יום שישי, 26 ביולי, התחיל עבור אימן ספטי (39), כתב השטח של "בילד", העיתון הנפוץ ביותר באירופה, כעוד יום עבודה רגיל. באותו בוקר נשלח ספטי לסקר את "צעדת דייק", אירוע שהוגדר כהפגנה למען נראות הקהילה הלסבית ונועד להתקיים בשכונת נויקלן בבירה הגרמנית. המשימה העיתונאית הזאת לא נשמעה מסוכנת, הרי לא מדובר בשליחות לחזית באוקראינה או בסיקור מרצועת עזה בעיצומה של מלחמת חרבות ברזל, אלא שמה שקרה אחר כך המחיש שהסכנה לעיתונות החופשית כבר מזמן מצויה בליבה של אירופה.
למרות האג'נדה המוצהרת, להתרחשויות בצעדה ב־26 ביולי לא ממש היה קשר לענייני הקהילה הלסבית. במקום זאת, כפי שקורה ברוב היוזמות של השמאל הקיצוני, וביתר שאת אחרי 7 באוקטובר, המקום נראה ונשמע כהפגנה אנטי־ישראלית מן השורה: כאפיות, דגלי אש"ף, קריאות אנטישמיות והמון שנאה. ספטי כהרגלו צילם את הצעדה מן הצד, בלי לדעת שהפעם זה עלול להיגמר אחרת.
"במהלך האירוע צילמתי כמה קטעי וידאו של הצעדה", מתאר ספטי בראיון מיוחד ל"ישראל השבוע". "תוך כדי העבודה שמנו לב שלפחות אדם אחד ממש נצמד אלינו וכל הזמן הלך אחרינו – עמית מ'הפורום היהודי למען דמוקרטיה ונגד האנטישמיות' שנכח במקום הפנה את תשומת ליבי לכך כמה פעמים, אבל אני לא הקדשתי לעניין הזה מחשבה רבה, זאת מכיוון שהתנהגות עוינת כלפינו העיתונאים במה שנקרא הפגנות פרו־פלשתיניות הפכה, לצערי, כבר לנורמה: מאיימים עלינו, מקללים אותנו, עוקבים אחרינו, ולפעמים אפילו תוקפים אותנו ומרביצים לנו".
בתום הצעדה הארוכה, קרוב לשעה 22:00, הלך ספטי הביתה, ושם ציפתה לו הפתעה. "בערך ב־23:00 אשתי ביקשה שאוציא את הכלבים שלנו להליכה בחוץ", משחזר ספטי. "כאשר יצאתי דרך הכניסה הראשית של הבניין, הבחנתי באדם לבוש בבגדים שחורים. מייד הבנתי שזה האיש שעקב אחריי במהלך היום. הייתי בהלם, וכמובן גם נבהלתי קצת, ולכן בתחילה לא ידעתי איך להגיב. אחרי כמה רגעים של התלבטות החלטתי להמשיך ללכת עם הכלבים בכיוונו. האיש עשה כמה צעדים לקראתי, ואז שלף סכין מהכיס או מהתיק שלו".
ברגע הדרמטי הזה המזל שיחק לעיתונאי. הכלבים של ספטי החלו לנבוח, ובדיעבד ברור שזה מה שהציל אותו. נביחות הכלבים עוררו עניין אצל שכן סקרן, שמיהר לצאת אל המרפסת כדי לראות על מה המהומה. הוא מיהר כל כך, שהפיל אדנית פרחים – וזו נפלה מטה והתנפצה ברעש אדיר. הפעם דווקא התוקף נבהל מקול נפץ פתאומי ונסוג לכיוון החצר האחורית של הבניין. במקום שרר חושך מוחלט, וספטי ניסה לעקוב ממרחק בטוח אחרי מי שביקש לפגוע בו. הוא הספיק לראות שהאיש לבוש השחורים רץ לעבר רחוב לוכשמידט הסמוך, ואז נעלם.
