ראיון עם רס"ן (במיל') מתן חורש (32) התקיים בתום שבוע העיבוד שעבר יחד עם לוחמי הפלוגה שלו מחטיבת גבעתי לאחר תקופה ארוכה של לחימה בעזה. עבור חורש מהווה הלחימה בעזה בכלל וברפיח בפרט סגירת מעגל שקשה לתאר את עוצמתה במילים, שכן בדיוק לפני עשור, במהלך הקרב הנודע ברפיח בעיצומו של מבצע “צוק איתן" – חייו השתנו מהקצה אל הקצה. באותו קרב, שזכה לכינוי “יום שישי השחור", מחבלים שיצאו ממנהרה הרגו שלושה מחיילי הכוח שלו: סמ"ר ליאל גדעוני ז"ל, סגן הדר גולדין ז"ל שגופתו נחטפה ועדיין מוחזקת בעזה ומפקד הפלס"ר רס"ן בניה שראל ז"ל.
"משפחות החטופים שמתרסקות כמונו – אתן לא לבד" | שמחה גולדין בראיון
“כשנפל הפור והוחלט שאנחנו נכנסים עכשיו לעזה, זו הייתה סגירת מעגל מטורפת", הוא מספר בגילוי לב. “בשנים שאני חושב על עניין הקרב ההוא וחי עם המציאות, לא דמיינתי או חשבתי שנחזור לעזה ולרפיח בעוצמה כזו. כשיצאנו מרפיח ב'צוק איתן', יומיים אחרי הקרב ההוא, הייתה הצביטה הזו בלב, יצאנו במחשבה שוויתרנו על חבר שלנו, הדר, שנהרג בקרב, ויצאנו כביכול כשידינו על התחתונה. היום, בדיעבד, כשאני מסתכל על האירוע של חטיפת הגופה של הדר, אני מבין שזה היווה תמרור אזהרה למדינה, כלומר הזהירו אותנו כמדינה שנצטרך להתמודד עם סיטואציה כזו ועם החזרת הגופות וגילוי אחריות מול ארגון טרור. והנה, ב־7 באוקטובר זה קרה שוב. מאז ‘צוק איתן' המנהרות שילשו את עצמן".
במה שונה רפיח של היום מרפיח של 2014?
“קודם כל הלחימה שונה לגמרי. יש הבדל בין מבצע למלחמה. ‘צוק איתן' היה מבצע כירורגי, היינו כל הזמן עם ציוד עלינו, באנו לבצע משימה וחזרנו. בהיבט הזה מבצע יותר קשה ממלחמה. במלחמה יש כבר כוחות מסודרים בשטח, צירים, האמרים שנכנסים ואפילו יש מקררים בשטח. זה אירוע אחר לגמרי. עכשיו הפעילות ברפיח היא הרבה יותר אטית והרבה יותר מבוקרת מאשר ב'צוק איתן'".
עד כמה הלחימה הנוכחית ברפיח מציפה בך את מה שחווית ב"צוק איתן"?
“קודם כל, כשאתה נמצא בשטח זו באמת סגירת מעגל, להראות לחמאס מי כאן הבוס ומי שולט כאן. אם בזמנו, לפני עשור, כשיצאנו מעזה הרגשתי תחושת החמצה, אז אני מרגיש שעכשיו אנחנו מבצעים סוג של תיקון של עוול שעשינו אז, וזה סוגר את המעגל ונותן השלמה לעניין. אתה אומר לעצמך שפעם עשינו טעות וידנו הייתה על התחתונה, ועכשיו אנחנו מתקנים את מה שהיה. מבחינת התפיסה, אני יכול להגיד שאז, ב'צוק איתן', לא שאלתי מספיק שאלות. הייתי קצין צעיר וככזה אתה לא שואל את המפקדים יותר מדי שאלות, אתה פחות ביקורתי. אתה מאוד צעיר ויותר משימתי. חודש לפני הקרב ברפיח סיימתי קורס קצינים, כך שהגעתי לתפקיד חדש עם צוות חדש שאני לא מכיר. הגעתי להיות מפקד חפ"ק מג"ד שזה תפקיד שלא הוכשרתי לו על אף שזה תפקיד שבדרך כלל צריך לעבור הכשרה מלאה בשבילו. זה היה עבורי מעבר מאוד חד ולא היה לי זמן לעבד את הדברים באותה תקופה. היום, כאבא לשלושה ילדים וכגבר נשוי, אני מסתכל על הדברים ממבט אחר ומבין שצריך לשאול שאלות, וזה משהו שלא רק אני, אלא כל המדינה כבר מבינה. צריך להתייחס לכל מה שקורה באופן מבוקר ולא לקבל את הדברים כמובנים מאליהם. זה לא היה ככה ב'צוק איתן'".
