אמסטרדמסקי עלה צפונה, והבין שרק אנחנו יכולים להציל את האזור

מדינה מופרעת, ישראל. כמו קפיץ שנמתח ומתכווץ כל העת. רגע מלחמה טוטלית, רגע אנשים יוצאים לבלות. כשהיינו בדרך למסעדה הילדים שאלו באיזה סגנון היא. התעכבתי עם התשובה כי יכולתי לדמיין את הפרצופים שהם יעשו לי. רק אחרי שהגענו והזמנו עניתי להם — "זו מסעדה ערבית". צדקתי, הם באמת עשו לי פרצוף. אבל אז האוכל הגיע, וההבעה על פניהם התחלפה לשביעות רצון והתלהבות. האוכל באמת היה נפלא. אוכל ערבי עם שורשים שנטועים חזק במסורת המזרח־תיכונית, אבל עם חיבור למודרניות. יין מיקב בהרי יהודה, חומוס חיפאי, בשר ממרעה רמת הגולן.

נסענו לחיפה רק ללילה אחד, שתי משפחות עם ילדים שמנסות לברוח ללילה אחד. לברוח מהשנה האיומה הזו שהיתה. לברוח מבשורות איוב. אחרי כל כך הרבה שבועות שחיפה היתה תחת איום, חשבתי שלא יהיה קשה למצוא כמה חדרים ללילה באחד המלונות בעיר. טעיתי. גם המלונות היו מלאים כמעט לגמרי.

אפשר למתוח הרבה ביקורת על חיפה. על איך היא נתקעה במקום ולא מצליחה לתת פייט למטרופולין תל אביב. על כך שהיתה יכולה להיות פנינת הצפון אבל מבני התעשייה וקו הרכבת על הים מעכבים את הפיתוח שלה. על הפערים בין פסגת הכרמל לעיר התחתית. אפשר. אבל בסוף השבוע הזה בחרנו להתפעל ממה שטוב שם. בערב שישי הרחובות המו אדם. המונים גדשו את שדרות בן־גוריון שעולות מן הנמל לגנים הבהאיים. העירייה תלתה קישוטים לחג המולד, והציבה עץ גדול שהאיר באור יקרות. דוכני אוכל ושמונצעס (מילה שצריכה לעשות קאמבק) נפרסו בכל מקום. רמקולים גדולים ניגנו את כל שירי חג המולד המוכרים, אבל בערבית. אנשים הסתובבו שמחים. מבושמים. מרוצים.

זה היה כמו קפיצה קטנה לחו"ל, אבל חו"ל אחר. חו"ל שלנו. אחד הדברים המיוחדים בחיפה הוא מרקם החיים המשותף של תושביה הערבים והיהודים. אני לא שוגה באשליות: השכונות הערביות והיהודיות נבדלות זו מזו. הערבים והיהודים לא ממהרים לגור יחד. מחירי הנדל"ן ברום הכרמל אינם דומים למחירים למטה. ויש שם מתח, מתחת לפני השטח, שבתקופות מתיחות לעתים מבעבע.

אבל, בניגוד לערים מעורבות אחרות, מירושלים עד לוד, בחיפה לפחות חלק ממרחב הבילוי משותף ליהודים ולערבים. אנשים שבסך הכל רוצים לבלות, לאכול, לשתות, לרקוד, לשכוח ללילה אחד מהקשיים, וממש שמחים לצאת לאותם המקומות, לאכול את אותו האוכל. לרגעים, בשוק חג המולד ובארוחת הערב במסעדה הערבית, הרגשתי איך זה להיות חלק מהמזרח התיכון, אבל בקטע טוב. וזה היה נעים, ונכון.

הדבר הראשון שהכה בי כשהגעתי לעיר בשבועיים האחרונים היה הלכלוך. הוא בכל מקום. עיר הבשורה נהפכה לעיר האשפה. הדבר השני שהכה בי כשניסיתי להיכנס אליה ולצאת ממנה היה כמה היא פקוקה. כבישים ראשיים, סמטאות, כל הדרכים גדושות. אי אפשר לזוז.

