אחד מאבות החטופים אמר לי: מה יש לי לדבר איתך את נכשלת

מאז ה-7 באוקטובר בכל יום שישי, בני הזוג גולדין מתפצלים. שמחה יורד לאנדרטת "חץ שחור", סמוך לגבול עם עזה, במקביל, לאה מגיעה לכיכר החטופים בתל אביב. שניהם פוגשים את החברים ב"מסדר הדר", על שם בנם – הדר גולדין זכרו לברכה, שנפל בקרב ב"צוק איתן", נחטף על ידי חמאס, ומאז מוחזק בעזה. למרות המרחק הגאוגרפי, התכנים תמיד זהים. כמו שאומרת לאה: "אין לנו פריווילגיה להרים ידיים". 

בשבוע שבו מציינים עשור למבצע "צוק איתן", הם מגיעים יחד ל"חץ שחור". ושם כבר מחכים להם האנשים שמלווים אותם שנים: ישראלים מכל הגוונים, דתיים וחילונים, מרכז ופריפריה.

שמחה: "ראינו בטלוויזיה שהחבר'ה של החמאס שהתחילו בצעדות המחאה בימי שישי, הם היו מגיעים פה, מעבר לגדר, והם הלכו עם כלוב כשבתוך הכלוב הזה היו ארבעה – הדר, אורון, הישאם ומנגיסטו – לבושים במדי צה"ל. והחלטנו שאנחנו לא יכולים להישאר בכפר סבא, וירדנו הנה. עכשיו, עמדנו פה כשהיו עפיפוני בערה, כשהיו בלונים, כשהם שרפו את השדות אז ארגנו נטיעות של עצי זית. וכאן אנחנו עומדים כל הזמן".

בין החברים שעומדים איתם מדי שישי, יש גם לא מעט מתושבי העוטף. ובטוויסט בעלילה שרק המציאות הישראלית יכולה לכתוב, ב-7 באוקטובר, חלק מהאנשים האלה חוו את הטבח על בשרם, והם או בני משפחותיהם נחטפו בעצמם.

חשבתם אי-פעם שתמצאו את עצמכם בנעליים של משפחת גולדין?

"לא, לא שיערתי שאני אהיה בקבוצה הזאת", "לעולם לא, לעולם לא חשבתי", "לא. מי מעלה על הדעת דבר כזה, תגיד לי? איפה אנחנו חיים?", הם משיבים.

 "ב-7.10 החלפתי חולצה מהדר לצחי"

דבורה עידן מנחל עוז נהגה להגיע למפגשים ב"חץ שחור" מדי יום שישי. ב-7 באוקטובר נכדתה מעיין נרצחה לנגד עיני הוריה ואחיה הקטנים, ואבי המשפחה, בנה של דבורה, צחי עידן בן ה-50 נחטף לעזה.

דבורה עידן: "כל שבוע באנו באמת עם החולצה של אורון ושל הדר. לצערי הרב, ב-7 בחודש, החלפתי את החולצה. במקום שיהיה לי הדר ואורון, אני עם צחי ונכדתי היקרה מעייני, שחגגה 18 ארבעה ימים קודם, לפני שהיא נרצחה".

גם גיורא גולדשטיין, גנן הילדים המיתולוגי של כפר עזה, הגיע באופן קבוע. ובאותה שבת, בתו חן נחטפה מהקיבוץ עם שלושת ילדיה, אחרי שבעלה נדב ובתה הבכורה ים נרצחו לנגד עיניהם.

"ים נולדה לאיום, חיה את כל חייה תחת איום, והאיום רצח אותה", הוא אומר. "הייתי מאוד מזוהה עם הסבל שלהם, לא שיערתי שאני אצטרך לבכות היום על נדב ועל ים, ושאנחנו משפחה של חטופים, ומשפחה של נרצחים. היינו משחקים קצת עם כמה קל לכבוש את כפר עזה, אין כלום בינינו לבין סג'עייה, שטח כזה חרוש. לא שיערתי שאני אהיה בקהילה כזאת אף פעם".

יעל אדר, אימו של תמיר אדר בן ה-38 מניר עוז, שהיה נשוי ואב לשלושה ילדים, חבר כיתת הכוננות שיצא להגן על הקיבוץ שבו נולד וחי, עד שנרצח ונחטף, ומאז הוא בעזה.