“הייתי על ‘אוטומט'"
חורש מספר שהוא לא התמודד עם הקושי הזה בזמן אמת. “ב'צוק איתן' לא היה רגע של מנוחה כדי לחשוב. התפקיד שלי היה מאוד קשוח. אתה כמעט כל הזמן ער, במוכנות ובתנועה כדי להכין את הציר, את החיילים ואת הרק"מים. האתגר הפיזי היה אדיר – זה היה החום של אוגוסט, לא היו מזגנים ולא שתייה קרה, לעומת היום שיש לך את כל זה במעבר רפיח. לא היה לי זמן להתמודד עם הדברים וגם אחרי ‘צוק איתן' לא היה לי רגע להתמודד. הייתי על ‘אוטומט' ואיפשהו זה היה נוח אז להעסיק את עצמך כדי להתמודד עם זה", הוא אומר. “עכשיו אני חוזר משבוע עיבוד, דבר שלא היה ב'צוק איתן'. היום מדברים על החוויות וזה מאוד עוזר ונותן פתח לחיילים לדבר על הדברים ולחשוב. גם במלחמה הזו חוויתי אירועים לא פשוטים, אבל היום יש לי יותר כלים לעיבוד האירועים האלה ולהתמודדות איתם".
בשלב זה חורש לוקח רגע ומספר על אחד האירועים הקשים שחווה ב"חרבות ברזל":
“למלחמה הזו באתי עם חוסן נפשי חזק מול מה שהולך להיות, אבל היה אירוע אחד במלחמה הזו, בג'באליה, ששינה את הכל. יצאתי ללילה אחד בלבד כדי להיות בחתונה של אחותי, וביקשתי מסרן (במיל') ארנון בנבניסטי לפקד על הכוח שלי באותו לילה. בלילה הזה הנמר שלנו חטף RPG והוא נהרג. זה היה עבורי אירוע מאוד קשה. כל הזמן הדהדה בי המחשבה שדווקא בלילה היחיד שלא הייתי עם הכוח, הנמר חטף RPG ודווקא מי שביקשתי ממנו להחליף אותי הוא היחיד שנהרג. כשחזרתי באותו היום לכוח, כשבדיוק הוציאו את הגופה של ארנון, אמרתי לעצמי ‘רגע, אני הייתי אמור להיות שם'. הדבר הראשון שעשיתי היה לאסוף את הצוות שלי, דיברנו שעתיים על מה שהיה, אמרתי להם איך נכון להסתכל על הדברים והמשכנו להילחם. זו מחשבה שעדיין איתי, כי מצד אחד אתה מרגיש תחושת ארעיות, שלא היית צריך להיות כאן, אבל מצד שני אני מבין שאני נמצא כאן כי אני צריך לעשות משהו ולהמשיך את החיים גם בשביל ארנון. פתאום נופל לך האסימון שכל מה שיש לך זה לא מובן מאליו".
“תסכול ואשמה"
ב"צוק איתן", ערב לפני אותו יום שישי שחור, בלילה שבין ה־31 ביולי ל־1 באוגוסט 2014, התבשר על נפילתו של חברו הטוב מקורס קצינים, סגן רועי פלס ז"ל, שנהרג מפגיעה ישירה של נ"ט בגזרת בית חאנון. “יום לפני הכניסה לרפיח ומה שקרה ב'יום שישי השחור', נכנסתי לוואטסאפ אחרי שבועיים וראיתי שמספידים את רועי ז"ל", משחזר חורש, שהיה אז סג"מ צעיר. “זה היה רגע ראשון ויחיד במהלך ‘צוק איתן' שהתפרקתי ובכיתי. אחרי חצי שעה אספתי את עצמי עם כל הקושי והמשכתי. זו הייתה פעם ראשונה שהרגשות התפרצו בצורה שלא יכולתי לשלוט בהם".
