אתחיל משבחים: האנגר 09, או הזאפה עמק חפר הוא מקום מזמין מאוד, אולי ובעיקר לאנשים עם רכבים, כי הללויה – יש חנייה. זאת בנוסף לדוכני אוכל בחוץ ומתחם ענק בפנים, עם מדרגות קצת מוגבהות בצד. מהרגע שנכנסנו הרגשתי שיש תודעת שירות טובה וגבוהה, מהברמנים, האנשים בכניסה, ולהבדיל ממקומות אחרים לא נרשמו בעיות. הסאונד היה בסדר, לא בווליום שקורע את האוזניים (כלקוית שמיעה זה חשוב לי), והצלחתי מאוד בקלות לדבר עם מי שלידי ולשמוע את עצמי.
האווירה של הייתה טובה, והעניין והסקרנות המשיכו כשאביתר בנאי הודיע שזו הייתה הפעם הראשונה שבה שר על הבמה שירים מהאלבום החדש, "שיחות של שלום". כמו שחברתי שהצטרפה אליי אמרה, ניכר היה שהוא מתרגש. מבחינתי זה בא לידי ביטוי בעובדה שהוא הרבה פחות דיבר עם הקהל ועסק יותר בנגינה, וכמובן גם בהשקעה בהבאת ארבעת כלי המיתר שהוסיפו נופך עמוק לשירים.
אהבתי את השילוב בין השירים הישנים לחדשים, וקצת כמו ביצת הפתעה – לא ידעתי מה הולך לבוא. פתאום "תיאטרון רוסי" ו"יש לי סיכוי" ו"מתנות", ועוד קצת "עד מחר", וחזרה לשירים החדישים יותר. הצחיק אותי איך שהקול שלו משתנה כששר את השירים מפעם כאילו הוא חוזר לגילאי העשרים, ונדמה שהם מידי פעם עוד חיים בו, גם אם מרחוק. כשג'ינגל בין הישן לחדש תהיתי עד כמה יש לו עדיין סבלנות לשירים המוקדמים שלו, והאם הוא בעצם ממשיך לשיר אותם רק בגלל אהבת הקהל.
האלבום החדש הוא סיפור שעוד לא פענחתי, ובהופעה היו הבלחות בהן שיתף על מה כתב בו. רגע מרגש נרשם כשסיפר על אימו שחלתה באלצהיימר, על הדרך שעבר איתה ומולה, ואז החל לשיר את השיר "אמא שמחה", שהיה זר לי. הדהים אותי שהוא מצליח לשמור את הדמעות בפנים, כי מרגישים את העוצמה של השיר. המילים ממש בלטו מעל המוזיקה בנוכחותן.
ולתכלס, שהעסיק אותי רוב הזמן, וכלל לא קשור למופיע או למקום: אני מתה על אביתר בנאי ושונאת להיות נמוכה בהופעות. למה זה קשור? כיוון שבחצי הראשון של ההופעה התעסקתי בתהייה איך לעזאזל אצליח לראות אותו הכי טוב.
ניסיתי לעבור בין מיקומים כדי להציץ מבין הראשים שמולי והתבאסתי ברמות כשעדיין לא ראיתי כלום (וחטפתי מבטים זועמים מחלק מהאנשים). לא לתפוס בעיניים את האמן ולא להרגיש את הקהל זה לזכות רק בחצי הופעה מבחינתי. בייאוש קל העדפתי להרים את הטלפון ולצפות בהופעה דרכו, עד שחברה גילתה שאם הולכים אחורה רואים יותר טוב. צדקה.
ברגע שעברנו מקום, וכשראיתי הכול, פתאום שמתי לב לניואנסים ולהבעות הפנים של בנאי, שבאמת ממיסות אם קולטים אותן. בבהירות נחשפה רביעיית כלי המיתר המרשימה שהצטרפה והפמליה המקצועית והמוזיקלית שאסף סביבו. המראה הזה שאב אותי וגרם להרגיש חלק מההופעה. חבל היה לי להרגיש את זה רק בסוף. אבל מוטב מאשר אף פעם לא.
בקיצור – מתחם נוח, אמן נדיר, ולנמוכים – ממליצה להתמקם בשורה הראשונה או להביא שרפרף או עקבים להופעה הבאה. בכל מקרה, בהחלט שווה.