יעל: "הדאגות שלי היו כשהבנים שלי היו בצבא, שהילד יצא לשלום ויחזור לשלום, וכשהוא חזר לשלום הדאגה הזאת נגמרה. לעולם לא חלמתי שאני אהיה במקום הזה. אפילו לאה התקשרה אליי באיזה יום, וישבתי בבית עם אנשים, ורואים 'לאה גולדין' על הצג, אני אומרת, 'כן, היום אני לאה גולדין'. וזה מטריף את הדעת שיש כל כך הרבה משפחת גולדין, מעולם לא חשבתי שאני אהיה שם".

לאה: "עדיין לא רואים את הקצה של השקט, חייבים להחזיר את כל החטופים. של חיילים היום וחיילים שיהיו. איפה ההבטחות ואיפה המציאות? לא סופרים אותנו!".

"האמנו למערכת בהתחלה, אבל עבדו עלינו" 

בתשע השנים שקדמו ל-7 באוקטובר לאה גולדין הפכה שם נרדף לנחישות בלתי מתפשרת. יחד עם בעלה שמחה והאחים של הדר, חמי, איילת והאח התאום צור, הם לא הפסיקו לרגע להיאבק.

לאה: "בשנתיים-שלוש הראשונות האמנו למערכת, עד שהם התחילו לזייף, ואז, בכוחותינו הדלים, הבנו שהם עובדים עלינו".

הם ארגנו צעדות והפגנות ולא היססו להתעמת עם חברי כנסת ולתקוף את ראש הממשלה. "הפכת אותנו לאויב העם!", אמרה לאה לרה"מ נתניהו.

שום דבר לא שבר אותם, ואף אחד לא היה בכיר או רחוק מדי, אם חשבו שיוכל לקדם את החזרתו של בנם. ובכל שנה הם חוזרים להר הרצל. בזמן האזכרה הממלכתית לחללי "צוק איתן" הם מסרבים להיכנס פנימה, נותנים לבתם איילת להשמיע שם את קולם: "הדר שלי הוא סמל להפקרה! סמל לכישלון המוחלט! עשור אני אצעק פה! עד סוף ימיי!".

בניגוד לאחרים, הם מעולם לא קראו לעסקת שחרור אסירים תמורת החזרתו של הדר. הדוקטור להנדסת תוכנה ובעלה, פרופסור להיסטוריה, הפכו למומחים בדין הבין-לאומי ועל פיו דרשו בעקביות שישראל תפעיל לחץ הומניטרי על חמאס.

לאה: "לחטוף ולהחזיק חלל זה עניין הומניטרי, בסיסי. ולכן, הדבר הזה הוא תנאי. אסור לתת סיוע הומניטרי למי שמפר את החוק ההומניטרי. עכשיו, מה שאנחנו רואים זה בעצם שמצפצפים על זה. אלף משאיות ביום, וכל המתנות, וכל תחנות האנרגיה וכספים. מאיפה נבנו המנהרות האלה? הן נבנו מכל המתנות האלה שהם קיבלו. לפני שנותנים דברים לעזה, שיביאו את החיילים".

שמחה: "לא אמרנו אף פעם למנוע. אמרנו שאנחנו צריכים לתת בתנאי שהצד השני, האויב, מתנהג באותו מישור כמו שאנחנו מתנהגים. הם צריכים להחזיר את מה שמגיע לנו, ואז אנחנו ניתן להם את מה שאנחנו חושבים שמגיע להם. אני אומר את זה הפוך. עכשיו אני לא מתחכם, בכל הכללים, בכל החוקים, ככה זה כתוב. חלל זה הדבר הראשון שמחזירים".

"אז לפני עשר שנים, הפקירו את הערך של לא חוזרים בלי החיילים, ואחרי עשר שנים, הפקירו את הערך של לעולם לא עוד", מוסיף שמחה.

הנבואה שהתגשמה

בנאומים של שמחה גולדין לאורך השנים, הוא חזר על המסר וחידד אותו: "מי שמשאיר חלל בשטח, הוא ישאיר פצוע והוא יפקיר את החי". והיום, אחרי ה-7 באוקטובר הוא נשמע כמעט נבואי.

שמחה: "לא משאירים חיילים בשדה הקרב, כי מי שמשאיר את החללים, מפקיר גם את הפצועים אחר כך".

