נועם בנאי, בנו של הזמר המנוח מאיר בנאי, מוציא בימים אלה את אלבומו החמישי "עיניים טובות". בראיון מיוחד עם אבי שושן, הוא פותח צוהר אל עולמו האישי והמקצועי, מספר על ההתמודדות עם אובדן אביו בגיל צעיר, על המורשת המשפחתית המורכבת, ועל הבחירה ללכת בדרך הארוכה והקשה יותר בתעשיית המוזיקה.
איך זה לגדול כבן של מאיר בנאי?
"אני יכול להגיד שלגדול בסיטואציה כזאת, כשאתה הולך ברחוב עם אבא וכל שנייה עוצרים אותו לחתימה, זה משהו שמחלחל. בתור ילד, כשאתה רואה את זה, אתה אומר 'אני גם רוצה'. כשהייתי הולך עם אבא והיו מבקשים ממנו חתימה – אז עוד לא היה סלפי – הייתה בי תחושה שגם אני רוצה יום אחד לקבל חתימה כמו אבא".
איך התמודדת עם המחלה של אביך?
"הייתי בן 22 כשאבא חלה. זה לא דבר טבעי בגיל כזה. אני זוכר שיחות עם חמותי, שהיא אחות אונקולוגית. היא הייתה אומרת לי 'תיכנס, תחזור הביתה, תעשה את מה שצריך לעשות'. אמרתי לה 'אני לא מסוגל, לא יכול יותר'. היא ענתה 'תעשה, בלי לחשוב, תעשה'. הרבה פעמים לא הצלחתי. היום אני מבין שהקשיים שאנחנו מקבלים בחיים הם שער בשבילנו לצמוח ולגדול".
יש חרטה על התקופה ההיא?
"כן, אני חושב שלא התבגרתי כמו שיכולתי. היה בי קול שאמר 'אני רוצה להיות הילד הקטן של אבא, אני לא רוצה להיות עכשיו אבא שלו'. לא הצלחתי להיות במקום הזה. זה הפספוס – שלא הייתי מספיק שם בשבילו".
איך השפיע המוות של אביך על המשפחה המורחבת?
"זה זעזע את הבית. מצד אחד כולנו רצינו להיות ביחד, מצד שני כל אחד לקח את הזמן להסתגר בפינה שלו ולמצוא את הנחמה. זה היה קשה במיוחד לסבא וסבתא שלי. אבא היה הבן הבכור, וזה לא טבעי שהורים קוברים את ילדיהם".
ספר לי על הקשר שלך עם רביד פלוטניק.
"רביד הגיע לחיי בנקודה מאוד משמעותית. הוא לא ממלא את הנעליים של אבא – זה דבר גדול מדי להגיד – אבל הוא בא כמו מלאך בשביל לפתוח לי את העיניים לכיוון אחר. הוא עזר לי להבין שחשוב לעשות מוזיקה ממקום שלם ושליו, לא רק לרדוף אחרי התהילה והחתימות ברחוב".
איך אתה רואה את דרכך המוזיקלית היום?
"אני מרגיש שהדרך שלי היא כמו בניית חומה או מגדל, כל פעם שמים עוד אבן. יש פעמים שאלה אבנים קטנות, ויש פעמים שזו אבן גדולה יותר. אני מאמין שהאלבום החדש הזה יהיה אבן משמעותית בקריירה שלי. אני לא בטוח שיהיה רגע אחד שבו הכל ישתנה בין לילה, אבל אני מאמין בדרך הזו של בנייה הדרגתית".
היו לך הצעות ללכת בדרך קלה יותר?
"כן, היו כמה הצעות מפתות מאוד. למשל, זמר מוכר הציע לי מעין חסות, להופיע על במות גדולות, לקבל כותבי שירים ומפיקים. אבל הבנתי שזה יהיה על חשבון האותנטיות שלי. שאלתי את עצמי – האם אני רוצה לעמוד בקיסריה מול קהל שלם, אבל לשיר שירים שאני לא באמת מתחבר אליהם? החלטתי שאני מעדיף ללכת בדרך הארוכה יותר".
מה המקום של הדת והמסורת במשפחת בנאי?
"זה מעניין שמשפחת בנאי, שהפכה לסמל החילוניות בתרבות הישראלית, היא במקור משפחה דתית מאוד. עלינו לארץ ב-1880, לפני העלייה הראשונה, ויש לנו בית כנסת משפחתי בנחלאות שקיים כבר 120 שנה. אני עליתי שם לתורה ועשיתי שם את שבת חתן שלי. אבא שלי בעצם החזיר עטרה ליושנה כשהוציא את אלבום הפיוטים שלו – זה היה אלבום הפיוטים הראשון שיצא בישראל".
איך אתה מתמודד עם המצב הביטחוני הנוכחי?
