אחרי היירוט המוצלח: כך משפיעה מערכת THAAD על הגנת ישראל

אירועים היסטוריים רבים קרו במלחמת חרבות ברזל, במיוחד בתחום ההגנה האווירית. החדש ביותר שבהם התרחש לפנות בוקר (ו') עת מערכת THAAD האמריקאית יירטה טיל בליסטי ששיגרו המורדים החות'ים. אז מדוע המערכת הזו נפרסה בישראל? איזה ערך מוסף היא נותנת? ומהן יכולות ההגנה האווירית של ישראל? גלובס עושה סדר.

האם יש לישראל צורך במערכת הגנה אווירית נוספת ?

כפי שהשתקף לחיוב הלילה ולשלילה קודם לכן בפגיעות ברמת אפעל וביפו, מול ריבוי איומי הטילים הבליסטיים – ישראל זקוקה ליתירות. מערכת ה־THAAD מועילה למערך ההגנה האווירית הישראלי בשני רבדים מרכזיים: הראשון, יכולתה ליירט טילים מחוץ לאטמוספירה כמו חץ 3 ובתוך האטמוספירה כמו חץ 2, ושנית – יש לה מערכת מכ"ם חזקה, שעשויה להועיל בזיהוי מוקדם יותר של האיום.

את מערכת THAAD (ראשי תיבות של "הגנה מרחבית בגובה רב") פיתחה חברת לוקהיד מרטין. המערכת מיועדת ליירוט טילים בליסטיים, ופוגעת ישירות באיומים כדי ליירט אותם (Hit to Kill). בדומה למערכת קלע דוד, ל־THAAD יש יכולת תמרון.

מי מתפעל את THAAD בארץ ?

את מערכת THAAD מתפעלת, גם בישראל בחודשיים האחרונים, סוללה אמריקאית שמתורגלת בתפעולה.

מהן עלויות המיירטים ?

עלות יירוט של חץ 3 מוערכת ב־2 מיליון דולר, חץ 2 ב־1.5 מיליון דולר, קלע דוד ב־700 אלף דולר וכיפת ברזל ב־30 אלף דולר. כשמופעלות מערכות אמריקאיות עם כוחות אמריקאים, אז ארה"ב היא הגוף המממן.

באופן רוחבי, מיירטים מתוצרת אמריקאית נחשבים יקרים יותר מאלו הישראליים. מיירט מדגם SM-6 מוערך על ידי MDAA בכ־3.9 מיליון דולר, כשמחיר מיירטים מסדרת SM-3 נעים בין 9.6 מיליון דולר ל־27.9 מיליון דולר.

לפי דוח "עלויות המלחמה" שפרסמו באוניברסיטת בראון, בשנה הראשונה של חרבות ברזל השקיעה ארה"ב סכום חסר תקדים של 17.9 מיליארד דולר בסיוע צבאי לישראל. בד בבד, הדוח שנחשף בסוכנות אי.פי מצביע, כי 4.86 מיליארד דולר נוספים הושקעו בפעילות המוגברת של ארה"ב במרחב, כמו, למשל, סיוע בהגנה האווירית לישראל.

איך מחליטים עם איזו מערכת ליירט ?

בעת זיהוי האיום במכ"ם נבחנים סוגו, מהירותו וגובהו, ולפי כל אלו – אחת המערכות מופעלות. במסגרת שיתוף פעולה בינלאומי, כפי שהשתקף ב־14 באפריל וב־1 באוקטובר, המערכות של ארה"ב נועדו לספק יתירות מול מטח רחב היקף.

מהן יכולות ההגנה האווירית של ישראל ?

מערך ההגנה האווירית הישראלי מתבסס על הגנה רב־שכבתית במטרה להתמודד עם מגוון איומים. לדוגמה, רקטה קצרת־טווח שמשגר חמאס מבצעת קשת נמוכה יותר ובעלת מהירות נמוכה יותר מאשר טיל בליסטי שמשגרת איראן. הרב־שכבתיות מתבססת על מערכות חץ 3 וחץ 2 מתוצרת התעשייה האווירית בשכבות העליונות, ועל קלע דוד וכיפת ברזל מתוצרת רפאל בשכבות הנמוכות.

מערכות חץ 3 וחץ 2 מיועדות ליירוט טילים בליסטיים כאשר, כאמור, ההבדל הוא שחץ 3 מיועדת ליירוט מחוץ לאטמוספירה ואילו חץ 2 לתוך האטמוספירה. השאיפה ליירט מחוץ לאטמוספירה ובאופן כללי לבצע יירוטים גבוהים ככל הניתן, היא הרצון להרחיק את האיום מהמדינה.