לאה: "ביום הקשה הזה, אנחנו שוב עומדים במקום שעמדנו בו לפני תשע שנים. היום אנחנו מתגייסים בצו 8  לעזור למשפחות החטופים. אתם לא לבד".

במוצאי השבת של ה-7 באוקטובר, הם התייצבו בחזית ביתם, וצילמו סרטון שנועד למשפחות החטופים והנעדרים שמספרם אז הוערך במאות רבות.

"אנחנו יודעים מה הפתרון, וביחד אנחנו נחזיר את כולם", אמרה האחות איילת בסרטון. "ואני פונה אליכם היום, המשפחות, שאיבדתם את היקרים לכם, את אח שלכם, את האחות, את האבא, את האימא, את הילדה הקטנה, שהם חטופים, ואני אומרת לכם, אנחנו נוביל את זה, אנחנו נעזור לכם, ואנחנו אלה שמבינים אתכם ויודעים ואומרים לכם, אתם לא לבד".

מה קרה בעקבות הסרטון הזה?

לאה: "בעצם, המוקד כבר התחיל לעבוד מאותו רגע. עד יום שני יש לנו 622 פניות. כל מיני אנשים במצוקה שמחפשים את יקיריהם".

שמחה: "וחשבנו שביום שני, ביום שלישי, ביום רביעי, מישהו מהמדינה, מישהו, זה, ייקח, ו…"

לאה: "ביום שלישי מתחיל להתגבש המטה ביוזמת רונן צור, ועוד לפני שהמטה הזה מתפקד, אנחנו מעבירים את כל רשימות המשפחות, ודי נלחמנו על זכות הדיבור שם. כבר שם נלחמנו על זכות הדיבור".

שמחה: "גם לא רצו לשמוע את העצות שלנו ואת הכיוונים שאנחנו דרשנו. לא בקשר לחללים, לא בקשר לחיילים ולא בקשר להתנהלות מול יחיא סינוואר"".

למה? מה אמרו לכם?

לאה: "פעילות המטה מתחילתה הייתה ממוקדת אזרחים. עדיין. עדיין. מדברים על נשים וגברים, לא על חיילים. יש לזה הרבה תירוצים לרוב. הדבר הבא שקורה, הוא ממוקד בהצלת חיים. זאת אומרת, שתי העובדות האלה, הן לא… הן די שומרות אותנו רחוק".

בעצם, כמעט לא ראינו ולא שמענו אתכם בחודשים האחרונים. לאן נעלמתם?

לאה: "פשוט מידרו אותנו. לא הזמינו אותנו בכלל לפגישות. או במקומות אחרים, אני לא רוצה לציין את שמם כרגע, אנשים מבכירי המדינה, שאומרים לנו, 'לא, לא, אתם לא שייכים. אתם…' עד כדי אמירה ש'אתם ממלחמה אחרת'. כן? אמירות מזעזעות. הדבר הזה שם אותנו במקום נוראי, נוראי, של מוקצה מחמת מיאוס. אנחנו המצורעים".

אילו תגובות קיבלתם מהמשפחות עצמן?

"מצד המשפחות, גם יש פה תהליך נורא כואב. כי אנחנו כבר מהיום הראשון מתים למנוע מהם את בזבוז האנרגיה ואת הצער שאנחנו עברנו, ועם כל הכאב שלנו, אין הקשבה. ובאמירות נורא ברורות, 'אני לא רוצה להיות כמוך'. לצערי, עכשיו… הם, בעצם, היו כמוני  כבר ב-7 באוקטובר – רק הם לא ידעו. אז כל התהליך הזה הוא תהליך שלנו כואב נורא. כואב, מתסכל. גם אחד האבות שקשור לחייל, שהוא עדיין מקווה שהוא בחיים, והוא אמר את זה בצורה, ככה, הכי גלויה ובקול רם: 'מה יש לי לדבר איתך? את נכשלת' אני לא עניתי. אני פשוט התחלתי לבכות. אני לא עניתי לו. עכשיו, איך אפשר להגיד לי, אחרי עשר שנים שאני עוד עם הראש למעלה, שאני נכשלתי? תראה איך נראות המשפחות היום אחרי תשעה חודשים, שכשאני מגיעה לכיכר, אני צריכה להיות המעודדת".

 התחושות משתנות

עשרה חודשים אחרי תחילת המלחמה, כשעוד אין עסקה באופק, התחושות כלפי לאה בכיכר החטופים משתנות. פחות ניכור מצד משפחות של חטופים, יותר כאלה שניגשים אליה.

