דמעות, עצב וצחוקים התערבבו שלשום במסעדת “רדיו גליל ים” בהרצליה. זה קרה בערב הנצחה לאולג רובן ז”ל, שנהרג לפני כשבועיים, בגיל 33, במלחמה באוקראינה. רובן, לוחם במילואים בגדוד דוכיפת 94 בחטיבת כפיר בצה”ל, השתתף במלחמת חרבות ברזל, ולאחר שהשתחרר ממילואים יצא להילחם גם למען מולדתו, אוקראינה, כחייל ביחידה מובחרת.
הצחוק והדמע התערבבו בערב לזכרו כי חבריו מעידים שהוא היה כולו לב, רגיש ואמוציונלי, אדם מצחיק שאין כמותו. “אולג היה חבר שלי, אח שלי יותר מהאחים האמיתיים שלי”, מודה אלכס רדיונוב, חברו הקרוב ביותר של רובן, שארגן את הערב לזכרו. “מה לא עברנו יחד? הוא היה דמות מרכזית בחיי, אדם שידעתי שתמיד יהיה לצידי, אדם שהקדיש את עצמו למען האחר, שתמיד חשב קודם על האחר ורק אחרי זה על עצמו. הוא היה הראשון להתנדב כשצריך אותו, בלי לבקש תמורה”.
החבר הכי טוב
אולג רובן (סיבורנוב) נולד ב־3 במאי 1991 בעיר דניפרו שבמחוז דניפרופטרובסק שבאוקראינה. בשנת 1998 עלה ארצה עם אמו והתגורר בהרצליה. “אולג הגיע לישראל בגיל 7, ומגיל 8 הפכנו להיות בלתי נפרדים”, מספר רדיונוב. “למדנו יחד בשתי פנימיות: פנימיית עלומים בכפר סבא ופנימיית מנוף בעכו. כבר אז אולג ואני היינו מאוד דומים בהתנהגות ובאופי שלנו, וכולם היו בטוחים שאנחנו אחים. גם גרנו יחד ארבע שנים בדירה ששכרנו. הוא היה החבר הכי טוב שלי”.
בשנת 2009 רובן התגייס לצה”ל, ובחר בשירות קרבי משמעותי בגדוד דוכיפת. רדיונוב מספר שהוא סיים את השירות הצבאי הסדיר בהצטיינות כמפקד בדוכיפת.
“הכרתי את אולג כשהיינו בפנימייה בכיתה ג’”, מספר חברו גבריאל שם טוב. “לא היו לי אז הרבה חברים. פגשתי את אולג בחוף הים באחד מסופי השבוע החופשיים מהפנימייה, והוא זכר אותי מהפנימייה ו’אימץ’ אותי. הוא בעצם היה החבר הראשון שלי במקום הזה. אחרי המון שנים, כשגדלנו, נפגשנו שוב כשעבדנו כמלצרים בחוף בהרצליה וצברנו חוויות חדשות יחד. ראיתי שהלב של אולג רק הלך וגדל עם השנים, ובאמת שהיה לי יותר מכבוד ועונג להכיר אותו בחיים האלה. לנצח אזכור את הלב הרחב שלו ואת כמות הנתינה והאכפתיות שלו לזולת ולסובבים אותו”.
חבר נוסף שהכיר את רובן בעבודה בחוף הים בהרצליה הוא ארז גואטה. “עבדתי כברמן ומנהל בר, ואלכס היה מנהל משמרת”, הוא מספר. “אלכס הכיר בינינו וסידר לאולג לעבוד כמלצר. בשבועיים הראשונים לא הסתדרנו בכלל כי אולג היה אדם שעבר הרבה בחיים, עבר בין פנימיות, ולקח לו זמן להתאקלם בסביבה חדשה. אבל ברגע שהבנתי את הראש שלו הפכנו לחברי נפש. אולג תמיד ציפה למצוא אנשים כמוהו, שחושבים ורואים את העולם חיובי, כאלה שאכפת להם מאוד מהסביבה, והוא לא כל כך מצא אנשים כאלה. כשהכרנו באמת הבנתי איזו זכות הייתה לי להכיר אותו. הוא היה אדם אמיתי, שאומר בדיוק מה שהוא חושב, בלי פילטרים. הוא הלך עם התשוקות שלו עד הסוף. הוא היה בן אדם כל כך טוב, שהיה נותן מעצמו לאחר גם כשאין לו. לפני 7 באוקטובר איבדנו חבר קרוב שלנו, ואולג, שבאותה תקופה לא היה לו כל כך כסף, דאג לקנות מצרכים לאחות של החבר שנפטר. הוא עשה את זה בכסף האחרון שהיה לו רק כדי לעשות לה טוב. הוא היה אדם זהב”.
“אולג עבד אצלי כברמן במשך כמה שנים והפכנו לחברים טובים, ברמה של לצאת יחד לטיולים ולבילויים”, אומר חבר נוסף מהבר, ניסן וקנין. “זה אדם שאי אפשר להגיד עליו שום דבר רע, רק טוב יצא ממנו. הוא היה אחד האנשים המצחיקים ביותר שזכיתי להכיר, אדם שיודע לצחוק ואוהב לצחוק ולהצחיק. ככה אזכור אותו”.