"כאשר התרחקתי מהבניין שלי כדי לנסות לעקוב אחריו, הבחנתי באישה צעירה בעלת שיער בלונדיני קצר ולבושה במכנסיים קצרים ובטופ שחור", ממשיך ספטי. "על היד שלה היה קעקוע, ומייד נזכרתי שראיתי אותה בחברת התוקף מוקדם יותר בצעדה. פניתי אליה, הוצאתי את הטלפון הנייד שלי והתחלתי לצלם. רציתי לתפוס באמצעות המצלמה את הפנים שלה, ולכן התחלתי לשאול אותה שאלות. היא הפנתה את פניה כדי שלא ייקלטו בצילום, ולבסוף התחילה לברוח. רדפתי אחריה, והיא ככל הנראה קלטה שתוכל להימלט רק אם תמשוך את תשומת הלב של העוברים ושבים להתרחשות ותרתום אותם לצידה".
האישה צעקה בקולי קולות: "עזרו, עזרו! הוא עוקב אחריי! הוא רוצה לאנוס אותי!". הטריק עבד. יושבי הבאר הסמוך קפצו ממקומם כדי לבלום את העיתונאי. האישה ניצלה את הרגע הזה כדי לברוח מן המקום, וספטי לא ראה אותה עוד. למזלו, בשלב הזה גם השכן הסקרן הגיע למקום וסייע לעיתונאי להסביר לאנשים בזירה שהוא לא התוקף, אלא דווקא הקורבן. ספטי הזמין משטרה, ובתוך דקות אחדות השוטרים הגיעו לאזור ומנעו אי־נעימויות נוספות.
ספטי מדגיש שנסיבות התקיפה לא השאירו שום מקום לספק – לא מדובר בסכסוך אקראי, בריב שיכורים או באי־הבנה. הוא הותקף בשל פעילותו העיתונאית בסיקור הפגנות פרו־פלשתיניות בברלין, ובמיוחד בשל העובדה שלא ביקש לייפות אותן אלא הציג לצופים ולקוראים את האלימות והשנאה היוקדת שמבעבעת בהן במלוא הכיעור, בלי פילטרים.
שתיקת הצופרים
חמורה לא פחות היא העובדה שהתגובות הראשוניות לניסיון הדקירה היו פאסיביות מאוד. אילו הקורבן היה אנונימי ייתכן שכל הסיפור היה מושתק, כפי קרה לא אחת בשנים האחרונות במקרה של אלימות המגיעה מחוגי התומכים בפלשתינים. רק אחרי ש"בילד", ובעקבותיו אמצעי תקשורת נוספים, דיווחו על התקיפה בהבלטה, גבר הלחץ על גורמי החקירה, והם החלו להתייחס אל המקרה ברצינות.
"זה לא עניין אישי, כי אני לא הראשון ולא האחרון – עיתונאים הותקפו בהפגנות פרו־פלשתיניות בגרמניה במשך תשעה חודשים", מבהיר ספטי. "ובכל זאת, הרבה מאמצעי התקשורת מהמיינסטרים במדינה, כמו ARD ו־ZDF, בחרו שלא לדווח על זה ולהעמיד פנים שההפגנות שקטות ושאין בהן מרכיב אנטישמי. האלימות שהופנתה אלי היא ביטוי להתקפה על החופש ועל הדמוקרטיה, ואנחנו בתקשורת צריכים אסטרטגיה חדשה להתמודדות איתה, אסטרטגיה שדוגלת בדיווח אמת ולא בדיווח מוטה פוליטית ומוכוון לטובת השמאל. בכמה מגופי התקשורת שולטת אידיאולוגיה של שמאל קיצוני, שמקרבת אותם למפלגות מסוימות, והחשש מפני אובדן צופים או בוחרים מסיט אותם מההיצמדות לדיווח אמת".