הדבר השלישי, המדהים מכולם, היה כמה נצרת ריקה. לא ממכוניות, ממבקרים. הייתי בה פעמיים, שבוע לפני חג המולד ויום לפני ערב החג. הכיכרות וסמטאות השוק היו כמעט ריקות לחלוטין. מתחילת המלחמה תיירים לא מגיעים לישראל, ולכן גם לא לנצרת, וגם התיירים היהודים לא באים. זו מגמה שהחלה בקורונה, ניכרה בימי מבצע שומר חומות, אבל התחזקה בשנה האחרונה. אנשי התיירות בעיר מספרים שההכנסות ומספרי המבקרים היו בשיא אי שם לפני עשור, ומאז רק צוללים.

אי אפשר להטיל את האחריות לשקיעתה של העיר רק על אירועים חיצוניים כמו מגפות ומלחמות. חלק מהסיפור הוא גם פנימי. יש כאן עניין של ניהול מקומי: הגירעון של עיריית נצרת עומד על כ־200 מיליון שקל (התקציב השנתי הוא כ־340 מיליון שקל), והוא מונע ממנה לשלם משכורות, לפנות אשפה, לספק שירותים אחרים, לתושבים ולמבקרים. חלק מהתושבים שורפים את הזבל, אחרים מסיעים אותו לנוף הגליל הסמוכה.

וישנן האלימות הגוברת בחברה הערבית והשתלטות ארגוני פשע על המרחב הציבורי. בעלי עסקים רבים חיים תחת איום מתמיד של עבריינים. חלק מהם נאלצים לשלם דמי חסות, אחרים סוגרים כי אינם עומדים בזה. על תריסי הפח של חלק מהחנויות ניכרים סימני קליעים. אנשים הבקיאים בנעשה בעיר סיפרו לי שלאחרונה ארגוני הפשע עלו מדרגה, והתחילו לאיים גם על עובדי הבנקים, בדרישה שימסרו להם מידע על לקוחות אמידים — רופאי שיניים, עורכי דין, בעלי עסקים גדולים, כאלה — כדי לסחוט גם מהם דמי חסות. ויש מי שמשלמים. ויש מי שבורחים מהעיר. גם ליוון, לקפריסין, לפורטוגל. וכשהאוכלוסייה החזקה עוזבת, לחלשים שנותרים מאחור קשה עוד יותר להשתקם.

כך מידרדרת עיר שהיתה מיעדי התיירות הפופולריים בישראל. כשהסמטאות ריקות מתיירים מקומיים וזרים והכל משדר הזנחה וחוסר משילות, ברור שנצרת רחוקה מאוד ממיצוי הפוטנציאל הארצי והאזורי שלה.

לפני המלחמה הם הגיעו בהתלהבות. משפרי דיור שצברו קצת כסף עברו מהחלק הוותיק של העיר לקוטג'ים המפנקים שבשכונה החדשה. זוגות צעירים שחיפשו איכות חיים גבוהה יותר נכנסו לדירות בבניינים. סטודנטים ממכללת תל חי הסמוכה שכרו דירות שותפים. ב־8 באוקטובר 2023 השכונה התרוקנה. המכללה עברה ללימודים מרחוק, הסטודנטים התפזרו, הזוגות הצעירים התפנו עם הילדים.

השבוע, כחודש אחרי תחילתה של הפסקת האש, השכונה עדיין ריקה. צלקות של פגיעות טילים ניכרות בבתים העד־לפני־רגע חדשים. ערפילים מכסים את עמק החולה, ושקט. מדי פעם שומעים מסור; כמה פועלים חזרו לעבוד בבתים שעוד נבנים. אולי זו הסנונית הראשונה שמבשרת את החזרה הקרבה לנורמליות.

