ביום חמישי לפני כשבוע אמור היה להיות משודר סרט דוקומנטרי קצר שביימתי על המשלחת הישראלית לאירוויזיון הקודם. שעת השידור המתוכנת הייתה 21:30. אלא שב-21:12 מחצית מהישראלים – כולל עבדכם הנאמן – רצו לממ"דים בגלל טיל שנורה מתימן. ובאותו רגע היה ברור לי לחלוטין שהסרט לא ישודר. בכל זאת, כרגע ירו עלינו טיל ואנשים נמלטו בריצה למקלטים. מה קשור אירוויזיון עכשיו?
אבל כל זה נכון לחשיבה הגיונית, בזמנים הגיוניים, בתוך מדינה הגיונית. במציאות, כרבע שעה אחרי שנפרדתי מהממ"ד הסרט שודר כמתוכנן (“הוריקן במאלמו", כאן 11). ומיד אחריו שודר חצי הגמר של האירוויזיון הנוכחי, בכיכובה של יובל רפאל. ואם היה בי עוד ספק קטן שכרסם, ולחש שמדובר אולי בהחלטה שנויה במחלוקת, הוא השתתק למחרת כשהגיעו נתוני הצפייה. הרייטינג של הסרט עמד על 10%. מספר מצוין לכל הדעות.
זה סיפור אישי וקטן, שמדגים סיפור גדול בהרבה. זה של החשיבות המטורפת שזוכה לה האירוויזיון בישראל מאז שבעה באוקטובר. גם כאן, מדובר בנתוני רייטינג מטורפים. ומוצדק לגמרי לתהות – איך ייתכן שבמציאות כל כך קשה, של חטופים והרוגים ומלחמה בלתי נגמרת, כל כך הרבה אנשים מתעניינים בתחרות מוזיקה? ועוד כזו שרק לפני שנים ספורות הייתה סמל לטעם רע ולאזוטריה? מה הפך את האירוע עתיר הנצנצים והשירים הנוראיים לנושא מרכזי, שלא לומר – משימה לאומית?
התשובה המיידית היא כמובן אסקפיזם. צורך טבעי ולגיטימי לברוח לרגע מהמציאות הקשה. אבל ההסבר הוא לדעתי מורכב יותר. יש משהו בהשתתפות הישראלית באירוויזיון שהפך בצוק העיתים למיקרו-קוסמוס של כל מה שאנחנו מתמודדים איתו מאז אוקטובר השחור, בייחוד בזירה הבין לאומית.
תחשבו על זה. העימות הכל כך ויזואלי בין מפגינים הנושאים דגלי פלסטין וזמרת צעירה המנסה לשיר על הבמה הוא ממש זיכוך של הקונפליקט כולו. אנחנו מתעקשים לשדר נורמליות. לטעון שאנו חלק ממשפחת העמים. שאנחנו הטובים בתוך סכסוך הדמים הזה. וש-היי, אירופה, אם עוד לא הבנת, את הבאה בתור. אבל המוני אירופים נאורים בעיני עצמם לא רוצים להעניק לנו את הלגיטימציה הזאת. ובמובנים רבים, ישראל הפכה למוקצה מאי פעם.
וכך קורה שמאבק תודעתי של שנים מתנקז לתוך שיר של שלוש דקות. בייחוד לאור התחושה הקולקטיבית שההסברה שלנו כושלת. ולכן האירוויזיון הוא אחת הזירות היחידות שבהן אנחנו יכולים לנהל את המאבק הזה, ולהשמיע את קולנו על הבמה המרכזית של אירופה. הכמיהה, המאוד תמימה כמובן, היא שאם עשרות מיליונים יראו כמה אנחנו מוכשרים, יפים ומשדרים אהבה, ייפול להם סוף סוף האסימון. והתוצאה היא שהרגע הזה, שבו אנחנו ממתינים לנתוני ההצבעה, נדמה כמעט גורלי. האם הם יאהבו אותנו סוף סוף?
עכשיו קחו את כל הג'אז הזה, ותוסיפו לו מתמודדת שחוותה על בשרה את אימי שבעה באוקטובר. בנקודה הזאת כבר לא צריך לחפש סמליות או להשתמש במטאפורות. הנה לכם קשר ישיר בין הטראומה האישית של יובל רפאל, המייצגת את הטראומה הלאומית של כולנו, לבין הבמה של האירוויזיון. ומהרגע הזה, הכל מתחדד עוד יותר. כי אם עדן גולן נאלצה לפני שנה להתמודד עם קריאות הבוז התקדימיות (ועמדה במשימה באופן מעורר כבוד), הרי שהשנה מדובר במתמודדת פצועה, שעל פניו כל קללה או דגל פלסטין עלולים להוות עבורה טריגר. מה שהופך כל חזרה שלה, אפילו כל סרטון ביתי המתעד אותה, למקרה מבחן המרתק המוני ישראלים.
יום למחרת חצי הגמר התפרסם צילום שהפך עד מהרה לנפוץ בכלי תקשורת רבים ברחבי אירופה. בצד ימין שלו ניצבת יובל רפאל על הבמה בזמן הופעה, ומשמאל ניצב “מוחה", בגבו למצלמה, המנופף לעומתה בדגל פלסטין. מה שלא מפריע ליובל, באופן ברור, להמשיך לשיר את נשמתה. הדרמה האצורה בפריים הזה בלתי נתפסת. האם היא תצליח להחזיק מעמד, למרות קריאות הבוז והעוינות? ובהשאלה – האם כולנו נצליח להתגבר על מה שקרה לנו, ולהמשיך לשיר?
