בעיירה וייספ, השוכנת על גדות נהר האמסטל, 20 ק"מ מאמסטרדם, עומדת כנסייה קתולית גבוהה ויפה. חלונות ויטראז' סגולים, צהובים ואדומים מחזירים אור ממרחק, עם תמונות כל הקדושים, שגם משולבות בסמל העיירה המדגיש את מרכזיותה. אבל מי שמגיע להתפלל עשוי להתאכזב – עובדה זו מובאת כשירות לציבור: לפני שנים אחדות המשבר הכלכלי השתלב בשיממון האמוני, והכנסייה נמכרה ליזם נדל"ן.
תפילות יום א' הוחלפו במסיבות סופ"ש, ואת בימת העוגב תפסה די.ג'יי. ישבנו כאן על וויסקי בלילה של חצי גמר האירויזיון וכאב לי הלב: מה נסגר עם המערב הזה? זו לא קדמה – זה אבדון. בתי תפילה שהופכים לבתי מרזח לא מבשרים טוב לאף חברה באף מדינה.
עד ללילה של הגמר הספקנו להפליג לאמסטרדם, ושם ישבנו גם צפינו באחד הפאבים שבהם ערכו מסיבת אירוויזיון מול המסך הגדול. התמקמנו מראש על הבר. הקהל הרב־גילאי התרכז בבירות, אבל שר עם הזמר האסטוני את כל המילים של "מקיאטו". עפו שם גם על הזמרת הספרדייה, וכשהגיע תור ישראל היתה שתיקה רועמת. מישהי קמה, סימנה אצבע משולשת למסך ויצאה. אף אחד לא התרגש. הם בעיקר הביטו בהופעה המלנכולית וחיכו. העם־ישראל־חי של יובל רפאל נבלע באנחת הרווחה ש – הנה זה נגמר.
אפליקציית ההצבעה לא יכולה לחשוף את זהות המצביעים מטעמי צנעת הפרט וטוהר הנשק, אבל מי שניצח על המלאכה היו הקהילות היהודיות והישראליות, שראו בהצבעה הזאת קרב הסברה נגיש ביותר למען ישראל. כל מנוי סלולר שלפני 80 שנה זיהה תהליכים וענד טלאי צהוב, הוריד עכשיו יישומון והצביע 20 פעם אחרי שהזין מספר אשראי וזיפ־קוד שמוכיח כי הוא באמת מתגורר בברלין/ במילאנו/ במדריד/ במנצ'סטר. גם מי שקילל את היום שבו נולד בארץ ובחר לעזוב את המשק כדי לפרוח מחדש בליסבון, הרגיש שזה הרגע להתגייס ולהשקיע 100 שקלים כדי לגרום לדגל ישראל להתנופף וליהודים לחוש גאווה. וכך היה. פעולת גרילה הסברתית כמעט הביאה לישראל ניצחון בתחרות זמר אירופית והעלתה לאנטישמים את מפלס העצבים עוד קצת. כזה עוד לא היה לנו. או בעצם… לא היה מאז שטל ברודי שם אותנו על המפה.
ב1977, מספר טל ברודי, אחרי תקופה ארוכה של צרות לאומיות, העם השתחרר מהדיכי כשניצחנו את צסק"א: "מלחמת יום כיפור, אנטבה, דברים קשים". המשחק בין מכבי לבין הנבחרת מבריה"מ מוקם בווירטון, בלגיה, בגלל המתיחות בינינו לבין הרוסים. "את ההמנון באותו ערב לא שרו רק בווירטון, שרו אותו בתל אביב ושרו בבריה"מ, ויהודים מכל העולם העידו איך בזכות הכדורסל הישראלי פתאום היה להם אומץ לצאת מהבית ולשיר את ההמנון. בכל אירופה וגם בארה"ב", סיפר ומספר ברודי, שראה בקריירה הספורטיבית שלו שליחות ציונית ("הייתי בדרך ל־NBA ונוח קליגר, העיתונאי ניצול השואה, ביקש שאבוא לסייע למדינה בראשית דרכה לייסד נבחרת כדורסל. יהודי עם מספר על היד עניין אותי יותר מליגה של מכללות").
יהודים בכל העולם מזהים הזדמנויות לרומם את המדינה המושמצת של האומה הכתושה להחריד.
ארי שפיץ, לוחם גבעתי, הוא בן למשפחה יהודית כזאת, שעלתה ארצה מארה"ב והתיישבה באפרת, בירת גוש עציון. בקרב ברצועת עזה ארי נפצע אנושות – אבל קשה לקלוט את זה כשרואים בחור יפהפה, נמרץ ומחויך. אחד הפצועים הקשים במלחמת חרבות ברזל איבד שתי רגליים ויד, ומשלב את השיקום האינטנסיבי שלו בהרצאות חיזוק והסברה. הקהל מעריץ את ארי וגם מצדיע להוריו.
בכנס שהנחיתי לא מזמן, נכחו ארי וגם יאיר גולן. מאחורי הקלעים ניגש סגן הרמטכ"ל לשעבר אל ארי ואל הוריו, שהיו הסלבס של האירוע. לאה שפיץ אמרה לגולן בקולה העדין והבוטח, תוך שהיא מוודאת שאף אחד לא מקליט: "כשאתה מדבר ברדיו אני מחלישה". "מה פתאום?" הזדעק גולן.
"אתה אומר דברים שמחלישים את עם ישראל ופוגעים במי שנותנים הכל למען המדינה". עמדתי מטר מהם, השפלתי את הראש ואת הנשמה מול אמא גדולה מהחיים, ומול הילד השפיץ שלה. יאיר גולן הגביה את הלב והתווכח: "מה פתאום? מסתובבים פה אנשים מושחתים"… הוא הסביר את עצמו בהכפשות, וראיתי איך האמא רוצה להנמיך את הווליום. אבל בחיים עצמם אין כפתור שישתיק באבחה טיפשות ומשבר ערכי, כשיורקים לבאר שממנה שותים כולנו.
נזכרתי בזה השבוע. לא משום שהאיש היהיר והמתוסבך הזה מעוות את מה שקורה במלחמה, אלא כי בטקסט המוטרף שהקיא השבוע סגן הרמטכ"ל נצנצו המילים "יש כאן טיפוסים". הוא לא שונא את הביביסטים, הוא לא שונא מתנחלים, הוא לא רק בז לדתיים ובטח לא מזיז לו דווקא מי שמשתמט משירות צבאי. הנ"ל סולד מבני אדם. באופן כללי, אם אפשר לא לקרב אליו טיפוסים, יהיה יותר טוב. 30 שניות הייתם פה.
ישראלים לשעבר מסמנים את האירוויזיון כמבצע הסברה ומנצחים בו; זמרת ניצולת טבח צועקת מול מיליוני אירופאים "עם ישראל חי"; פצועי מלחמה מחזקים את רוח צה"ל בכל השפות. קשה לבנות, קל לקלקל.
או במטפורה על המקום שבו פתחנו: אם עם ישראל היה כנסייהב־weesp, יאיר גולן היה מוכר אותה כדי לפתוח פאב. אפילו נותן בחינם