בשנים האחרונות ערים רבות בישראל, בעיקר בפריפריה, התפתחו וגדלו מאוד. ברובן המוחלט השכונות החדשות נראות בדיוק אותו הדבר — מיני־מגדלים מחופים אבן לבנה ובוהקת, המון מרפסות קטנטנות (מעמד הביניים דורש מרפסת), המון מטבחי קבלן. השכונות האלה כל כך גנריות, כל כך דומות זו לזו, שאם אראה לכם תמונות מדימונה, נתיבות, ראש העין, רמלה או צור יצחק לא תצליחו להבדיל ביניהן. אבל לשכונת יובלים יש אופי. חלק מבתיה מחופים עץ, כאילו היתה עיירת סקי נורדית. הבנייה אינה גבוהה מדי, ומשתלבת בנוף המהמם שמסביב. כמו בביקור בפומפיי, להבדיל, אפשר לדמיין את החיים שהיו כאן. את גן הילדים ההומה שנפתח בשבוע שלפני המלחמה. את גני השעשועים שהיו מלאים אחר הצהריים. את הסטודנטים שירדו ברגל אל הנחל שבקצה השכונה. אפשר לראות בעיני רוחנו את השגשוג. את הצפון ששועט קדימה.

אבל זה לא יהיה כל כך פשוט. המשפחות הצעירות שעוד לא חזרו לא ממהרות לחזור כל עוד הביטחון אינו מובטח, ומסגרות החינוך לא פועלות. חלק מהן לא יחזרו גם אחרי שכל זה יוסדר; כשאנשים חיים באזור מרכזי יותר במשך שנה, נחשפים למערכת בריאות זמינה יותר, לתשתיות טובות יותר, לנגישות גבוהה להכל, הם מגלים שיש יתרונות לחיים כאלה גם אם אינם טובלים בנוף ומוליכים לנחל. כדי למשוך אנשים בכל זאת, שכונת יובלים, וקריית שמונה כולה, יידרשו לריסטארט. העירייה החלשה תתקשה מאוד לבצע את הקסם הזה בעצמה; דרושה כאן התערבות לאומית. אבל כשהממשלה עסוקה בדברים אחרים, לא בטוח שיש לתושבי קריית שמונה מה לקוות לנס שיגיע מירושלים.

אם הרשויות המקומיות יצליחו לעבוד יחד, באמצעות האשכולות האזוריים שיצרו; אם המגזר העסקי יירתם לעניין; אם הישראלים כולם ינסו לעודד את הצפון (בתיירות, בקנייה מהעסקים הקטנים ומהחקלאים המקומיים) — אולי יהיה אפשר למנף את היתרונות הייחודיים של חבל הארץ הזה ולהפוך אותם לחבלי הצלה. חו"ל מזרח־תיכוני, שעה ומשהו נסיעה מהמרכז.

בינתיים מי שבעיקר מגויסים לעניין הם ארגונים אזרחיים מקומיים, למשל בוסתן, דרכים שלובות, עמותת נצרת לתרבות ותיירות ועוד רבים אחרים. חפשו אותם ברשת. סעו לסיור חג מולד בשפרעם, קחו לילה במלון בחיפה, תאכלו בנצרת. שאפו לריאות את המזרח התיכון שהיינו יכולים להיות חלק ממנו. חשבו על ימים שבהם יהודי ארץ ישראל נסעו ברכבת לדמשק לקנות סחורות שונות. עצמו עיניים ודמיינו מה היינו יכולים ליצור כאן, במרחב הזה.

זה לא יקרה מעצמו. זה יקרה אם נעבוד בזה. ואם נצליח, אולי השותפות הגלילית, הבין־מגזרית, תצליח למשוך אחריה את חבלי הארץ האחרים שמתמודדים עם אתגרים דומים. תמונת מצב צפונית, רגע לפני סיום 2024. שיהיו חגים שמחים לכולנו, בתקווה שגם החטופים והחטופות ישובו אלינו במהרה ונוכל לתת גם לפצע הזה להתחיל להגליד.

הכותב הוא עיתונאי כאן חדשות