הדוגמנית הצעירה, גאיה קלדרון, עברה להתגורר בתל אביב לפני שפרצה המלחמה על מנת להזניק את קריירת הדוגמנות שלה. לכן, לא הייתה ביחד עם משפחתה בקיבוץ ניר–עוז ב–7 באוקטובר. לאחר חטיפת אביה, עופר קלדרון, ושני אחיה הצעירים, סהר וארז, היא הפכה לפעילה בולטת במאבק להשבת החטופים, תוך שהיא מתמודדת עם תגובות מגוונות מהציבור. לפני האירועים הללו, גאיה חלמה על קריירת דוגמנות בפריז והחלה לעשות צעדי ענק אל עבר התפקיד הנחשק. בינואר השנה, כשבועיים לפני חזרתו של עופר הביתה, בראיון אינטימי, היא סיפרה לנו על החיים בצל המלחמה, ועל נקודות האור שנותנות לה את הכוח להמשיך לפעול ולהשפיע.
הבחירה בגאיה קלדרון לנבחרת 21 עד 21 ברורה מאליה כשמסתכלים על תרומתה הבלתי נלאית למאבק להשבת החטופים ועל הקפדתה לשלב את המסר בפלטפורמות שברשותה, תוך ההתמודדות האישית הבלתי־נתפסת שלה.
אנשים יכולים לדבר עד מחר. אני ידעתי בפנים כמה אבא שלי היה רוצה שאני אעשה דברים שעושים לי טוב ולא אשב בבית ואבכה כל היום
בבוקר מתקפת הטרור של חמאס, גאיה קלדרון התעוררה כמו כולם מהאזעקות. עם קבלת ההודעות ממשפחתה שמתגוררת בקיבוץ ניר–עוז בדרום, התמונה הכללית החלה להתבהר. היא מספרת: "זה היה יום ארור שאני מנסה לשכוח. יש גם קצת בלאקאאוט". בדיעבד, היא כמובן יודעת לומר שאבא שלה נחטף יחד עם אחיה, סהר וארז, לאחר שזוהו על ידי מחבל חמאס בעוד שהם מתחבאים בתוך שיח.
במקביל, בהמשך השביל בקיבוץ, סבתה, כרמלה דן ז״ל, בת ה־80 שהתמודדה עם דמנציה, ובת דודתם נויה קלדרון ז״ל, בת ה־13 שהייתה על הרצף האוטיסטי, נרצחו בטבח הנוראי. "האחים שלי חזרו אחרי 52 ימים והם עכשיו איתי פה. התרגשתי מאוד והודיתי — לא יודעת למי, לאלוהים, לעולם, לממשלה, לחמאס. לא יודעת למי הודיתי שהם חזרו אליי. זה גם יום שאני בחיים לא אשכח. זו נקודת דרך מאוד חשובה בחיים שלי".
מאז תחילת המלחמה, מדי שבת מתקיימות בכיכר החטופים בתל אביב עצרות למען שחרורם. רבים מוזמנים לנאום בפני הקהל הרחב שמגיע לתמוך במשפחות החטופים ולחלוק כבוד, וגם גאיה נמנתה ביניהם מספר פעמים.
מה את יכולה לספר לנו על הרגעים המורכבים של העמידה בדלפק הנאומים?
״האמת שזו הרגשה מאוד חזקה. הרגשה של אכפתיות. אתה רואה מולך כל כך הרבה אנשים שבאו בשביל להשיג את המטרה שאתה חי בשבילה כרגע וזה מרגש, אבל זה גם נורא קשה לעמוד מול כל כך הרבה אנשים ולדבר את הנפש שלך, את הקושי הכי גדול שלך״, נזכרת קלדרון. "תמיד הערכתי את המשפחה", משתפת גאיה, "אבל היום, כשאני כאן, אין דבר יותר חשוב מהמשפחה. אחרי האובדן שחוויתי, אני מבינה כמה זה חסר וכמה זה חשוב. גם אם זו סבתא שכביכול קצת יותר רחוקה מאח או אחות, מאוד מאוד חשוב לשמור על האנשים האלה קרובים אליך".
אמה, הדס, היא ההשראה הגדולה ביותר של גאיה בתקופה הזו: "אמא שלי נלחמת לבד כבר המון זמן והיא מטורפת. אני הולכת אחריה פשוט". לצד זאת, יש דברים שעדיין חסרים לקלדרון מהתקופה שלפני שחייה השתנו מקצה לקצה: "נראה לי שזה מנהג שיש לכל המשפחות בערך, אבל אני ממש אוהבת שביום ההולדת של כל אחד, יש שולחן מלא בבלונים, ברכות, כל המתנות ועוגה". השנה, במשפחת קלדרון לא זכו להמשיך את המסורת כהרגלם. מאז שהייתה קטנה, קלדרון דמיינה את עצמה תחת עדשת המצלמה. החלום לדגמן, להצטלם ולהתאפר התחיל עוד הרבה לפני המלחמה.