קלע דוד היא מערכת ליירוט רקטות וטילים לטווח בינוני־ארוך וכן טילי שיוט, באמצעות מנגנון Hit to Kill. המערכת כוללת טיל מיירט דו שלבי, המתמרן במהירות, שבחרטומו מותקנות שתי מערכות איכון והכוונה – מכ"ם וחיישן אלקטרו אופטי.

בעקבות ההצלחה של קלע דוד החל צה"ל בחודש מאי את תהליך ההפרשה של מערכות הפטריוט המיושנות שלו, בעלות השם הישראלי "יהלום". מדובר במערכת הוותיקה ביותר במערך ההגנה האווירית, כאשר שורשיה טמונים במסע של ראש הממשלה דוד בן גוריון לארה"ב ב־1962, שם קיבל מהנשיא ג'ון קנדי חמש סוללות של מערכת "הוק" במתנה. הפטריוט הוא מערכת משודרגת של אותה הוק.

גורם מקצועי ציין בשיחה עם גלובס כי בזמן שישראל נמנעה משדרוג סוללות הפטריוט שלה, היא התקדמה עם קלע דוד – שקרוב מאוד לרמת PAC 3, המיירט המתקדם ביותר מסדרת פטריוט. אולם, בעולם של כלכלת חימושים, הוא זול משמעותית: בעת שכל מיירט של PAC 3 מוערך בכ־6 מיליון דולר, יירוט של קלע דוד עולה לישראל כ־700 אלף דולר. כמו כן, קלע דוד היא מערכת ארצית, בניגוד לפטריוט שמתבסס על סוללות שמכסות אזור מסוים כמו, למשל, כיפת ברזל.

ואם בכיפת ברזל עסקינן, אז היא מיועדת לאיומים רקטיים בטווח של עד 40 ק"מ. בניגוד למערכות האחרות היא אינה מערכת Hit to Kill. קרי, הטילים המיירטים (טמי"ר) לא פוגעים באיום כדי להפיל אותו, אלא מתפוצצות לידו.

מהן יכולות ההגנה האווירית של ישראל בים?

ספינות סער 6 המתקדמות של חיל הים שבתפקידן העיקרי מיועדות להגן על אסדות הגז, הן בעלות כמה מערכות הגנה. לאורך המלחמה מופעלת בים התיכון ובים האדום מערכת כיפת מגן הימית, שמבוססת על מערכת כיפת ברזל, והיירוט המבצעי הראשון שלה היה באפריל.

כיפת מגן, בדומה לכיפת ברזל, מיועדת לאיומים רקטיים בטווח של עד 40 ק"מ. היא רלוונטית בחלק מהמקרים גם לאיומי כטב"מים, שכן המיירט מתפוצץ לצד הכטב"מ במטרה להסב לו די נזק, כדי שייפול ולא יגיע למטרה. רפאל היא המפתחת הראשית של כיפת מגן, כאשר חטיבת אלתא של התעשייה האווירית פיתחה את מכ"ם "אדיר" הימי. חברת mPrest מפתח תקווה פיתחה את מערכת השליטה והבקרה.

באוגוסט ביצעה ספינת אח"י עצמאות ניסוי של המיירט LRAD. במהלך הניסוי שוגרה רקטה מדויקת לעבר מטרה שדימתה "נכס אסטרטגי בים". LRAD הוא אחד מהמיירטים של מערכת ברק מגן (ברק MX). הוא בעל טווח בינוני של 70 ק"מ ויכולת התמודדות עם כמה איומים, בהם: מטוסים, כטב"מים, טילי שיוט, רקטות, וטילי חוף־ים.

גורם מקצועי העריך בשיחה עם גלובס כי עלות יירוט של LRAD עולה על זו של קלע דוד. "סוג המיירט והרכיבים הימיים גורמים לו להיות יקר יותר", הסביר הגורם. המשמעות היא שיירוט של LRAD הוא גם יקר יותר מטילי אוויר־אוויר, שברבים מהם השתמש חיל האוויר כדי ליירט את הכטב"מים וטילי השיוט ששיגרה איראן באפריל. עלות טילי האוויר־אוויר שבהם השתמשו בצה"ל באותה מתקפה מוערכת ב־400-500 אלף דולר.