"אנחנו עוברים ימים מטלטלים בעם ישראל. מצד אחד שמחים על כל חטופה שחוזרת, מצד שני הלב קרוע על אלה שנשארו שם. יש כל כך הרבה חיילים, כל כך הרבה פצועים בבתי החולים, כל כך הרבה לוויות. הלב הוא כמו רכבת הרים עצובה ומפחידה. אני חושב שאין אחד בעם ישראל שלא הולך לישון בלילה ומתפלל לרחמים".
איך אתה מצליח להתפרנס עד שתגיע הפריצה הגדולה?
"דווקא בשלוש השנים האחרונות, שהן היו מאוד קשות – היה לנו קורונה, מלחמה, ותעשיית המוזיקה במקום הכי נמוך שלה – דווקא אז התחלתי להרגיש שיש התפתחות. פתאום מזמינים אותי להופעות מסחריות, יש קהל, מתפתח קופה. מההופעה הזאת מתלהבים ומזמינים לעוד הופעה, והדבר הזה קורה מהשטח".
מה היחס שלך לשם המשפחה בנאי?
"זה ברכה וקללה במובן מסוים. מצד אחד יש לך כרטיס כניסה, מצד שני רף הציפיות כל כך גדול. יש את השיפוט הראשוני של 'מה, עוד בנאי עכשיו?'. אבל כשמגלים אותך, פתאום הרבה מהמחסומים שיש בגלל השם מתבטלים".
איך אתה מתמודד עם ההשוואות לאביך ולשאר בני המשפחה?
"לוקח זמן, במקרה שלי אלבומים, עד שהקהל מתחיל לזהות. נכון, אני מזכיר גם את מאיר וגם את אביתר, אני גם לא מכחיש שהקול שלי דומה לאבא ולאביתר. אבל מאלבום לאלבום נהיית אמירה שהיא יותר מזוהה איתי, שהיא יותר 'אני', ואני גם בעצמי מרגיש שאני יכול לברר עם השנים ולהביא את עצמי יותר".
ספר על אורנה בנאי, הדודה שלך.
"היא מאוד אותנטית. מה שהיא מראה בחוץ – זה היא. קשה לי בעיקר עם התגובות האלימות כלפיה, מכל הצדדים אגב. זה לא עניין של ימין-שמאל או דתיים-חילונים. הנקודה היא האלימות".
היה משבר אמוני כשאביך נפטר?
"זו שאלה טבעית. אני חושב שכל בן אדם שיש לו קשר כלשהו עם ריבונו של עולם יכול לשאול את השאלה הזאת. אבל למדתי שהמהות של תפילה היא לא אם אני מקבל או לא מקבל – המהות היא שיש לך קשר עם בורא עולם. אחת השאלות האחרונות שאבא שאל את הרב איתמר אלדר הייתה 'תגיד, גם למעלה, אחרי שעוזבים פה, אפשר ללמוד תורה?'. זה מה שהיה חשוב לו לדעת".
איך היה כשאבא שלך חזר בתשובה?
"זה היה מפחיד בתור ילד. ההורים כבר היו גרושים, והייתי נוסע לאבא בשני ורביעי וכל שבת שנייה. היינו רגילים לשבת בצהריים ולראות סרט בטלוויזיה, ופתאום הוא אומר 'זהו, לא יהיו יותר סרטים בטלוויזיה'. כשהיינו הולכים למסעדה באור יהודה, פתאום היינו צריכים לחפש כשרות. השינויים האלה הפחידו אותי".
מה אתה חושב על זה היום?
"היום אני מבין את זה יותר. אני בעצמי לומד תורה פעמיים בשבוע, ואני חוזר הביתה מהשיעור כולי באורות. אני מבין את ההתלהבות הזאת וההתאהבות של חוזרים בתשובה. אבא שלי דווקא היה מאוד עדין בעניין הזה – הוא לקח צעד אחורה ואמר 'זה שלי'".
איך אתה מסכם את המסע שלך עד היום?
"זו דרך ארוכה, אבל אני מאמין בה. אני יודע שיכולתי לבחור בקיצורי דרך, אבל העדפתי להישאר נאמן לעצמי ולמוזיקה שאני מאמין בה. אני מרגיש שכל שיר, כל הופעה, הם עוד אבן בבניין הזה שאני בונה. זה אולי לוקח יותר זמן, אבל בסוף זה יהיה משהו אמיתי ושלם".
מה המסר שלך לקהל?
"אני חושב שיש לנו בעם ישראל 12 שבטים, וכל אחד הוא אחר. יש את השבט התל אביבי, ההייטקיסטי, שמכניס המון כסף למדינה ומביא טכנולוגיה. ויש את שבט ההתיישבות, שפעם היה בקיבוצים והיום ביהודה ושומרון. חבל שאין לנו את היכולת להבין שזה בדיוק היופי של עם ישראל – שכל אחד מביא משהו אחר".