שאלה אחת של רוני קובן לגדי איזנקוט חצתה את הגבול | ביקורת

"גדי איזנקוט כמו שעוד לא שמעתם אותו", הבטיחו רוני קובן ועומרי אסנהיים בפתח תוכניתם "יהיה טוב" אמש (ראשון), וכבר נעתי בכיסא בחוסר נוחות. 

ראשית, כי בשנה האחרונה שמענו את איזנקוט כמה פעמים "כמו שעוד לא שמענו אותו", ולכן הרף המובטח גבוה במיוחד. שנית, אם עלי לקחת את ההבטחה כסופרלטיב בלבד, מן מטבע לשון שמחלקת הפרומו אוהבת, אני חייבת לשאול: האם זה כל כך נחוץ לקשור כאלו הבטחות בומבסטיות לריאיון עם אדם שרוב עם ישראל גם כך מעוניין לשמוע מה יש לו לומר?

הייתי מנפנפת את השאלה הזו כתהייה קטנונית או עניין של טעם, אבל מי שדיבר "כמו שעוד לא שמעתי אותו" היה דווקא רוני קובן עצמו. בדרך כלל, קובן הוא אחד המראיינים המעולים שיש בשל היכולת שלו להיטמע בשיחה עם המרואיין ולתת לו להתבלט. אני צופה נלהבת של "פגישה", תוכנית הריאיונות האישית של קובן, גם היא ב"כאן 11" (רק אתמול כתבתי על התוכנית הזו ממש), ובתוכניות הטובות ביותר אני לא מצליחה לזכור שום דבר יוצא דופן במה שהוא אמר – וזו המחמאה הכי גדולה שאפשר לתת למראיין. 

הפעם, בפגישה עם גדי איזנקוט, נראה היה שקובן נחוש להביא משהו שעוד לא שמענו. והשאלות שלו הרגישו לטעמי מעט חטטניות, ומנסות לגרור את איזנקוט למקום הרבה יותר צהוב. אני אודה ואתוודה, כאשר הוא נשאל מה דעתו על זה שיאיר נתניהו במיאמי כשההשוואה הישירה היא לבנו גל ז"ל, הייתי סקרנית לראות אם הוא יתפוצץ. גם אני אנושית, ולמרות זאת, זה הרגיש כמו רצון לשאוב איזו פרובוקציה. איזנקוט, מיותר לציין, מנטרל במהירות את הפצצה, ויוצא ידי חובה עם אמירה כללית על דוגמה אישית.

שאלה נוספת שחצתה את הגבול בצורה יותר מובהקת הייתה בנושא עסקת החטופים הראשונה וקריסתה. איזנקוט ידוע כמי שהיה הכוח המניע הגדול בעסקת החטופים, והוא מספר שבזמן אמת ידע שזו טעות לחזור ללחימה. קובן מוסיף: "אם הלחימה לא הייתה מתחדשת, גל אולי היה עדיין בין החיים".

לאורך כל הצפייה בריאיון הייתי צריכה להזכיר לעצמי שהמרואיין הינו רמטכ"ל בעברו, אדם שאת שנותיו המעצבות עבר במערכת אולטרא-מצ'ואיסטית, ואני לא צריכה לחשוש לנפשו העדינה שעלולה להזדעזע למשמע שאלה לא מאוד רגישה. ואכן, לא נראה שאיזנקוט יוצא מכליו או מתרגש אפילו מהשאלה. בכל זאת, מתחת לפני השטח הניסוח של התשובה שלו חושף משהו.

כאשר קובן מבקש ממנו לדמיין את תרחיש הדלתות המסתובבות האכזרי הזה, איזנקוט שומע שאלה אחרת לגמרי. הוא שומע שאלה על אינטרס אישי, וממהר להגן על החלטתו המקצועית. זה אולי החלק המרגש ביותר בריאיון, כשהוא אומר "כשהייתי בקבינט לא חשבתי על גל, חשבתי על רומי (גונן) ודורון (שטיינברכר)". אבל האם למען הסינק הזה היה שווה לשאול כזו שאלה?

התשובה לטעמי היא "לא", גם אם אני זונחת לרגע את האספקט המוסרי. ברמה המקצועית, איזנקוט הוא לא מרואיין "בונקר", הוא ידוע בפתיחות הרגשית המפתיעה שלו בשנה האחרונה ולא משנה מה – הדברים שלו על השנה שעבר ירגשו את הצופה. בנוסף, לאיזנקוט יש את הדרך השקטה שלו לא להישאר חייב.

