סא”ל (במיל’) עמית יגור, לשעבר סגן ראש הזירה הפלסטינית באגף התכנון בצה”ל ובכיר לשעבר במודיעין זרוע הים, מתייחס בראיון ל”מעריב” להתנהלות הישראלית מול חמאס. יגור מדגיש את הצורך לנצל בהקדם את התמיכה האמריקאית הנוכחית, מתוך סבירות שהיא לא תישאר לתמיד וברורה כפי שהיא כיום.
יגור סבור שברירת המחדל הצבאית להמשך המערכה תמיד קיימת, אך דווקא בגיבוייה ובגיבוי הממשל בארה"ב, בצירוף ההבנה של מה מכאיב באמת לחמאס, ניתן לנסות לפני כן דרך נוספת.
“הזמירות הנשמעות על המערכה הצבאית האגרסיבית המתוכננת – אם כדי להרתיע את חמאס ולדחוק אותו לוויתורים ולפשרות ואם כדי באמת לפעול צבאית בהיקף נרחב – מותירות שוב, לפחות אצלי, את הרושם ששוב אנו לא קוראים נכון את חמאס בעיתוי הנוכחי”.
“למיטב שיפוטי אמנם חמאס מאוד אינו מעוניין לשוב למערכה צבאית, אבל כרגע הוא אינו חושש ממנה, בוודאי לא בשלב הזה כשהוא תחת חוויית הצלחה ועודו סבור שהוא יכול יהיה להסב לישראל אבידות קשות – לא מן הנמנע שחזרה ללחימה צבאית אגרסיבית תפגע בחטופים החיים שעדיין נותרו ברצועה, תאפשר לחמאס לגבות מחיר מכוחותינו (כזכור, הוא די נמנע לאורך המלחמה מעימות עם כוחותינו ושימר את כוחו) ועלולה גם אם תארך זמן, להרחיק במעט את תוכניות המזרח התיכון החדש והנורמליזציה עם מדינות ערב נוספות”.
יגור מדגיש כי על ישראל לנסות דרך משולבת, צבאית ואזרחית, אך כזו שמעניקה דגש יתר בתחילה לנושא האזרחי בגיבוי מהלכים צבאיים טקטיים בלבד: “אם ישראל רוצה ‘גם וגם’ ולא ‘זה או זה’, כלומר למזער את המחירים ולהשיג אפקט דומה, אני סבור שהחזרה למערכה צריכה להתבסס כרגע בעיקר על מערכה במישור האזרחי (עם גיבוי צבאי כזה או אחר), ופחות על מערכה צבאית שיש בה גם מרכיבים אזרחיים”.
“אם נבחן לעומק את חמאס נגלב כי בימים אלו מה שהכי מטריד אותו הוא דווקא התוכנית האזרחית של ההגירה מרצון (של טראמפ) לאוכלוסיית עזה. התוכנית הזו עלולה בראייתו לשמוט את הממשק והקשר בינו לבין האוכלוסייה ברצועה, וברמה התפיסתית להפוך אותו, לראשונה, ממגן העניין הפלסטיני לכזה שדווקא פוגע בו”.
בהתאם לכך, יגור סבור שעל ישראל להתחיל דווקא בקידום תוכנית הגירה מפורטת ומסודרת מרצועת עזה שהיא הגורם המסובב ולא תוצר לוואי של המהלך הצבאי: “נראה שעל ישראל להסתכל באורח שונה על מאפייני המערכה המתוכננת נגד חמאס בימים אלו, ולגבש, בשיתוף פעולה עם ממשל דונלד טראמפ, את פרטיה של תוכנית ההגירה מרצון מעזה".
הוסיף כי "על התוכנית לכלול סל פיתויים משמעותי במיוחד לכל משפחה עזתית הכוללת כסף במזומן, מחסה, אזרחות זרה ואולי אף מקום עבודה לאבי המשפחה. את זאת יש לפרסם ולהתחיל לקרוא לאזרחים עזתיים לפנות בעניין דרך הרשתות החברתיות (ולא בפומבי)”.
“בעיתוי הנוכחי ועוד טרם מהלך צבאי שמשמעותו ברורה, פיתויים כאלו עשויים להביא לנהירה של אוכלוסייה מעזה (שאינה אדמה מקודשת). לצד חבילת הפיתויים יש להתמקד במדינות יעד אחרות שאינן מצרים וירדן (שכן זה יסכן את ביטחונן הלאומי ואת גבולותינו שלנו בהמשך). ויש כאלו – כולל אולי לבחון את קטאר עצמה כיעד (אחרי הכל לארה"ב יש מנופים משמעותיים עליה)".
יגור מבהיר כי חמאס צפוי להתנגד באופן אקטיבי לתוכנית, ולכן יהיה צורך גם באמצעים צבאיים: “כדי לממש את התוכנית ולמול התנגדות צפויה של חמאס, שחושש מאוד מיישומה, תידרש כפי הנראה גם לחימה צבאית בשטח, שמטרתה תהיה לסייע נקודתית בהוצאת התוכנית לפועל”.
הוא אף מעריך שדווקא הלחץ שייווצר על חמאס כתוצאה מיישום התוכנית (ופחות ממהלכים צבאיים) עשוי להוביל לשחרור חטופים נוספים: “יש סבירות לא רעה שהלחץ שזה ייצור על חמאס ידחוף אותו לשחרור חטופים נוספים רק כדי להשיג את עצירת הביצוע. בהמשך, ללא לגיטימציה ציבורית ולמול אסטרטגיה של ייתור (להופכו למיותר), תיתכן אף הסכמה שלו ליציאה של בכיריו מהרצועה אל מעבר לים".
יגור מסכם את גישתו בכך שהאופן שבו ישראל מנהלת את הלחימה הוא קריטי להצלחתה: “בשורה התחתונה – ה’איך’ של ‘החזרה ללחימה’ מאוד משמעותי. גם לחימה במישור האזרחי היא לחימה. אם ננהל את ה"איך" הזה נכון ומתוך הבנה של מה חשוב לחמאס, ייתכן שיש כאן הזדמנות לרשום הישגים שלא ניתן יהיה לרשום בפעילות שעמוד השדרה שלה הוא צבאי בעיקרו (שבה כבר התנסינו)”.
“ממליץ למקבלי ההחלטות לדון לעומק בנושא, ואולי לאמץ חשיבה שונה שתוביל דפוס חדש/אחר של לחימה בחמאס”.