בזכות ההתעקשות של "בילד" גם איגוד העיתונאים הגרמני נזכר לגנות את התקיפה. "תקיפת הסכין על אימן ספטי היא מעשה ברברי נגד העמית שלנו ונגד הזכות הבסיסית לחופש העיתונות", נאמר בהודעת דובר האיגוד הנדריק צורנר. "אנו דורשים שהתוקף ייענש במלוא חומרת הדין. כל אלה שרואים בעיתונאים אויב, צריכים לדעת שהמדינה והחברה לא תסבולנה התקפות על כתבים". מילים כדורבנות, אלא שנעדר מהן פרט חשוב – מיהם אותם אלה שקמים בברלין של המאה ה־21 על חופש העיתונות? העובדה שספטי זיהה את התוקף כפעיל מוכר מן השמאל הקיצוני מההפגנה האנטי־ישראלית, נעלמה משום מה מנוסח הגינוי. גם העובדה שזאת לא הפעם הראשונה שהאיש האמיץ הזה זוכה לטעום מנחת זרועם של המפגינים הפרו־פלשתינים, נשמטה ממנו.
לספטי עצמו אין ספק באשר למקור האיום עליו. הוא משוכנע שהתקיפה הלילית הגיעה בשל כך שלא נרתע להעביר נאמנה להמוני גרמנים את מה שעיניו רואות ואוזניו שומעות במחאות נגד ישראל. המארגנים של ההפגנות, הוא מדגיש, למדו בחודשים שחלפו מאז 7 באוקטובר כיצד "לארוז" את התוכן הרעיל שלהם כדי לא לעבור על החוק. לדוגמה, הם מנסחים את השלטים בהקפדה יתרה. אבל האריזה אינה משנה את המהות, וההקצנה רק גוברת. ספטי מעיד שהוא נוהג לדבר עם רבים ממשתתפי ההפגנות, ובשיחות איתו הם מודים שהם שונאים את ישראל, לא מקבלים את דבר קיומה ורוצים לעשות הכל כדי להשמיד אותה.
כעת, בגלל חומרת האירוע, התקיפה של ספטי נחקרת בידי LKA, סוכנות בולשת מיוחדת אשר אמונה בין היתר על פשעים בעלי מניע פוליטי. למרות זאת, נכון למועד כתיבת שורות אלה החוקרים טרם הצליחו להגיע אל הקלטות של מצלמות רשות התחבורה העירונית של ברלין הפרוסות ברחבי הכרך הגדול. ספטי מקווה שההקלטות האלה לא נעלמו. לדבריו, החוקרים יוכלו להעלות באמצעותן על מידע קריטי: כמה אנשים השתתפו במעקב אחריו, וכיצד המעקב הזה נוהל. ברור לחלוטין שכל עוד התוקפים מסתובבים חופשי, העיתונאי לא יכול להיות בטוח. אין ודאות שיוכל להרגיש בטוח גם לאחר שייעצרו. פוטנציאל האלימות הפרו־פלשתינית בבירת גרמניה לא מסתכם בתוקף לבוש השחורים ובסייעת הבלונדינית שלו.
"יהיה זה שקר אם אגיד לך שאני לא מפחד, במיוחד אחרי שכמעט נדקרתי בסכין", משיב ספטי על שאלה ישירה בעניין. "האמת היא שמעולם לא חשבתי שהם יעזו לבוא ממש אל סף הדלת של ביתי, מקום שבו המשפחה שלי גרה. הייתי תמים כאשר המעטתי בסכנה וסברתי שיש לאנשים האלה קווים אדומים כלשהם. חשבתי שחיים פרטיים ובתים פרטיים הם מחוץ לתחום עבורם, וברור לחלוטין עכשיו שזה לא המצב. זאת הרגשה נוראית כאשר אתה כבר לא בטוח ולא חש בנוח בביתך שלך, בדירה שבה אני מעביר את רוב זמני. ומעל הכל, זה כבר לא רק אני שבסכנה אלא גם הקרובים שאני אוהב. כן, אני מפחד, ובלילה אחרי התקיפה אפילו לא יכולתי לעצום עין ולישון, אבל לא אתן לפחד לשתק ולנטרל אותי. ביום שלמחרת התקיפה התייצבתי לסקר הפגנה אנטישמית נוספת. אני ועמיתיי לא עושים שום דבר רע. אנחנו מדווחים את מה שקורה ומשקפים בדיוק את ההתנהגות של המפגינים ואת המטרות הפוליטיות שלהם, כפי שהם עצמם מצהירים עליהן. אם הם לא אוהבים את זה, אולי הם צריכים לחשוב מה הם עושים לא נכון".