אחת האהבות הגדולות של רובן הייתה לכלבים. “אחרי שהוא השתחרר מהצבא, אולג קיבל פטור ממילואים כיוון שהוא נחשב לבן יחיד, הייתה לו רק אחות למחצה”, רדיונוב מספר. “הוא הלך ללימודי כלבנות טיפולית והחל לעבוד כמאלף כלבים”.
ב־2020, בשיא תקופת הקורונה, רובן עבר לטבריה, עבד בעבודות שונות – בחקלאות, במפעל פלסטיקה ובבישול בירות – ובהמשך שב להתגורר בהרצליה. “הוא היה סוג של נווד”, מתאר גואטה. “הוא גר בכל כך הרבה מקומות, והיה לפעמים ישן בשדות, לפעמים בתוך מחסן, בתוך פנסיון לכלבים, הוא חי ככה. אולג היה מתחמם עם קמין שהוא בנה מדוד שמש. הוא אהב את החיים האלה. זה היה בשבילו משהו אמיתי, בלי החארטות של דירות גדולות ומרווחות. זה לא עניין אותו”.
ציוני של אוקראינה
ב־7 באוקטובר 2023, עם פרוץ המלחמה, רובן התנדב לשירות מילואים בגדוד שלו, דוכיפת. “הוא הרגיש שהמדינה צריכה אותו והתנדב למשך חצי שנה”, מספר רדיונוב. “היה לו חשוב מאוד לקחת חלק במלחמה הזו. הוא לא היה חייב להתגייס, אבל הרגיש שליחות. אחרי חצי שנה הצבא אמר לו שאין צורך יותר בהתנדבות שלו, אז הוא השתחרר, נסע למשך שלושה חודשים לגיאורגיה, עבד כמדריך סקי באתר בהרי הקווקז, ומשם המשיך לאוקראינה כדי להילחם”.
למה לו להילחם באוקראינה?
“הוא הרגיש חייב. כמו שהוא הרגיש שהוא מוכרח להילחם כאן למען המדינה, הוא הרגיש שהמולדת שלו, אוקראינה, נמצאת בסכנה ושהוא מוכרח להילחם עליה. כיוון שהוא לא רצה לעבור את שרשרת החיול הרגילה, הוא התגייס לכוח המיוחד ‘זאבי דה וינצ’י’, יחידה מובחרת שהייתה כוח אזרחי שמסייע לצבא אוקראינה בלחימה. הוא התייעץ איתי ואמר שהוא מרגיש שאוקראינה נמצאת לפני תבוסה. המצפון לא נתן לו לא לקחת חלק במלחמה”.
“הוא הגדיר את עצמו ‘ציוני של אוקראינה’”, אומר גואטה. “זו הייתה הגישה שלו. בתחילת המלחמה ב־2022 הוא לא הרגיש צורך להתגייס, אבל הפעם זה בער בו. סבתא שלו נפטרה באוקראינה בתקופת המלחמה, הוא נסע לשם, וכנראה זה עורר בו את הצורך הזה. הסבתא הורישה לו שם דירה, והוא חלם לעבור לגור באוקראינה ולהתבסס שם, אבל כשפרצה המלחמה בארץ הוא הקדיש את כולו למען ישראל. כשהוא הצטרף לפני כמה חודשים ליחידה באוקראינה, הוא סיפר לי שהם רצים בשלג ונלחמים. הוא גם אמר שאצלם לא תופסים שבויים ולא חוטפים חיילים. או מתים או מנצחים. לא כל כך הבנתי למה הוא מתכוון, אבל הוא ידע בדיוק על מה הוא מדבר”.
רגע לפני שיצא למשימה האחרונה הספיק רובן לדבר, כהרגלו מדי יום, עם רדיונוב. “הבן הקטן שלי והוא החליפו סרטוני וידיאו וקבעו שהוא יגיע לביקור בישראל בקרוב”, רדיונוב מספר. “אבל אולג נפל ב־18 בפברואר בקרב בדונצק, בגבול רוסיה־אוקראינה, השטח האפור שעליו נלחמים”.
מה היה החלום שלו?
“החלום העיקרי שלו, שעבורו הוא בסופו של דבר החליט לעבור לאוקראינה, היה לפתוח מקום שיטפל באנשים עם פוסט־טראומה. הוא הרגיש שבאוקראינה, כשתיגמר המלחמה, זה יהיה הכרחי לפתוח מקום כזה”.
בצוואתו ביקש רובן שגופתו תישרף ותפוזר בטבע באוקראינה, סמוך למקום הולדתו. “לפני שהוא יצא למלחמה באוקראינה הוא אמר לאמא שלו שאם הוא ייהרג, הוא רוצה שגופתו תישרף ושלא תהיה מצבה שיבואו לבכות עליה”, מספר רדיונוב בצער. אמו של רובן נסעה אתמול לאוקראינה כדי לקיים את צוואתו של בנה, והשבוע ייערך שם הטקס".
איך תרצה שיזכרו את אולג?
רדיונוב: “לאולג הייתה גישה שכולם צריכים לחייך, ולא להתרגש משטויות, ושאם אתה רואה בן אדם שצריך לעזור לו – קודם תעזור לו, בלי לחשוב או להתחשבן. הכי חשוב היה לו לשמור על קארמה טובה. זו הייתה דרך חייו. אני מאחל לכולנו להיות קצת יותר כמו אולג”.