כשהוא מדבר על השר איתמר בן גביר, הוא נראה כמו אדם שמנפנף מעליו יתוש. טורדני, מציק, ובכל זאת – יתוש. הוא מדבר עליו בכל הכבוד הראוי לו (וכמו שהייתה אומרת חלי "יש מעט מאוד כבוד"), ותוהה: "מה בן גביר בכלל יודע על ניצחון? הוא אי פעם ניצח במשהו?".

גם על בצלאל סמוטריץ' הוא מפטיר דברים דומים באותה נימה שלווה: "הוא לא מתמצא בתנאי השטח, או שאבד הקשר עם חללית האם". את גדעון סער, שותפו לדרך לשעבר, הוא מוצא דרך יותר קלאסית לעקוץ – באמצעות ציטוט של סער עצמו. הוא הזכיר את "נאום הסמרטוטים" של סער, נאום תוכחה שלו מ-2008 נגד כניסתה של מפלגת העבודה לממשלת "קדימה". "אני לא אומר מה הוא… אבל אני ממליץ לו לצפות בזה שוב".

אז לא, קובן ואסנהיים לא הציגו לנו "איזנקוט כמו שעוד לא ראינו", וזה ממש בסדר. איזנקוט, כפי שאנחנו רואים אותו בשנה האחרונה, הוא סוג הפוליטיקאי שאנחנו כל כך משוועים לו. לא בהקשר האידיאולוגי, אלא בהקשר הרגשי. כזה שכואב איתנו את המלחמה הזו, ולא רק משלהב את הזעם ההמוני החיוני כל כך להמשכה. רגעים כאלו של כנות, פגיעות ורגש הם מצרך נדיר בנוף הפוליטי שלנו, אז קשה להתלונן שלא בחרו מרואיין מקטב נוסף שהיה ודאי מוסיף עוד שמן למדורת השנאה.

הבוס צופה

ואם מדברים על מרואיינים מקטבים, בחלק השני של תוכנית שודר החלק השני של הריאיון עם תא"ל עופר וינטר. מעניין לראות את שני הריאיונות האלו גב אל גב, כי הם מייצגים שתי גישות מנוגדות לקשר בין המדינה לצבא. בעוד איזנקוט הגיע אל קבינט המלחמה על תקן רמטכ"ל לשעבר, וינטר מזהיר שבשורות הצבא מתארגן מרד שקט נגד הדרג המדיני.

וינטר מפריח כל מיני טענות נגד הדרג הצבאי, דברים שהוא ראה לטענתו בזמן שירותו כמזכיר צבאי, שהוא כמובן לא מפרט יותר מדי. ישנה אמירה על כך שהצבא מציג לדרג המדיני תוכנית פעולה אחת בלבד כדי לכופף את ידו ולבצע, והאשמה נוספת על זיוף נתונים מצד דובר צה"ל במטרה להימנע מתקיפה בעזה. אלו האשמות חמורות אבל גם מאוד חד צדדיות ומעורפלות, וקשה שלא לתהות אם ישנם פרטים שנשארו מחוץ לכתב האישום.

וינטר לא נכנס לפרטים, כי אין לו צורך בכך. אין לו עניין לשכנע את עומרי אסנהיים, או את הצופה בבית, בצדקתו. המטרה היחידה של הריאיון היא טקס חניכה ידוע במחוזות הימין, שבו המועמד הפוטנציאלי מצהיר קבל עם ועדה על נכונותו לשרת את המטרה הכוללת. במקרה של וינטר: להיות התובע, ואולי גם השופט במשפט השדה שעושה הדרג המדיני בדרג הצבאי כדי להתנער מאחריות לשבעה באוקטובר.

לשאלה אם הוא במגעים להצטרפות לזירה הפוליטית, וינטר עונה במעומעם, מה שמיותר לציין – אומר שהמגעים בעיצומם. המקום שבו הוא מרשה לעצמו להיות מעט יותר נחרץ זה כשהוא מבהיר ש"אין חשש" שיצטרף למפלגת עוצמה יהודית. מאוד מרגיע בסך הכל.

הוא שומר על עמימות לא מאוד משכנעת גם במענה לשאלה האם נפגש עם ראש הממשלה בנימין נתניהו מאז שבעה באוקטובר. "לא אומר שנפגשתי איתו", הוא מבהיר אחרי שלרגע הוא מתבלבל והמסיכה כמעט נופלת. "גם לא אמרת שלא נפגשת איתו". ולזה וינטר משיב בפשטות: "נכון". 

בסופו של דבר, הרי לא מעניין אותו אם הוא הצליח לשכנע את עומרי אסנהיים, אחד העיתונאים התחקיריים הטובים בארץ, כי הבוס שמע את המסר: וינטר מוכן לבלוע את הצפרדע וגם את כבודו כדי להגן על ראש הממשלה. והבוס, כנראה, מבסוט. זה כל הסיפור.