למדתי שיש לי את עצמי לא משנה מה, שאני חזקה. גם לבד – אתמודד עם הכל
מה גרם לך לצאת ולממש את החלום הזה דווקא עכשיו?
"בשנה הזאת הבנתי כמה החיים נעלמים בשנייה ושאני רוצה להעז ולחלום בגדול ולעשות כל מה שרק מתחשק לי בלי לחשוב מה אחרים אומרים. אני רוצה פשוט ללכת על פי גאיה". על הביקורות שהיא מקבלת היא מספרת: ״אנשים חושבים שזה פחות בסדר לדגמן או להצטלם בזמן שאבא שלך חטוף", היא מסבירה ומוסיפה, "לא אכפת לי כל כך אם להיות כנה. אנשים יכולים לדבר עד מחר. אני ידעתי בפנים כמה אבא שלי היה רוצה שאני אעשה דברים שעושים לי טוב ולא אשב בבית ואבכה כל היום״.
מעבר לאומץ ולתעצומות הנפש האדירות של גאיה, עוד משהו שלא הרבה יודעים עליה הוא שהיא גם צלמת, ואף הייתה צלמת בשירות הצבאי שלה. בצניעות אינסופית היא מספרת כי השיקה תערוכת צילום, עליה סיפרה: "אני מאוד אוהבת לצלם כשאני מטיילת, גם נופים וגם אנשים. הכי כיף לתפוס אנשים ברגע אמיתי, כשהם לא מוכנים לזה בכלל".
זה לא היה פרויקט הצילום הראשון של גאיה מאז ה־7 באוקטובר. לאחר שחרורם של אחיה, סהר וארז, החלה גאיה לצלם ולוג ובו תיעדה את סיפורם של אחיה מהחטיפה ומהשבי בעזה. הוולוג עלה לרשתות חברתיות, ושפך אור על מה שקרה בניר־עוז ובבית משפחת קלדרון בשבת השחורה.
תרבות ה"יהיה בסדר" הישראלית היא מהמקורות המרכזיים מהם שואבת גאיה את הכוח שלה, אבל היא לא מסתפקת רק במילים מנחמות. "אני פשוט מנסה לקוות שהכל יהיה בסדר ואני פועלת למען שיהיה בסדר בסוף… אני מנסה כמה שיותר להתרכז במטרה שלי כרגע, וגם האנשים שאני אוהבת עושים לי אור ונמצאים לידי". למרות התמיכה שהיא מקבלת, גאיה יודעת שגם לבד, יציבותה איתנה. "למדתי שיש לי את עצמי לא משנה מה, שאני חזקה. גם לבד — אתמודד עם הכל".
האם את מרגישה שעשית את כל מה שביכולתך עבור המשפחה שלך?
"אין דבר שהייתי משנה", היא אומרת בביטחון. "בכל רגע פעלתי לפי מה שהרגיש לי נכון, בין אם זה להרחיק אנשים מסוימים או לקרב אחרים, ובין אם זה לצעוק את הצעקה שלי בכל הזדמנות. אני גאה בדרך שעשיתי בשנה הזו". אבל גם אנשים חזקים כמו גאיה זקוקים לעיתים לפסק זמן: ״יש רגעים שאני פשוט רוצה להתנתק. זה קל להכחיש — אפילו הכי קל — ואני מוצאת את עצמי עושה את זה לפעמים". אבל בסוף היא מזכירה לעצמה את המטרה, וזה מחזיר אותה למסלול.
קלדרון משדרת תקווה, לא רק לעצמה אלא גם לאחרים, ומזכירה לכולנו את מה שאסור לשכוח: אין שגרה ואין ניצחון, כל עוד מוחזקים חטופים בעזה. אנו מתפללים ומייחלים לחזרתם בשלום של כל החטופים והחטופות הביתה, כמה שיותר מהר.
איזה מסר את רוצה להעביר לבני ובנות נוער?
"החיים באמת מביאים עלינו קשיים. אסור לשכוח שלא סתם יש מסביבנו אנשים שאנחנו יכולים לשתף, זה מאוד עוזר. אני יכולה להגיד שהציפייה שלי מהנוער שלנו זה להיות רגישים לסביבה שלנו קצת יותר ולשים לב איך אחרים חווים את התקופה הזאת. בהקשר לחטופים, כל דבר קטן עוזר. כל אחד יכול לעשות משהו קטן, אני בטוחה, בשביל להעלות את המודעות ולדבר על זה עוד קצת".