גופה תמורת תשלום
קולגות מ"בילד" מכתירים את אימן ספטי כאחד העיתונאים האמיצים ביותר בגרמניה. הם לא מפריזים. התקיפה ב־26 ביולי לא היתה המקרה הראשון שבו הוא נתקל באלימות מצד מושאי הסיקור, עת דיווח מעצרות פרו־פלשתיניות. מוצאו ממשפחה איראנית מוסלמית לא מגן עליו מפני ההתנכלויות של המפגינים, אולי אף להפך.
"אנחנו רואים את העצרות האנטישמיות באירופה ובארה"ב, ובכל יום תוהים מחדש כיצד הגענו לרמות כה גבוהות של אנטישמיות", אומר ספטי. "אף אחד מעולם לא ציפה שתהיה כל כך הרבה אנטישמיות בינינו. אי אפשר שלא לחשוש מזה, והחשש הוא שהשנאה המכוונת נגד יהודים רק תלך ותגדל עוד ועוד".
ל"בילד", ולעיתונות בכלל, הגיע אימן ספטי די במקרה. הוא בכלל הלך ללמוד מערכות מידע באוניברסיטה, אבל נזקק כמו כולם למשרת סטודנט. זו הגיעה בצורה של הצעת עבודה מערוץ טלוויזיה של הגולים האיראנים. בגיל 20 בלבד אימן הנחה והפיק דיווחים עבור הערוץ, ובהמשך פיתח פעילות משלו ביוטיוב תוך התמקדות בנושאים בוערים שהיו קשורים באיראן, באסלאם ובאנטישמיות. בשנת 2015 הצטרף לצוות הווידאו של ה"בילד". "למרבה השמחה, בזכות החופש שהמעסיקים שלי מבטיחים לי אני יכול לעשות עוד הרבה דברים נוסף על העבודה העיקרית שלי", הוא מציין.
את החופש הזה בדיוק ספטי מעריך יותר מכל. החופש שהמפגינים הפרו־פלשתינים מתעבים. החופש שמעולם לא היה ולא יכול היה להיות לו במולדתו איראן. החופש שהתוקף הזדוני ביקש ליטול ממנו. בהקשר זה ספטי לא נזקק לתזכורות בצורת סכין. משפחתו למדה על בשרה את "נפלאות" הדיכוי האסלאמיסטי, ולא תוכל לשכוח אותן לעולם.
"אחרי המהפכה האסלאמית באיראן אבי, איש צעיר מאוד באותם הימים, היה פעיל בחוגים שהתנגדו למהפכה", פורס ספטי את הסיפור הכאוב של משפחתו. "הוא אפילו העז להשתתף בהפגנות נגד המשטר. באחת הפעמים בדרכו הביתה הוא נעצר והובא לבית כלא, שממנו כבר לא זכה לצאת".
למרבה הטרגדיה, המשך הסיפור מוכר לעוד רבבות משפחות איראניות, קורבנות המשטר של חומייני ושל ממשיכי דרכו. אביו של אימן, ילד קטן שאז טרם מלאו לו 3, עונה בכלא והוצא להורג כעבור שבועות בודדים, באוגוסט 1988. "המשפט" שכביכול נערך לו היה פארסה של כמה דקות – לנאשם לא הותר להגן על עצמו או להביא עורך דין. ולבסוף, כדי לקבל לידיה את הגופה לקבורה, נדרשה משפחת הקורבן לשלם את עלות הכדורים ששימשו להוצאתו להורג.
"אחרי שאבי הוצא להורג החיים הפכו להיות קשים ביותר עבור משפחתי", נזכר ספטי. "נתקלנו בהרבה בעיות בבית הספר, כי אבא הוצג כבוגד. ככל הנראה, לי ולאחותי הקטנה, אשר נולדה מייד אחרי שאבא הוצא להורג, כלל לא היה מתאפשר ללמוד באיראן. בעקבות הרצח של אבא גם אמי נמשכה אל פעילות ההתנגדות למשטר. היא לא חיפשה נקמה, רק רצתה להמשיך את המאבק למען החופש שהוא לא יכול היה להשלים. החיים של האמא ושל המשפחה כולה הפכו קשים ביותר ומסוכנים. ב־1999 היא שלחה אותי ואת אחותי לגרמניה. כעבור כשישה חודשים נוספים עלה בידה לצאת מאיראן בדרך לא חוקית ולבוא לגרמניה".
