אין לה את זה: מכבי תל אביב לא נראית כמו אלופה

1. מכבי ת"א. בעולם רגיל, מהפך כמו חזרה מפיגור של 2:0 לניצחון 2:3 היה אמור להיות רגע סוחף. רגע שאחריו השחקנים הנרגשים היו אמורים לרוץ ליציע באקסטזה, המאמן היה מספק איזה סינק מנצח, וכולם היו מרגישים שזה ניצחון של עונה שלמה. למה ללכת רחוק? לפני שבוע, באותו אצטדיון, קרה מהפך צנוע יותר (מ-1:0 ל-1:2) של הפועל באר שבע, וכולנו זוכרים את התחושה הכמעט-משכרת שאחריו.

אבל במכבי תל אביב, אחרי הניצחון על הפועל חדרה, לא ראית את התחושה הזאת. השחקנים אחרי המשחק הלכו לחגוג, אבל היום אחרי כל ניצחון חוגגים. ז`רקו לאזטיץ` אחרי המשחק לא נשמע כמו מאמן שניצח, אלא כמו מאמן שכמעט הפסיד. וגם האוהדים, כשאתה מסתובב ושומע אותם, לא קונים את הניצחון הזה. כמובן שהם העדיפו לנצח, אבל הם הבינו מה קרה בנתניה. וזה לא היה ניצחון מופתי של אלופה שבדרך.

יש לי בעיה גדולה, מסורתית, עם שיפוט הניצחון דרך הפריזמה של הקבוצה שהפסידה. מעין מצב שבו קשה לנצח – ברגע שאתה ממעיט בערך היריב, כל ניצחון הוא עניין של מה בכך; אבל אם אתה לא מנצח – אז, כמאמר נשיא אמריקני כלשהו, נפתחים עליך שערי הגיהנום. אבל יש מקרים שבהם קשה להתעלם מהפער – מהעובדה שמכבי ת"א פגשה, באמת, את הקבוצה החלשה בליגה, היתה בבור של שני שערים, כמעט ספגה את השלישי, ובסוף הצליחה לצאת מזה בעור שיניה. זה מה שבאמת היה שם.

ומכבי ת"א כארגון מבינה שמה שעבד נגד מכבי פ"ת וחדרה, כנראה לא יעבוד נגד קבוצות טובות יותר. עזבו רגע את באר שבע; גם הפועל חיפה ומכבי נתניה, אם יובילו בהפרש של שני שערים עליה, כנראה יוסיפו עוד אחד וינצחו את המשחק. הקאמבק של מכבי ת"א הגיע גם בגלל ווינריות מצטברת – דור פרץ, דוידה, תורג`מן – אבל בעיקר בגלל יריבה שכלום לא הולך לה, בעונה שככל הנראה תיגמר בירידה, וקבוצה שפשוט אין לה כלים להתמודדות ארוכת טווח מול קבוצה הרבה יותר עמוקה וחזקה.

ההיסטוריה הישראלית מלמדת שאליפויות (עם כל הכבוד לאצילים ולזהבים של העולם) –  לוקחים קודם כל דרך ההגנה. ולמכבי ת"א הנוכחית פשוט אין אספקט כזה. וכל עוד האלמנט הזה לא יתיישר, באר שבע – ההגנה הטובה בליגה – תמשיך להיות פרונט ראנרית במרוץ הזה. גם אם מכבי תל אביב תנשוך לה קצת בעקבים.

2. טבריה. ובהינתן הניצחון הבינונימי הזה של מכבי ת"א, קבלו את המנצחת הגדולה של השבת – עירוני טבריה. עירוני פאקינג טבריה. הקבוצה שפעמים רבות השנה, כולנו (כולל כותב שורות אלה) חשבנו שהיא חלשה מדי. שהיא קבוצת לאומית מחוזקת, שאין לה עמוד שדרה, שאין לה התקפה, שיהיה לה קשה מאוד לשרוד מול הכיסים של ג`קי ולוזון בינואר. והנה היא כאן, שמונה סיבובים עד סוף העונה, בפער של שבע נקודות מהקו האדום.

וכאן, צריך להודות, הגיעה המערכת של טבריה – זו שהצליחה לחזק את הקבוצה, גם בתנאים מוגבלים; להביא לה את הקלטינס שהיה חסר לה בחלק האחורי, את פיטר מייקל שקצת הוריד לחץ מבילנקי בהתקפה, ועוד קצת ניסיון מצטבר – וטבריה, מפה לשם, כבר עם שני ניצחונות רצופים, בזמן שהתחתית מתפנצ`רת ומאבדת נקודות, ולא צריכה הרבה בפלייאוף כדי לרשום עונה נוספת בליגת העל.

כמובן שהעסק עוד יכול להסתבך, אבל אם טבריה – בתנאים שלה, באטמוספירה שהיא עברה – מצליחה לשרוד בליגה, זהו הישג אדיר שלה. של אלירן חודדה, של המערכת שמאחוריהם, שבדרכם של הצנועים והפשוטים הצליחו לבנות קבוצה שמסוגלת לשרוד בתחתית. אגב, זה כנראה לא ימנע מאיתנו להגדיר אותה כיורדת בטוחה גם בעונה הבאה – אבל מצד שני, לחדרה הסידור הזה עבד יפה מאוד במשך שש שנים.

