התגובות והאיומים של רבים מהפוליטיקאים הישראלים, בתגובה על הרג 12 הילדים במג'דל שמס, לימדו שוב עד כמה הדיון הציבורי בישראל רדוד, ועד כמה רבים מנבחרי הציבור שלנו לא למדו דבר מאירועי השנה החולפת, וממשיכים גם כעת לפזר סיסמאות ריקות וחסרות אחריות.
למרבה המזל, בחדרים שבהם מתקבלות ההחלטות (ספוילר: זה לא כולל את הקבינט, שהפך במה לשחרור לחצים) מתנהלים דיונים עמוקים יותר, שמסתכלים על תמונה רחבה ועל השלכות אפשריות של כל פעולה. זאת התנהלות מתחייבת, משום שהמציאות שבתוכה ישראל פועלת כעת מורכבת במיוחד – אולי מורכבת מאי־פעם – ולכל תגובה יהיו גלי־הדף שצריך לקחת בחשבון.
נקודת המוצא היא שישראל תגיב – ובעוצמה גדולה יותר מכפי שעשתה מאז החלה המערכה בצפון, ב־8 באוקטובר אשתקד. ואחרי הכותרת הזאת, נדרשת ישראל להחליט על אופי התגובה, שיכולה לכלול שלוש קטגוריות אפשריות ואולי תמהיל של שלושתן: פגיעה ביעדים צבאיים של חיזבאללה (מפקדות, מתקני תשתית, מחסני אמל"ח ועוד), חיסול בכירים בארגון, ופגיעה ביעדים של מדינת לבנון (בעיקר תשתיות). בהמשך לכך, תידרש ישראל להחליט מהי גזרת הפעולה, כשהדילמה הקבועה היא אם לפעול גם בערי לבנון המרכזיות, ובראשן ביירות.
התמהיל שייקבע קריטי, משום שהוא יקבע במידה רבה את אופי התגובה של חיזבאללה. פגיעה משמעותית בצור או בצידון עשויה להוביל לפגיעה במפרץ חיפה, ופגיעה בביירות – לפגיעה בתל אביב. תקיפה מאסיבית שתסב נזק ונפגעים רבים גם תחייב את חיזבאללה לגבות מחיר־נגד מישראל, ופגיעה בתשתיות לבנוניות – שממנה ישראל נמנעה עד כה, גם כדי שלא לעורר עליה לחץ בינלאומי – תוביל בוודאי לניסיונות לפגיעת־נגד בתשתיות בארץ.
הוא הדין בחיסול בכירים. חיזבאללה מתקשה אמנם לפגוע בפוליטיקאים ובמפקדי צה"ל, אבל הגיב בשיגור מאסיבי של אמל"ח לצפון על חיסול כמה ממפקדי השדה הבכירים שלו בדרום לבנון. ועדיין, גם כלקח מהתגובה האיראנית הבלתי צפויה על חיסול של בכיר משמרות המהפכה חסן מהדווי, נמנעה ישראל עד כה מחיסול הצמרת הצבאית והמדינית של הארגון – עניין שסביר שיעלה כעת שוב לדיון.
מה שמבקשים להשיג
ההחלטות על אופי התגובה צריכות לקחת בחשבון מרכיבים נוספים. הראשון הוא האפשרות (הסבירה) להסלמה, כולל פוטנציאל הידרדרות למלחמה כוללת בצפון. מכה ישראלית שתוביל למכת־נגד, שתחייב תגובה, שתוביל לתגובת־נגד, כשכל מהלך כזה מעלה במעט את הרף עד ששני הצדדים מוצאים את עצמם בהתכתשות מלאה, שספק אם תכננו להגיע אליה.
ישראל צריכה להיערך לאפשרות שהתכתשות כזאת תגרור למערכה גם את איראן, וכן כוחות שפועלים תחת חסותה בתימן, בעיראק ובסוריה, ואולי גם ביו"ש. להסלמה כזאת יהיו השלכות גם על זירת הלחימה העיקרית בעזה ועל החטופים שמוחזקים בה.
שאלת מפתח שנשאלה בוודאי בדיון היא אם לתגובה הישראלית יש פוטנציאל לסכל את העסקה שמונחת כעת על השולחן, ולהרחיק את ישראל מהשגת יעדי המלחמה כפי שהגדירה אותם – ובראשם השבת החטופים והכרעת חמאס בעזה.
נכון לאתמול, הצפון אינו חלק מהיעדים האלה, וכדאי שהממשלה תגדיר זאת במפורש לפני שתקבל החלטות על אופי התגובה. מלחמה רחבה, בוודאי כזאת שעלולה להידרדר למערכה אזורית, אינה משחק ילדים. היא מחייבת קביעת יעדים ומטרות ברורים, והכנות ותיאום מוקדמים עם שלל ידידים ושותפים באזור ובעולם, ובראשם ארה"ב, גם כדי לאפשר לגיטימציה בינלאומית ונקודות יציאה מהמערכה. על צה"ל גם להבהיר מהי מוכנות הכוחות למערכה בלבנון, שעשויה להיות קשה וארוכה, ומהו אורך הנשימה שלו מבחינת אמל"ח, חלפים וכוח אדם.
מעל לכל, נדרשת ההנהגה המדינית־ביטחונית לתאם עמדות עם הציבור, שנותן לה קרדיט נמוך מאוד מאז כישלונה המהדהד ב־7 באוקטובר. לנוכח הסבירות הגוברת להידרדרות למערכה רחבה נוספת, ראוי שנשמע ממקבלי ההחלטות מה הם מבקשים להשיג – בטרם הם גוררים את ישראל להרפתקה מסוכנת.
