שתי אמיתות לגבי גיוס חרדים

המאבק סביב גיוס חרדים לצבא מציף שתי אמיתות סותרות.

החרדים צריכים להתגייס.

עד ל-7 באוקטובר היחס של צה"ל לגיוס חרדים סבל משניות בעייתית: מצד אחד, בתור 'צבא העם', הוא ראה עצמו מחויב לגייס אותם. מצד שני, כגוף שאחראי לשמירה על הביטחון הלאומי הוא לא רצה. התנאים לגיוס חרדים היו מורכבים מדי, המאמץ גבוה והתועלת נמוכה, לצבא שהופך לקטן וחכם. וכך נוצר דפוס פעולה שהיה נוח לכולם: נאמר שכן ונעשה שלא.

כמו רבים אחרים, הרעיון הזה נגמר ב-7 באוקטובר. העיקרון של צבא העם, שלפיו כולם צריכים להתגייס, הוכיח עצמו לא רק כעניין ערכי, אלא כהכרח קיומי. הגבולות של ישראל ארוכים, האויבים אמיתיים, מגבלת הכוח מורגשת. הצבא הסדיר מותש, והנטל על חיילי המילואים אדיר.

אם לפני המלחמה את הרעיון של שוויון בנטל אפשר היה לנתב לשירות לאומי ולהתנדבות, מחיר הדמים הפך גם את הרעיון הזה לבלתי נסבל. אין דרך ליישב את העובדה שבכל בית ספר וישיבה תיכונית בישראל נוספים שמות לקיר הנופלים, ובישיבות החרדיות לא. הפער הזה כואב בבטן. ההסברים נשמעים כמו מלל ריק מתוכן. חרדים לבקו"ם עכשיו.

רוב החרדים לא מתכוונים להתגייס.

אבל האמת היא שכל הזעם הזה לא משנה את העובדה שהחרדים אינם מתגייסים. להפך: בשבועות האחרונים נראה שהחברה החרדית מתמלאת באנרגיות של מלחמת קיום. יצירתה הגדולה ביותר, עולם הישיבות, נמצא בסכנה. מבחינתם גיוס המוני וחסר הבחנה משמעותו הכחדת הקיום החרדי בארץ ישראל. זה לא רק קיצוני הפלג הירושלמי שזועקים 'נמות ולא נתגייס'. הפוליטיקאים החרדים שותקים, אבל הקריאה להתנגד לגזרת הגיוס היא במיינסטרים החרדי.

העניין הוא שהחוק אומנם קובע גיוס חובה, אבל הגיוס לצבא מבוסס בסוף על אדנים וולונטריים ונורמות חברתיות. ישראל אינה בנויה לשירות צבאי בכפייה. מפקדי צה"ל לא מכוונים רובים לגב החיילים המסתערים כמו בצבא האדום, ולא מסיעים אותם להילחם בקצה השני של העולם כמו בווייטנאם. מעבר לכך, המרקם החברתי העדין של ישראל לא יעמוד בזה. לפני חוקים, השירות הצבאי בישראל הוא נורמה חברתית ומוסרית. יש סנקציות נגד מי שנמנע מגיוס, אבל השיטה הזאת עובדת רק מאחר שמדובר במספרים קטנים.

מי שחושב שאפשר לחייב אלפי חרדים להתגייס באמצעות אוטובוסים מפוניבז' לבקו"ם, בסנקציות כלכליות או בבית כלא צבאי, טועה. הציבור החרדי בנוי למלחמות קיומיות. הוא יודע להתמודד עם ירידה ברמת החיים, נידוי חברתי ואפילו עימות עם המשטרה כדי לממש ערכים הראויים בעיניו. ייתכן שצה"ל יצליח לגרד קצת חיילים, אבל התמונה הגדולה לא תשתנה: החברה החרדית מתנגדת לגיוס.

יש מי שנתלים בהפרדה בין החרדי הבודד, שמעוניין לתרום למדינה, להנהגת הציבור שמתנגדת. זו הפרדה נוחה, כנראה לא נכונה, ובכל מקרה חסרת תועלת: השאלה היא לא מה כל חרדי חושב בסתר ליבו, אלא איך מתנהגים החרדים כקבוצה. אם גיוס לצבא משמעותו פרישה, זו תהיה החלטה שמעטים יקבלו, משולי החברה או בעלי אישיות חזקה במיוחד. וככל שזה יקרה – האחרים יחזקו אחיזתם בהתנגדות. איל הניגוח של חוק הגיוס לא יפצח את דלתי הישיבות.

אז זו בתמצית הבעיה: החרדים צריכים להתגייס. אבל הם לא רוצים.

אז מה עושים?

התשובה לכך קשורה לסדר עדיפויות.

אם המטרה המרכזית היא להישאר נאמנים לקביעה הערכית שהחרדים צריכים להתגייס כולם, התשובה היא מאבק: סנקציות כלכליות, לוכדת עריקים, הפסקת תקצוב לישיבות ופעולה משפטית. החברה החרדית תתנגד ותתארגן למלחמת קיום.

אם האינטרס העליון של ישראל הוא לגייס מקסימום חרדים, צריך שאר הציבור לדעת שיהיו לדבר מחירים. מעבר לשינוי של המערכת הצבאית ופגיעה באופי הליברלי שלה, זה דורש גם הסכמה למצב, זמני לכל הפחות, שבו לא כל החרדים מתגייסים. זה דורש מוכנות ללכת דרך ארוכה עם צד אחר שעולם הערכים שלו זר לעיתים.

הציבור שאינו חרדי לא צריך לקבל את העיקרון שלפיו קיום עולם הישיבות הוא ערך עליון, אבל הוא צריך להבין שעבור החרדים הוא כזה, ושהוא לא יכול להיפגע. הוא גם יכול להמשיך להחזיק באמונה שגיוס לצבא נכון לכולם, אבל לקבל את העובדה שזה לא מה שיקרה. הוא צריך לקבל את זה שעבור החרדים, כרגע, גיוס לצבא הוא רק עוד נתיב בחיים מחוץ לישיבה. וגם שמטרת המסלולים החרדים בצה"ל צריכה להיות השארתם חרדים, ושהדבר ישפיע גם על אופיו של הצבא. אלו אינם מחירים מבוטלים וצריך לשקול אותם ברצינות.

לא הכול יילך בטוב. יהיה צורך להפעיל לחץ כדי להניע תהליכים, יהיו גם השלכות כלכליות, ולעיתים גם התנגשויות. אבל בסופו של דבר השאלה היא מה המצפן: גיוס חרדים כעיקרון, או ממש לגייס חרדים.