בבוקר שישי, 1 באוגוסט 2014, בשעה 08:00, החלה הפסקת אש למשך 72 שעות ביוזמת מזכ"ל האו"ם ומזכיר המדינה האמריקאי. הפסקת האש, שאושרה על ידי חמאס וישראל, הופרה תוך זמן קצר על ידי חמאס עם שיגור מספר רקטות לעבר יישובי עוטף עזה ולאחר מכן בירי שתי פצצות מרגמה. החפ"ק של המג"ד, כולל חורש ולוחמיו, חזרו לצפון־מזרח רפיח והתמקמו באחד הבניינים, כ־200 מטר מהכוח של מפקד סיירת גבעתי רס"ן בניה שראל.
בשעה 09:05 תקפו את הכוח מחבלים שיצאו ממנהרה. “באותו בוקר הייתי באמצע הנחת תפילין ופתאום נשמע צרור יריות שלא נשמע כמו ירי של כוחות ישראליים. מיד המג"ד קרא בקשר לכל הכוחות, וכשבניה לא עלה מולנו, הבנו שכנראה האירוע בגזרתו", משחזר חורש. “אחרי שלוש דקות, אחד המפקדים תחת בניה אמר שהאירוע היה אצלם. זה היה סוויץ' של 180 מעלות: מיד נענו לכיוון הגזרה שם, כשקצין אחד דיווח שהוא מזהה גופות בשטח. אלו היו בניה וליאל. לא רחוק מהם נמצאה גופת מחבל. תוך דקות ספורות, כשהמג"ד אלי ג'ינו ואני התקרבנו לנקודת המנהרה, דיווחו לנו שלא מוצאים את הדר. ביקשנו שיחפשו אותו כדי לדעת בוודאות שהוא לא נמצא, לפני שמכריזים על נוהל חניבעל. כשמצאו את הציוד של הדר זרוק שם, הבנו שאנחנו מכריזים על הנוהל בצורה ודאית".
בהחלטה של רגע נכנסו חורש וסגנו של בניה, סגן איתן פונד, לתוך המנהרה ככוח חלוץ, כשמאחוריהם במנהרה לוחמים נוספים – סגן שקד קידר וסמ"ר צ'אלאצ'או מקונן. “ברגע שהגעתי עם המג"ד ואיתן והצוות שלו הראו לנו את המנהרה, הורדתי את הציוד, לקחתי את הנשק ומכשיר הקשר מהווסט וירדתי למנהרה", הוא משחזר.
“לא היה זמן לחשוב על הסכנה ומה צפוי שם אלא דמיינתי שיש כאן חייל שלי שהוא חטוף ואני צריך לעשות הכל כדי להחזיר אותו. לא מוותרים על חייל ולא משאירים אותו שם. לא הכרתי אז את איתן, אפילו לא את שמו, אבל נכנסנו למציאות אחרת שלא הכרנו. פתאום אין לנו תקשורת עם מה שקורה בחוץ, השקט הוא שקט מוחלט. אתה בחדר חשוך ומאובק, ועם הפנס אתה בקושי רואה מטר קדימה. אתה הולך אל הלא נודע ויודע שבכל רגע אתה יכול לעלות על מטען או שמישהו יארוב לך ויירה עליך. אתה כל שנייה פותח 200 עיניים כדי לוודא שאתה לא דורך על מטען. אנחנו יורדים ופתאום האקדח של איתן לא יורה, יש לו מעצור, ואנחנו רק עם הנשק שלי שהוא תקין, ואתה מבין ש אם כרגע יש היתקלות ולא אשיב אש או לא אזהה את המטען – שנינו נהרגים במקום. הגוף היה מכווץ למשך 40 דקות כי הגוף שלך באופן אוטומטי מוכן לפגיעה הגופנית הראשונה שתהיה. תוך כדי ההתקדמות זיהינו פרטים של הדר והבנו שהדר עם פציעה קשה עם סיכוי קלוש לחיות. בכל 30 מטר שהתקדמנו יריתי לתוך המנהרה וקיוויתי שאני פוגע במחבלים שחטפו אותו. בדמיון ראיתי את עצמי מחסל את המחבלים ולוקח את הדר חזרה, כשהקול המהדהד בראש הוא קולו של הדר שאומר ‘תחזירו אותי בחזרה'.
