ד"ר יפתח גולדמן, מרצה להוראה ופעיל חברתי, החל לעסוק ב-1 במאי 2022 בפרויקט חדש: 'הפודקאסט על מרקס'. גולדמן הרבה לעסוק בהגותו של קרל מרקס במשך השנים, הן בכתיבתו האקדמית, הן עם תלמידיו והן בבלוג שלו, אך הפודקאסט היווה עבורו הזדמנות לפרוס יריעה רחבה במיוחד. על פני 61 פרקים, חלקם באורך כשעה, הוא גולל את משנתו של הפילוסוף הנודע והשנוי במחלוקת בן המאה ה-19, ענה על שאלות המאזינים ואף עסק בהפרכת טענות שגויות לגביו.
הפודקסאט הוקלט והושמע במשך תקופה שנפרסה על פני בערך שלוש שנים, שלוו במשבר פוליטי קשה ומלחמה בישראל. לעיתים, ההסכת שימש כמעט אסקפיזם לשומעיו. אך יש בו יותר מכך. בריאיון ב-2009, גולדמן אמר כי "פילוסופיה טובה אמורה לנסות לתקן את המציאות".
לקראת יום העצמאות ה-77 למדינת ישראל, שהוא גם חג הפועלים ה-135, גולדמן מספר על הפודקאסט, ומסביר איך הוא רואה את הקשר בין החשיבה המרקסיסטית לבין המציאות הישראלית.
למה פודקאסט על מרקס?
"הדבר שאני הכי אוהב לעשות זה ללמד. והדבר שאני הכי אוהב ללמד, בתחרות צמודה עם אפלטון – זה על מרקס".
"שמעתי המון פודקאסטים, והבן שלי שאל אותי למה אתה לא עושה פודקאסט. אמרתי לו שיש מיליון דברים שאני רוצה לדבר עליהם, ואני לא יודע מאיפה להתחיל. אז הוא אמר – תתחיל במרקס. זה הבשיל בבת אחת – הרעיון עלה באמצע מרץ, והפרק הראשון עלה ב-1 במאי".
גולדמן נולד ב-1967 ביטבתה, קיבוץ שיתופי מהקמתו ועד היום. הוא עשה שנת שירות בשדרות ושירת בגולני. למד תואר ראשון להיסטוריה ופילוסופיה ולימודי תואר שני ודוקטורט בפילוסופיה באוניברסיטת תל אביב, שם קיבל טבילת אש מרקסיסטית מפרופ' צבי טאובר, מגדולי המומחים למרקס בישראל, שעימו הוא בקשר עד היום.
סביב הפודקאסט התפתחה קהילת מאזינים קטנה ונאמנה. גולדמן מספר שקיבל "תגובות אוהדות, משמחות ומחממות לב", אך מסייג כדרכו: "אני מניח שמי שחשב שהפודקאסט גרוע, לא טרח להגיב". הוא הרבה להגיב לשאלות המאזינים, אם כי לאחת השאלות, שהגיעה מכותב שורות אלו, הוא לא הצליח להגיע. "תפנה אלי שוב בקיץ", הוא אומר, "אני תמיד זמין למי שרוצה לדבר על מרקס".
לצד מומחיותו בפילוסופיה פוליטית, גולדמן הוא איש של חינוך – בהכשרת מורים ובהגות חינוכית. בספרו 'להמשיך את השיחה: הזמנה לחינוך הומניסטי' (2020, הוצאת מכון מופ"ת) או באמצעות טקסטים פופולריים שכתב בעבר כמו 'המדריך אינו קומקום', שהשפיעו על תנועות הנוער בארץ.
גולדמן מעיד על עצמו שהוא בחיפוש מתמיד אחר דיאלוג: "זה אחד הדברים שחסרים כשאתה מלמד בצורה הזו של פודקאסט – אין אינטראקציה, אין מפגש עם תלמידים. כל פעם שהייתה מגיעה איזושהי תגובה, אפילו השאלה שלך שהתרשלתי בה, זו הייתה חגיגה קטנה. הכי אהבתי כששלחו תיקונים".
לגולדמן חשוב הדיוק, ובמיוחד לתקן טעויות בהבנת משנתו של מרקס. אחד מרעיונותיו שלא יצאו לפועל, הוא פרק על אמירות מפורסמות של מרקס, שהוא אף פעם לא אמר".
איזה טעויות שאומרים על מרקס הכי מפריעות לך?
"טוענים שמרקס נותן מתכון לחברה צודקת, ראויה, ישרה, או השד יודע מה, ושהוא מצפה מכולנו להגשים אותו. זה זר לחלוטין למרקס ולדבריו המפורשים. הוא ביקר בחריפות סוציאליסטים שלדעתו עשו דבר כזה. אחרים מסבירים שלפי מרקס 'הכול זה כסף', או 'הכול זה אינטרסים פרטיים', זה רידוד מזעזע".