מטבע הדברים, ההתאקלמות במדינה חדשה וכה שונה לא היתה פשוטה. לחיות ולגדול כילד פליט זו חוויה קשוחה באמת, מאבחן ספטי. "היינו מוכרחים ללמוד שפה חדשה ולקלוט תרבות חדשה. אני ואחותי נאלצנו לטפל לא רק בעצמנו אלא גם באמא – אחרי כל מה שעברה באיראן היא חלתה וסבלה מבעיות בריאותיות קשות. אפילו משימות כמו הסדרת מעמד מול הרשויות וחיפוש אחרי מקום מגורים הוטלו על כתפינו. בגלל האייתוללות והרשעות שלהם ילדות נורמלית ונעורים נורמליים נלקחו מאיתנו".
על אף הקשיים, ספטי עמד על רגליו – השתלב, למד, פיתח קריירה מוצלחת, ובעיקר לא איבד מיכולתו להבחין בין טוב לרע, בין החופש לאיום עליו שנשקף הן מארץ מולדתו והן מהמהומות הפרו־פלשתיניות בארצו החדשה.
"הלב דופק בשביל איראן"
נדמה שהאנטישמיות שגואה בגרמניה, ולובשת צורה מפחידה במיוחד אחרי הטבח של 7 באוקטובר, נוגעת בו במיוחד, פוגעת בעצב חשוף ולא נותנת מנוח. הדיווחים על כך שרבים מהאירועים האנטישמיים, למשל ההשתלטות על הקמפוסים האוניברסיטאיים בארה"ב ובגרמניה, מומנו וכוונו מטהרן, רק מחזקים את הזיקה בין שתי הזירות. "אתה מבין, אני הרי בא מאיראן ויודע היטב מה המשמעות של השנאה כלפי היהודים", מסביר ספטי, ולא מהסס לחלוק את הסיבות להתעניינות המוגברת שלו בתחום. "אני צופה בהתרחשויות האלה בגרמניה החל מ־2016. תמיד סיקרתי את ההפגנות של יום קודס בברלין ובפרנקפורט. אני מבין בדיוק כיצד האנשים האלה – האייתוללות והמפגינים הפרו־פלשתינים – מעוותים הכל ומציגים את עצמם כקורבנות. לכן חשוב לי לנטר ולסקר את המגמה השלילית הזאת של טיפוח שנאת יהודים".
"אני גרמני איראני", מוסיף ספטי, "אני מרגיש בבית כאן בגרמניה. החברים שלי, המשפחה שלי – כולם כאן, וזאת באמת ארצי. ועם זאת, הלב שלי דופק גם בשביל איראן. אני כל כך משתוקק שהאיראנים יוכלו סוף־סוף לחיות חיים נורמליים כמו החיים שיש לי בגרמניה, בלי פחד שיענו אותם או יוציאו אותם להורג בגלל הנטייה המינית שלהם, בגלל דעות פוליטיות או בשל השקפה דתית".
מה חשתם כאשר איבראהים ראיסי, "הקצב של טהרן" ומי שעמד מאחורי הרצח של אביך, נהרג בתאונה אווירית מוקדם יותר השנה?
"מותו סיים פרק שחור בחיי משפחתי. על ידיו של ראיסי היה הדם של אנשים חפים מכל פשע. נהרות של דם של מספר עצום של קורבנות, ואבי היה אחד מהם. הוצאתו להורג של אבא הרסה את החיים של כולנו, והסבל בעקבותיה נמשך עשרות שנים. הפחד המתמיד והאימה מפני הבאות שחקו את הבריאות של אמי עד כדי כך שהמשקל שלה ירד ל־36 ק"ג. כאשר שמענו שהאיש הבזוי הזה מת, יכולנו סוף־סוף לנשום. הסיוט נגמר, ואמי יכלה לחייך ושוב לישון בשקט.