“בשלב מסוים צ'אלאצ'או רץ לכיווננו ואמר לי: ‘חורש, המח"ט מבקש שתצאו החוצה'. התקדמתי לבד עוד חמישה צעדים, יריתי עוד כמה כדורים בתקווה לפגוע במחבלים, ואז נפל לי האסימון שכנראה מבקשים שנצא החוצה כי מישהו בטח זיהה את יציאת חוליית המחבלים עם הדר. איתן, צ'אלאצ'או ואני חזרנו בריצה הכי מהירה שיכולנו, אספנו בדרך את קידר, וכשיצאתי מהמנהרה חיפשתי את הסמל שלי מאור נאמן, וכשאני עם הראש בחוץ הוא סיפר לי שלא מצאו את הדר. לא הספקתי לעכל את העניין וכבר הייתי צריך לקחת את הווסט ותוך 10 דקות כבר הייתי בלחימה של שלוש שעות במתחם האימונים של חמאס מול ירי בלתי פוסק. לא היה לי זמן לעכל את מה שקרה במנהרה. היה ברור לנו שאנחנו מוכרחים לעשות הכל כדי לעצור את חטיפת הדר, אבל אחרי שלוש שעות המודיעין אמר לנו שהמנהרה כנראה קרסה ואחרי שהפסקנו את הירי חזרנו למקום האירוע. הייתי אז בסוג של אפיסת כוחות כי הייתי ער 50 שעות ברצף, וכשחזרנו לארץ, הרגשתי את התסכול והאשמה על כך שהדר לא חזר איתנו".
איך חוזרים לחיים אחרי אירוע כזה?
“כמו שאמרתי, בהתחלה לא השקעתי בזה יותר מדי מחשבה. הייתה לי תחושה של החמצה וזה משהו שליווה אותי. אחרי זה כן התחלתי טיפה לעבד את זה ולפתוח את זה, אבל אחרי תקופה ארוכה".
על פעילותו ותעוזתו באותו אירוע קיבל חורש בשנת 2015 את צל"ש אלוף פיקוד הדרום סמי תורג'מן. בשנים שחלפו מאז השלים לימודי משפטים וכיום הוא עורך דין לנזקי גוף שמייצג אנשים שנפגעו בגופם ובין היתר שנפצעו במהלך שירותם הצבאי.
שלושה שבועות לפני ה־7 באוקטובר עבר חורש עם אשתו וילדיו מפתח תקווה ליישוב ברוכין שבשומרון. “זה יישוב שסביבו יש כפרים ערביים, ובשבת השחורה, כשהבנו שמשהו קורה בדרום, הייתה הרגשה שגם בגזרה אצלנו יש התחממות וצריך להיות בכוננות כי המרחק של הכפרים הערביים מאיתנו הוא 200 מטר", הוא מספר. “לפני המלחמה הייתי אמור לקבל שיבוץ בחטיבה צפונית. באמצע הלילה בין ה־7 ל־8 באוקטובר, כשהבנתי שהיישוב ברמת כוננות יחסית גבוהה, יצאתי והצטרפתי ללחימה בנחל עוז".
לסיום, יש מסר שתרצה להעביר?
“אנחנו במלחמת מצווה וכל הציבור, על כל מגזריו, מחויב לקחת חלק במלחמת הקיום שאנחנו נמצאים בה. השמדת ארגוני הטרור והתת־קרקע בעזה תיקח זמן אך היא מחייבת אותנו על מנת לדאוג לכך שהילדים שלנו יחיו בבטחה, ובע"ה עלינו להחזיר את כל החטופים הביתה”.