"טעות שלישית, חמורה ומקוממת אפילו, שאותה שמעתי אפילו מפי ד"ר מיכה גודמן בפודקאסט של בית אבי חי – היא שלפי מרקס, הקפיטליזם מפעיל שני פרויקטים גדולים, פרויקט של ניצול ופרויקט של הסוואת הניצול. הטענה שהקפיטליזם מנסה להסוות את הניצול ולהסתיר אותו היא ניסיון להפוך את מרקס לבעל תיאוריות קונספירציה, וזה מנוגד לדברים שהוא אומר במניפסט הקומוניסטי – שהבורגנות הביאה במקום הניצול שעטוף בכל מיני אשליות – את הניצול הגלוי, הבוטה והמחוצף".
רבים מייחסים את הגשמת החזון המרקסיסטי לברית המועצות ולדיקטטורות דומות. איפה לדעתך הרעיונות האלו יושמו בפועל?
"אף משטר לא הגשים את המתכון של מרקס, בגלל שהוא כאמור לא נתן כזה. הוא נתן תיאור משוער של מהפכת שחרור, ורמז דק איך תיראה החברה שאחרי המהפכה. כשבודקים מי התקרב לכך, ברית המועצות בתחתית הרשימה. את המהפכות בברית המועצות, קובה, סין וכדומה חוללה עילית מנהיגה, ומרקס דיבר על מהפכה שמושגת בידי מעמד הפועלים".
"המשטרים שהכי דומים למה שאמר מרקס, הם אלו שהנהיגו מדינת רווחה מתקדמת וסוציאל-דמוקרטית, כמו פינלנד, שבדיה, נורווגייה ודנמרק. דמוקרטיזציה של ההון, איגודי עובדים חזקים, שיש להם אמירה בניהול המפעלים, בכלכלה ובפוליטיקה – אלו הדברים החשובים למרקס. לנין לא היה מפלצת כמו שלפעמים מציגים אותו, האלטרנטיבה הסבירה אם לא היה עולה היא שהיה עולה משטר מעין-פאשיסטי, אבל מה שלנין עשה הרבה יותר רחוק ממרקס, מאשר מה שעשו הסקנדינביות".
מאז ימי מרקס העולם השתנה מאוד. איך אתה רואה את המאבק המעמדי היום?
"זו שאלה שאני לא מומחה בה. אבל אחד הדברים שבגללם אני פסימי, למרות שקשה לי להשתמש במילה הזו, היא התחושה העמוקה שבחברת ההמונים איבדנו את היכולת להפעיל כוח קולקטיבי. אנחנו מפורקים, מנוהלים מלמעלה באמצעות מיס אינפורמציה ודיס אינפורמציה, ולוקים בניוון שרירים פוליטי וקהילתי".
"אם יש תקווה, היא בהחייאת מסגרות השתייכות ופעולה קונקרטיות – שבהן אני עושה משהו משמעותי לחיים שלי ביחד עם קבוצה של אנשים, שאני פחות או יותר מכיר את כולם בה, וכולם פחות או יותר מכירים אותי. כך נהיים פחות קורבנות של הולכות שולל, ושיח פרסומות. איך קבוצות כאלו יכולות לאגד כוח באופן פדרטיבי ומשנה עולמות – בינתיים אין לנו את התשובה".
ההתאגדות האנושית היא סוגיה מרכזית שגולדמן עסק בה עוד בעבודת הדוקטורט שלו, שהפכה לספר: 'הסוציאליזם בין פוליטיקה לאוטופיה' (הוצאת כנרת-זמורה-דביר, 2009). בלב הספר, עומד הפער בין גישתו של מרקס בסוציאליזם לבין זו של הפילוסוף מרטין בובר.
לעומת מרקס, שחשב שהדרך לשחרור האדם עוברת במהפכה פוליטית, בובר הדגיש את ה"חברותא", תאים של יחסים אנושיים אלטרנטיביים שראוי ליצור כבר בחברת ההווה. בובר שיבח את ה"ניסיון שלא נכשל", כלשונו, להגשמת הסוציאליזם בתנועה הקיבוצית. בעשורים האחרונים, הגותו מהווה השראה לתנועות של התחדשות שיתופית, כמו תנועות הבוגרים והקיבוצים העירוניים, בהם קיבוץ 'תמוז' בבית שמש, שגולדמן היה חבר בו בעבר במשך כשני עשורים.
איפה אתה ממקם את עצמך בין מרקס לבובר?