"אני אזרחית שמבקשת סליחה ממך שלא הייתי במאבק שלכם. פשוט רק כשיש כמות כזאת של אנשים זה פתאום כזה מזעזע. אני מתביישת ואני מתנצלת", אומרת לה מישהי בכיכר, ולאה משיבה: "אמרנו את זה כל השנים". 

למפגש השבועי בתל אביב מצטרפת הפעם גם כרמית קציר, שאחיה אלעד נחטף מניר עוז, נרצח בשבי וגופתו חולצה לישראל. לאה אומרת לה: "את לא מבינה, באים להתנצל לפניי. אני לא יודעת מה לעשות עם זה. בא לי לבכות, אני נחנקת".

כרמית: "אני ממש מבינה אותך, אבל מהרגע שאמרת לי עשר שנים, אמרתי, כאילו, כמה כולנו מותשים מתשעה חודשים. עשר שנים, זה לא נתפס. זה לא נתפס".

אלעד קציר בן ה-47, אחיה של כרמית, היה חלק מהגרעין הקשה של "מסדר הדר". הצטרף לכל פעילות, גם כשצעדו במשך שלושה ימים מכפר סבא לגבול עזה.

לאה: "אלעד היה חייל נאמן של 'מסדר הדר'. למיטב ידיעתי, הוא היה מגיע כל שבוע. את התלוננת", היא אומרת לכרמית.

כרמית: "בדיוק. הייתי אומרת לו אז שישי אחד לא תלך. אז תבוא איתנו לבריכה, אז נבלה קצת. 'לא, כל יום שישי' – הוא היה אומר, 'אני הולך ל'מסדר הדר', אחרי זה אני אחזור, יהיה לנו זמן'. הוא לא ויתר על זה. אני חושבת שהסיפור של הדר ואורון נגע לו במיוחד כי הם חיילים שבאו להגן עליו כתושב העוטף ב'צוק איתן', ואלעד פשוט הרגיש שנעשה פה עוול שהוא לא היה יכול לשתוק עליו, שחיילים נהרגו, ומדינת ישראל לא עושה כל מה שהיא יכולה כדי להחזיר אותם. ואני חייבת להגיד, אני ממש לא גאה בזה, שאני אמרתי לאלעד, 'טוב, אבל כבר יודעים שהם לא בחיים', ולא הבנתי. לא הבנתי את מה שאני מבינה היום, את מה ששמחה גולדין אומר שנים ולאה אומרת שנים, שמי שלא נלחם על מי שחלל, לא יילחם גם על החיים, ובצורה הכי מחרידה והכי מצמררת, נבואת האימים הזאת התממשה, והתממשה על אלעד".

והתחושה הזאת לא ייחודית לכרמית. שותפים לה היום רבים אחרים ממשפחות החטופים.יעל אדר, שבנה תמיר אדר ז"ל נרצח ונחטף לעזה, מספרת: "אני קיבלתי הודעה על מותו של תמיר ביום ה-90. התשוקה שלי להשיב אותו 90 יום בידיעה שהוא חי, היא לא פחותה מהתשוקה שיש לי מהיום ה-91 ועד היום. כי יש מי שאומר, ולאחרונה אמר יעקב עמידרור, מנפחים את המספרים, שאין 115 חטופים כי מי שלא חי זה לא נחשב, זה לא חטוף. זה מזעזע. זה הבן שלי".

"אני מקבלת רציונלית, קוגניטיבית, בסדר? אני מקבלת כי כנראה מוכח שהוא לא בחיים. רגשית, אני לא אוכל להגיד שסגרתי משהו, לפני שאני אקבל אותו ואביא אותו לקבורה, ויהיה לנו את המקום שזה המקום שלנו. היום אין, זה באוויר. לתמיר יש שני ילדים קטנים. יש לו ילד בן שמונה שיודע שאבא חטוף, הוא יודע שאבא לא שרד את הפציעה והוא לא בחיים, אבל הוא שואל, 'מתי אבא יהיה פה?' ילדה בת ארבע שאומרת, 'כן, אבא בשמיים, אבל הגוף שלו בעזה, וצריך להחזיר את הגוף שלו'. אז אין הבדל בין אם הילד שלך בחיים או לא. ההבדל זה שאם הוא בחיים, אתה מחכה לחיבוק, ושהוא לא בחיים אני מחכה לסגירת המעגל".

