שבוע האחרון יצאו בישראל שני סרטים מדוברים, שניהם זכו לשמות עבריים רחוקים מהמקור. "Weapons" הפך ל"שעת הנעלמים" ו"The Materialists" ל"מאץ' מושלם". שני אלה ממשיכים כמובן טרנד ארוך שנים של כותרים שהולכים לאיבוד בתרגום.
בניגוד למיתוס, זו לא תופעה רחבת היקף. רוב הסרטים שומרים במחוזותינו על שמות קרובים למקור, ואפילו נהנים מתרגומים מילוליים. סתם לדוגמה, כמעט כל הזוכים באוסקר לסרט הטוב ביותר תורגמו אצלנו במדויק, חוץ מכמה סרטים ספורים, וגם אז זה לא היה כל כך נורא.
למשל, "אנני הול" הפך ל"הרומן שלי עם אנני" ו"לא ארץ לזקנים" ל"ארץ קשוחה". רק מה? רבים מאותם תרגומים לא מילוליים היו כל כך בוטים, עד שהם נהיו ידועים לשמצה, ויצרו את הרושם כאילו לכל סרט שני קוראים כאן "החוק מת מצחוק" או "אמ"ן על הזמן".
עוד מיתוס לגבי תרגומי סרטים הוא שרק בישראל חוטאים בתרגומים היצירתיים הללו. זה ממש לא נכון. אם בצרפת הפכו את "נשים קטנות" ל"ארבע הבנות של דוקטור מארץ'" ואת "שכחו אותי בבית" ל"אמא, פספסתי את המטוס", אנחנו בחברה טובה. מה שכן ייחודי לישראל הוא הוולגריות והגסות של התרגומים. מה זה אומר עלינו, תחליטו לבד.
היו גם כמה תרגומים יצירתיים אך מוצלחים למדי, כמו "הקול בראש" או "השוטר מגנב פטור", אבל הנה דוגמאות פחות נעימות לאוזן של סרטים ששמותיהם אבדו בתרגום לאורך השנים:
“She’s The Man", על נערה שמתחזה לנער כדי להצטרף לקבוצת כדורגל של בנים, יצא כאן כ"יש לה ביצים". "דודג'בול" יצא פה עם כותרת המשנה "תופסים את החיים בביצים", וקשה לשכוח את המקרים של "Knocked Up", שהפך ל"הדייט שתקע אותי", ו"סופבראד", שהפך ל"חרמן על הזמן".
קומדיות נעורים וסרטי סקס הם מרחב בעייתי במיוחד בכל הקשור לתרגומים. לפעמים זו לא סתם וולגריות אלא סקסיזם. זה המקרה של "Blockers", קומדיה שיצרו נשים על נשים ועוסקת בנערות ובתשוקה המינית שלהן, אבל בישראל קראו לה "מאבדים את זה".
אולי המפיצים חשבו שהקהל לא ירצה לראות סרט בשם "מאבדות את זה" – מחשבה המייצגת את התפיסה המקובלת שאם בנים להוטים לאבד את בתוליהם הם שאקלים, ואם בנות רוצות לעשות את זה, הן משהו אחר.
וברוח דומה, נעבור מסקסיזם לאסלאמופוביה. "ערבים רוקדים", העיבוד של ערן ריקליס לסייד קשוע, לא הופץ כאן לפני שקיבל את כותרת המשנה "בזהות שאולה", כנראה כדי לעדן ולאזן את שתי המילים הראשונות.
כמה שנים לאחר מכן עלה פה הסרט "אחמד הצעיר" של האחים דארדן. הוא עוד הספיק לככב בפסטיבל ירושלים בשם הזה, אבל אחרי ההקרנות הסינמטקיות, כנראה מישהו חשב שהקהל לא ירכוש כרטיס לסרט על "אחמד", אז הפיצו אותו מסחרית בשם הגנרי "הבחירה".