"זה לא תיקו. לפחות עבורי, מרקס נתן תשתית רעיונית הרבה יותר עמוקה ונרחבת, שבלעדיה אי אפשר. אבל מה שבובר נתן זה איזה שקל אחד שחסר אצל מרקס, ובלעדיו כל העסק נשאר לא שלם: הדגש על מערכות יחסית אנושיות קונקרטיות. לא על ההמונים או הפרולטריון, אלא על בני אדם שחייבים מסגרות התייחסות קונקרטיות כדי לחיות חיים סבירים, וגם כדי להפעיל כוח פוליטי שלא יקום עליהם כנגדם. בובר קרא לזה 'חברותא', אני מעדיף להגיד 'קהילה', וגם איגוד עובדים זה מתאים".
אנחנו מקיימים את השיחה לקראת 1 במאי, שהשנה בתאריך זהה ליום העצמאות. אלו זמנים של מלחמה לצד קונפליקטים עמוקים בתוך החברה הישראלית, מציאות שמתבקש להבין במושגים לאומיים או זהותיים. הניתוח המעמדי רלוונטי כאן?
"זו שאלה טובה. לא צריך להניח מראש כאיזה דוגמה דתית שמרקס צדק או שהוא רלוונטי לימינו. אבל – השמאל הישראלי נחלש, ככל שנחלשת הזדהותו עם האינטרסים של המעמדות העובדים. במקומות שבהם השמאל עדיין מצליח לדבר על שאלות מעמדיות, הוא עדיין רלוונטי".
גולדמן מדגיש שיש לו ביקורת בהקשר של ייצוג העובדים גם כלפי תנועת העבודה ההיסטורית, אך בעשורים האחרונים היומרות שהיו אז גם נמוגו. הוא מציע ללמוד מתנועות שמאל בעולם, מחוץ לארצות הברית: "בקמפוסים באמריקה יש משהו שקורא לעצמו שמאל, אבל איבד קשר עם האינטרסים של מעמד העובדים. באירופה ובמקומות אחרים רואים שמאל שמחובר קודם כל לאיגודי עובדים. שמאל שלא מחובר לאיגודים הופך להיות בורגנות, והסיפור נהיה הרבה פחות מעניין והרבה יותר עצוב".
יום הפועלים הבין-לאומי שירד במעמדו בישראל במהלך העשורים האחרונים, ונבלע כליל השנה, מוקדש למאבק החברתי "שמחובר קודם כל לאיגודי העובדים". הוא נקבע בהשראת מהומות היימרקט בשיקגו ב-1886, נקודת ציון במאבק האיגודים להגבלת יום העבודה לשמונה שעות, ולזכויות העובדים בכלל.
איך אתה רואה את התפקיד של האיגודים במציאות בעולם?
"אולי מה שאיגודי העובדים היו צריכים זה את המתקפה הטוטאלית מצד טראמפ, ואילון מאסק, ואפילו 'גיבורי השמאל הישראלי' החדשים כמו נפתלי בנט. אולי המתקפה הזו תאפשר לומר מחדש: כן, אנחנו במאבק, ואנחנו מתכוונים לנהל אותו הזה בשם האינטרסים של העובדים.
"בדבר נוסף האיגודים חייבים לעשות סוויץ' גדול: הם היו בשיא הצלחתם כשהצמיחה הכלכלית הייתה מאוד גדולה, והיום אחת המשימות החשובות ביותר לפתחה של האנושות זה לייצר פחות. להפסיק את המרוץ של ניצול משאבי כדור הארץ וניצול משאבים אנושיים. האיגודים צריכים להציע דרך לעבור מכלכלה מוטת ייצור לכלכלת מוטת אי ייצור, אבל מוטת אדם, חברה, רווחה, פנאי. אני חושב שהם יכולים להציע פתרון הרבה טוב, כמובן מהקפיטליזם, אבל יש לקוות גם מהממשלות".
מה היית בוחר אם היית יכול לבחור תובנה או שאלה אחת שתהדהד אצל המאזינים?
הוא שותק לכמה רגעים וחושב. "אנחנו צריכים לשאול את עצמנו – איפה קו החזית של האפשרויות הריאליות לתיקון. לא איפה האוטופיה, וגם לא איך הקפיטליזם הוא בלתי ניתן לשינוי, כי הוא כל הזמן בולע את כולם לתוכו פנימה. אלא מה אפשר להשיג. על מה שווה להיאבק. ועל הדבר הזה להיאבק בכל הכוח, וגם בכל השכל".
את כל הפרקים של 'הפודקאסט על מרקס' ניתן למצוא באתר של ד"ר יפתח גולדמן ובאפליקציות ההסכתים.