כרמית קציר: "כשהגיעו הקצינים בעצם, אחותי ואני בישרנו לאימא שלי שאלעד נרצח, ואימא שלי אמרה, 'אני רוצה לתת לו נשיקה. אני רוצה לתת לו נשיקה, ואני רוצה להיפרד ממנו' והקצין החליף צבעים. הוא החליף צבעים כי הוא… כאילו 'איך אני אגיד לה שאי אפשר? שאי אפשר'. ואני אומרת, גם לנרצחים אין זמן, הגופות שלהם לא נשמרות, הן זרוקות שם באדמה רעה, וחייבים להחזיר גם אותם, גם להם אין זמן, ואנחנו לא יכולים שיהיו 120 מקרי רון ארד, של: 'תצטרכו להאמין לנו שהוא מת, תצטרכו להאמין לנו שאין שרידים, תצטרכו להאמין לנו' ואיך אפשר להאמין?".

"המילה עסקה זה כמו סכין בלב"

בנאומו השבוע בקונגרס, התייחס ראש הממשלה נתניהו לחטופים. "הם גררו 255 אנשים חיים ומתים, לתוך הצינוקות האפלים של עזה", אמר. רגע לפני הנאום החליט לעכב את יציאת משלחת המשא ומתן לקטר, למרות שאמר למשפחות חטופים שהתנאים לעסקה מבשילים.

לאה: "המילה עסקה זה כמו סכין בלב ולסובב. הבן שלי לא במבה, ואף אחד לא סוחר בו".

גיורא גולדשטיין: "מלח הארץ יושב בתוך המנהרות של עזה, חיים, מתים, ירויים, לא משנה, לא יכול להיות שהם עסקה. עסקה זה בין חפצים. אנחנו צריכים לבוא איתם להסכם, אז אומרים אין עם מי לדבר, גם עכשיו מדברים איתם".

_OBJ

לאה: "כל פעם שהמילה עסקה נאמרת, אני לא מתרגשת… לצערי, אנחנו כבר לא מצפים לכלום, כי אנחנו יודעים שזה עוד בלוף. זה בלוף".

שמחה: "אנחנו עשר שנים בעניין הזה, שמענו כבר הכול, 90 אחוז מהזמן ראש הממשלה היה נתניהו, שמענו את זה ממנו, ושמענו את זה גם מבנט. יחיא סינוואר הוא מומחה לחברה הישראלית. ומה שהוא עושה, הוא מפרק אותה, ולכן הוא ממשיך לנצח, משום שאנחנו רבים בתוכנו, והוא עושה לנו פיצול בתוכנו בין כל מיני חלקים, החללים, התינוקות, הנשים וכו', ואז אנחנו רבים בתוכנו, והוא מרוויח. מה שנקרא עסקת נתניהו וכו', זה משחק בדיוק לידיו".

לפי הפרטים שפורסמו עד עכשיו בהסכם המתגבש, החללים והחיילים הם אחרונים ברשימה. אתם רואים סיטואציה שבה יהיה הסכם, ושוב ידלגו עליכם?

לאה: "בוודאי, כי גם מה שקוראים עסקה זה רמאות, לפחות אנחנו, על בסיס מה שהתפרסם בתקשורת".

שמחה: "לאורך עשר שנים, האנשים שיצרו את הבעיה, הם מביאים לנו עכשיו את הפתרון. נגד הסכנה הזאת אנחנו נלחמים, שהאנשים שהפקירו את הדר ואורון ב'צוק איתן', אותם אנשים שממשיכים להנהיג אותנו עד עכשיו, הם יפקירו אותם שוב. ואז בפעם הבאה, אנחנו לא נגמור בשמחת תורה, אני לא יודע מתי נגמור, נגמור ב-9 באב".

יעל אדר: "אני רוצה להיות אופטימית כי אין לי פריווילגיה שלא, אבל אני גם מאוד חוששת כי אם זה היה תלוי בי, הייתי נותנת עכשיו יד לשמחה וללאה, וכאן היינו צועדים, ואני מוכנה ימים, שעות וחודשים לחפור בידיים שלי ולמצוא את הבן שלי. יש לי בעיה שאני תלויה באחרים, שאני לא הכי חשובה להם".

תחקיר: יעל יפה

מצאתם טעות לשון?