בדרך כלל, רוב הפוקוס הוא על תרגומים לא מילוליים של להיטים הוליוודיים, אבל זה קורה גם עם סרטים לא באנגלית, וייתכן שהמפיצים אפילו מרגישים בנוח יותר, כי במקרים כאלה פחות תופסים אותם על חם. דוגמה בולטת היא "חופשה בכפר", שהיה כאן להיט עצום בשנות ה־80, ושמו המקורי הוא בכלל "Le grand chemin" – כלומר, "המסע הגדול".
ההצלחה שלו גם פתחה ז'אנר שלם של "בכפר". דרמה רומנטית בשם "את יפה בעיניי" הופצה כ"אהבה בכפר", דרמה בשם "בנו של החנווני" יצאה בשם "בחזרה לכפר", ובטח שכחנו משהו.
והנה מקרה לא וולגרי ולא פוגעני, אבל הוא בהחלט משעשע. ב־1990 ביים לואיס מנדוקי סרט רומנטי הנקרא בשם הדיינר שבו הוא מתרחש "White Palace". בישראל החליטו להפיץ אותו בשם "כשגבר אוהב אישה". ניחא. הצרה היא שכמה שנים לאחר מכן יצא סרטו הבא, ונחשו איך קראו לו? נכון, "When A Man Loves a Woman". למפיצים לא הייתה ברירה והם שוב היו חייבים לבחור תרגום יצירתי, אם כי הפעם לא הלכו רחוק וקראו לסרט "אהבה של גבר לאישה".
אבדה בתרגום
סופיה קופולה היא קורבן קבוע של המסורת הזו. המקרה הפואטי ביותר הוא כמובן סרטה השני, "Lost in Translation", שאכן הלך לאיבוד בתרגום והפך ל"אבודים בטוקיו".
לעיתים קרובות, המתרגמים לעברית טורחים לשנות את השם כדי להסביר לנו על מה בדיוק הסרט ואיפה הוא מתרחש. כך "ההנגאובר" הפך ל"בדרך לחתונה עוצרים בווגאס". אם יש מאפיין אחד של העברית של תרגומי הסרטים, זה שמוסיפים מילים, ועושים זאת כדי להאכיל בכפית.
גם לסרטה הראשון של קופולה קרה דבר דומה. "The Virgin Suicides" הפך ל"חמש ילדות יפות", ולפי בדיקה שלי – בשום מקום אחר בעולם לא עיוותו את השם שלו, בטח לא בצורה הזו. כיכבה בו קירסטן דאנסט.
סרט אחר בכיכובה, "Crazy/Beautiful" זכה אצלנו לשם המטורף "את מטורפת, אתה חתיך". המפיצים בארץ אוהבים להוסיף את המילה "חתיך". בשנות ה־80, סרט ההוקי "Youngblood" בכיכובו של רוב לאו החתיך זכה לשם המדהים עוד יותר "חתיך חתיך".
סרטי ספורט, בעיקר אם הם על בייסבול והוקי, הם מהז'אנרים שהכי הולכים לאיבוד בתרגום לעברית. להיט הבייסבול "בול דורהאם" למשל, הופץ כאן כ"מעריצה צמודה". אך הדוגמה הבולטת ביותר היא סרט ההוקי המשובח והפולחני "Slap Shot", שפול ניומן כיכב בו בשנות ה־70, שיצא אצלנו בשם הבלתי נתפס "פול ניומן וחבורתו". תארו לעצמכם שאת "היו זמנים בהוליווד" היו מפיצים אצלנו כ"בראד פיט וחבורתו".
וכן, יש עוד, אין טעם להזכיר לי איך שכחתי את "Alien" שהפך ל"הנוסע השמיני" ועוד כמה. אין מקום לכל. הרשימה לא אינסופית, אך בהחלט ארוכה, וכמו שהוכיחו "שעת הנעלמים" ו"מאץ' מושלם" – היד עוד נטויה.