3. שוערים. השבת הזו היתה השבת של שני גיבורים בכפפות – שני שוערים שכמעט במו ידיהם הביאו נקודות חשובות לקבוצה שלהם. אסף צור של הפועל ק"ש סיפק תצוגה נדירה מול הפועל ירושלים וסחט נקודה; ודניאל טננבאום, אנדרייטד לא קטן בזכות עצמו, הציל כמה פעמים וגם הדף פנדל בתוספת הזמן נגד ריינה – שהביא לטבריה שלוש נקודות חשובות מאין כמותן.

ואם יש קו אחד שמחבר בין כל קבוצות הליגה – הוא היעדרם של שוערים גדולים. שלוש הקבוצות הגדולות בישראל די הסתבכו עם העמדה הזאת. מכבי ת"א ניסתה להריץ את משפתי, ואז התחרטה ועכשיו רצה עם סיימון סלוגה; מכבי חיפה לא מרוצה משריף כיוף (אבל זה מה שיש); ורק הפועל ב"ש כן הצליחה למצוא את אליאסי, אבל במקור גם זה הגיע מחוסר ברירה.

ואז, בשבת הזאת כמו בכל העונה, פורצים טננבאום וצור – אולי כעתודה של הגדולות לשנים הבאות. אולי הוואקום של השוערים לא יתמלא בהכרח ע"י שוערים זרים, אלא ע"י שוערים שמגיעים מתוך הליגה – גם אם לא הכי נוצצים שיש. אל תתפלאו אם תראו בקרוב, גם את טננבאום ובעיקר את צור, בקבוצות גדולות יותר.

המנצח: דור תורג`מן. כי החלוץ של מכבי ת"א, זה שאמור להיות הכוכב שלה העונה, היה בסוג של משבר במשחק נגד ריינה. היתה לו ריצה של חמישה שערים בארבעה משחקים קודם לכן, אבל אז – אחרי הפנדל מול מכבי חיפה והמהומה שקרתה (שלא בטובתו), הוא קצת נעצר – עם שער אחד בשלושת המשחקים האחרונים בהם שותף. הפנדל שכבש, והאנרגיות שיצאו ממנו אחרי שכבש אותו, אולי סימנו משהו בחייתיות של תורג`מן שחזרה – ואלה בשורות טובות למכבי ת"א, לפני קרב האיתנים שמצפה לה בפלייאוף העליון.

המפסידה: הפועל חדרה. כי אם למדנו עוד משהו מההיסטוריה הישראלית, זה שירידות ליגה לא מגיעות מתבוסות מהדהדות – אלא דווקא מהפסדי "כמעט" כאלה. כמו איבוד יתרון במשחק שבו שלטת, מהרגעים שבהם זה היה אצלך בידיים – ובכל זאת נפל. תיאורטית, חדרה עוד יכולה להישאר בליגה; במציאות, יש תחושה, בטח אחרי אתמול, שקצת נגמר לה האוויר.

המספר החזק: 3. רק בשלושה משחקים נגד הקבוצות "הקטנות" (כלומר, כאלה שהן לא בפלייאוף העליון) מכבי ת"א הצליחה לשמור על שער נקי. בחמישה משחקים מתוך 16 נגד קבוצות הפלייאוף התחתון היא לא הצליחה לנצח. לשם השוואה, באר שבע ניצחה ב-12 מ-16 המשחקים שלה השנה נגד קבוצות הפלייאוף התחתון, שמונה פעמים שמרה על רשת נקייה ורק פעם אחת הפסידה. מה שמטשטש את הפער בין הקבוצות הוא שני דברים – הפחתת הנקודות בבית הדין (שגזלה מב"ש לפחות שתי נקודות), והמאזן הישיר בין הקבוצות. אבל אליפות, כמו שלמדנו, לוקחים נגד כל הליגה – ושם למכבי ת"א יהיה גירעון משמעותי.

השמות החמים: אורי עזו ופרדי ורגאס. המשחק בין מ.ס. אשדוד למכבי נתניה היה, בפשטות, משמים. שתי קבוצות שהיו צריכות לנצח, הציגו כדורגל מאוד לא מענין ורחוק מאופק כלשהו. אבל בתוך השיממון הזה, בלטו שני שחקנים שנראו ענקיים עליו – אחד עזו, ואחד ורגאס, בכל אחת מהקבוצות. שניהם נראו כמי שנמצאים רמה אחת מעל כל מי שמקיף אותם, ואולי גם הזכירו שבימים אחרים – גם נראה מהם דברים הרבה יותר יפים.

אל תשכחו את: בני סכנין. כי סכנין של דראפיץ` נכנסת לשבוע גורלי מאוד – המשחק שלה מול הפועל חיפה הערב, והדיון שלה בבית הדין ביום רביעי. סכנין, בעיקר בעונה שעברה, הצליחה באופן נדיר לקיים סביבה שקט. האירועים מחוץ למגרש קצת נעלמו, המאמן הצליח לבודד שם את הקבוצה מהרעשים ולאפשר לה לעשות פלייאוף עליון. העונה, יש תחושה שהרעשים מחלחלים לתוך סכנין. והתחתית עלולה להיות עבורה ביצה טובענית. המשחק שלה בסמי עופר עלול להיות משחק משמעותי מאוד, גם בטווח הארוך.