"בדומה אלינו, הרבה איראנים צפו במתח רב בשידורי הטלוויזיה במהלך 18 השעות שבין הידיעה על התרסקות המסוק לבין ההודעה על מותו של ראיסי. רבים מאיתנו קיוו שמתישהו הוא יובא בפני בית דין בינלאומי וישלם על מעשיו. זה הרי האיש שלקח מאיתנו את היקרים לנו, ואחרי שנבחר אמר במסיבת עיתונאים שאינו מצטער על מה שעשה. לכן כאשר הטלוויזיה הממלכתית של איראן הודיעה בשעה 6:30 בבוקר על פי שעון גרמניה שראיסי מת, אמי בכתה משמחה. זאת לא היתה שמחה על מותו של אדם, אלא שמחה על כך שראיסי לא יוכל עוד ליטול חיים של אנשים אחרים. שמחה על כך שלא יוכל עוד לגרום לאונס נשים בבתי כלא של המשטר האסלאמי באיראן. לא יוכל עוד להורות על עינוי של אסירים פוליטיים".
האם לדעתך מצבו של המשטר האיראני איתן?
"לאייתוללות יש כסף, והם לקחו תחת שליטתם את כל הכלכלה של איראן. אבל דבר אחד הם לא הצליחו להשיג: העם האיראני לא רוצה אותם. הרוב לא רוצה אותם. תסתכלו על המסגדים או על האירועים שמאורגנים מלמעלה על ידי משטר האייתוללות. אנשים מעטים באים אליהם, אם בכלל, ואלה ברובם אנשים זקנים. הדור הצעיר באיראן התעורר מן האשליה של החוקים האסלאמיים ורוצה שינוי. הם רוצים להיפטר ממשטר האייתוללות".
רבים בישראל תוהים איזה שיעור מהאיראנים שותפים באמת לשנאת ישראל המוכתבת להם מלמעלה.
"כאשר אני מספר לחברים או לעמיתים שלי שאיראנים באיראן מדברים על ישראל בצורה חיובית, הם תמיד מופתעים. אבל זאת האמת לאמיתה. למעשה, ישראל היא המדינה היחידה אשר תמיד עמדה לצד התנועה הדמוקרטית באיראן נגד משטר האייתוללות. על כן, על אף כל התעמולה מכיוון הממשלה האיראנית, לישראל שמור מקום מיוחד בלבבות של תושבי איראן".
האם זה אומר שבמקרה של גולים איראנים, שאימת המשטר כבר לא אוחזת בהם, התמיכה בישראל גדולה עוד יותר?
"זאת שאלה מצוינת. הרוב של הגולים האיראנים אכן תומכים בישראל. למרבה הצער, יש מיעוט קטן שטוען כי הוא מתנגד לאייתוללות, אבל שונא את ישראל ותומך בחמאס. הקבוצה הזאת מורכבת בעיקר מפעילים של שמאל קיצוני ומחסידי המרקסיזם. אם רוצים לראות את חצי הכוס המלאה, הרי זאת קבוצה קטנה מאוד. אין זה מקרה שבהפגנות למען ישראל, הן כאן בברלין והן בארה"ב, לעיתים קרובות ניתן לראות את הדגל הישן של איראן, זה שמסמל את איראן בלי המשטר הפנאטי שהשתלט עליה בכוח הזרוע".
כיצד על העולם המערבי להתמודד עם המשטר האיראני?
"ככלל, העולם החופשי צריך לנתק את כל הקשרים הכלכליים עם משטר האייתוללות, ובד בבד לתמוך בתנועות הדמוקרטיות באיראן. באשר למצב הנוכחי, שבו איראן מאיימת ופועלת בתוקפנות, בכוח ובאלימות מול ישראל, על ישראל והמערב להילחם בה. לא באיראן בכללותה, אלא במשטר השולט בה. זה אומר, למשל, שצריך למקד את התקיפות במשמרות המהפכה, במתקני הגרעין ובראשי המחבלים. לישראל יש זכות מוחלטת להגן על עצמה. ואל תטעו: הרוב באיראן חולם שישראל תתקוף את האייתוללות".
