ההליכה במדרכות ניר עוז עם חברי הקיבוץ בראשון השבוע, בזמן שהתלוו לפוליטיקאים כדי לספר על הזוועות שהתרחשו שם ב-7 באוקטובר, היא המחשה להיקף ההרס העצום, שעדיין עומד קפוא בזמן.
שנה מתחילת המלחמה, בחלק מקיבוצי העוטף שעדיין מוגדרים מפונים כבר חזרו חלק מהתושבים כדי להמשיך לחזק את ענפי הכלכלה. בבארי יש כ-200 חברים כאלו, בכפר עזה כ-100, ובניר עוז רק בודדים. תהליכי פינוי הבתים הפגועים רחוקים מאוד מלהתחיל. "הראש והלב שלנו רק במקום אחד – בעזה", אמרה לי השבוע עירית פאוקר, בתו של גדעון פאוקר שנרצח בשבת הארורה ההיא, ובת דודתו של תמיר אדר, שנמצא בשבי חמאס זה 391 יום. לחברי הקיבוץ ש-57 מחבריו נרצחו, 76 נחטפו ו-29 עדיין נמצאים בעזה (שליש מהחטופים) אין זמן לתכנונים. זו הסיבה לכך שאחרי חודשים ארוכים החליטו לפתוח את דלת הקיבוץ שלהם לציבור.
ניר עוז. 70% מהבתים מיועדים להריסה (צילום: דוד טברסקי)
דו"ח סקירת העוטף של פורום 'הביתה', המאגד את הנהגות 11 היישובים שנפגעו הכי קשה, מאפיין במספרים את הטרגדיה והטראומה הייחודית של ניר עוז, ביום הנורא שהתחולל בעוטף כולו. כ-70% מבתי הקיבוץ נכבשו בידי מחבלי החמאס כשהמשפחות היו בתוך הבתים. בתוך 150 מסך 220 הבתים של הקיבוץ בן 400 התושבים שהו מחבלים בזמן שבממ"דים הסתתרו בני משפחה. אין אף קיבוץ או יישוב בעוטף עם יחס כזה של נפגעים.
מהדו"ח עולה שכ-150 מבתי המגורים בקיבוץ (כ-70%) מיועדים להריסה. 30 בתים נוספים מוגדרים 'מחוללים' – כלומר קראו בהם מקרי רצח או חטיפה ותושבי הקיבוץ יאבקו על הריסתם, גם במחיר זה שהמדינה לא תסכים לממן את ההרס בגלל אי-הכרתה בסוגיית הבתים המחוללים. כלומר, יותר מ-80% מהבתים בקיבוץ אינם ראויים למגורים מבחינת המדינה או מבחינת התושבים.
מטבח בבית שהוחרב. צה"ל הגיע רק אחרי שמחבלי הנוח'בה כבר יצאו, טבחו, חטפו ושרפו (צילום: דוד טברסקי)
בהליכה בין בית שרוף למשנהו, מבינים שניר עוז הוא 7 באוקטובר בקליפת אגוז. זו כנראה הסיבה לחוסר רצונו של ראש הממשלה ורוב חברי מפלגות הקואליציה להגיע לקיבוץ. בניר עוז אין סיפורי גבורה צה"ליים מלאי פאתוס להתרגש מהם, או דחפורים שמפנים גרוטאות ואפשר לצלם לידם תמונות ניצחון. צה"ל הגיע לשם רק אחרי שמחבלי הנוח'בה כבר יצאו, טבחו, חטפו ושרפו. היא הסמל לתבוסה, ולמחיר התבוסה.
אם הנרטיב הלאומי של 7 באוקטובר לא יכיר גם בתבוסה של ישראל והציונות בניר עוז, ויתמקד רק בסיפורי הגבורה החשובים והראויים בעיני עצמם, השבר לא יתאחה, וגרוע מכך, והלקחים לא יופקו.
שלטים עם תמונות החטופים. בלי השבתם, אין ולא תהיה לו אפשרות לשיקום (צילום: דוד טברסקי)
בינתיים, ניר עוז ממשיך להיות תזכורת עומדת לכך ש-7 באוקטובר אכן היה וממשיך להיות. מנהיגות אמיצה שתרצה לאפשר התחלה של תיקון אמיתי לחבריו חייבת קודם כול להקשיב להם, להכיר בשבר הנורא שהם חווים, להתנצל ולקבל אחריות. לצד זאת, נדרש שיקום פיזי וביטחון שיאפשרו לתושבים לחזור. אך לכל אלו לא תהיה משמעות בלי מאמץ חסר פשרות להשבת החטופים מהקיבוץ, שבלעדיה, אין ולא תהיה לו אפשרות לשיקום.
