שישים שנה חלפו מאז הוציא בוב דילן את "Like A Rolling Stone", אבל השיר הזה ומילותיו נטמעו לתוך הדנ"א של תרבות הפופ והרוק. כמו ספר תהלים מודרני, ציטוטים מתוכו הפכו להיות מוכרים בזכות עצמם. שם השיר, למשל, היווה את ההשראה לשמו של מגזין הרוק "רולינג סטון" שייסד יאן וונר שנתיים אחר כך, אותו מגזין שיכתיר את "Like A Rolling Stone" כשיר הרוק הטוב בכל הזמנים. כשמרטין סקורסזי ביים סרט תיעודי מקיף וארוך על דילן, הוא קרא לו "No Direction Home", שורה מהפזמון. וכעת מגיע אלינו סרט עלילתי המספר את סיפורו של דילן בתחילת דרכו, וקוראים לו "A Complete Unkown" (בישראל: "אנונימי לגמרי", עולה מחר בבתי הקולנוע), שהיא השורה הבאה בשיר. זה היה השיר שבו דילן עבר מגיטרה אקוסטית לחשמלית, ושבו דילן, שהעולם שמע עליו בסך הכל ארבע שנים לפני כן, ביקש לעשות לקריירה ולמוניטין שלו אתחול. להיות בן בלי בית, לחזור להיות אנונימי לגמרי.
סרטו החדש של ג'יימס מנגולד ("לוגאן", "פורד נגד פרארי", "נערה בהפרעה") מלהק את טימותי שאלאמה לגלם את דמותו של דילן בגילאים 19 עד 24, מהרגע שבו הוא מגיע בטרמפ לניו יורק ממינסוטה, ישר לגריניץ' וילג' של 1961. זו הסצנה הכי יפה של הסרט, עם העיצוב התקופתי והמבט מלא ההשתאות של דילן הצעיר שמרגיש שסוף סוף הגיע למקום עליו חלם, למקום שיידע לזהות כישרון כמו שלו ושמקבל מישהו כמוהו, שמסתיר את עברו במערב התיכון הכפרי של אמריקה ואת היהדות שלו. זה הווילג' שהפך לאגדה: שניים וחצי רחובות שמתפקעים מיצירה, יש מוזיקה ושירה בכל פינה. זו אמריקה שבה הנשיא קנדי הרגע נכנס לבית הלבן, המלחמה הקרה תכניס את העולם להתקף חרדה אטומי והרחובות גועשים בפעילות פוליטית למען זכויות אדם ומלחמה בגזענות. ומוזיקת הפולק הופכת להיות לא רק ההמנון למציאות הזאת, אלא גם כלי הנשק שאיתו האמנים מנסים לשנות אותה. לתוך העולם הזה מגיע דילן הצעיר ויעשה בו מהפכה.
סרטו של מנגולד הוא לא ביוגרפיה מלאה של דילן, כיום בן 83 ואמן ורסטילי שניסה ליצור כמעט בכל מדיום, אלא רק תיעוד של שנים ספורות מתוכה. מנגולד, יליד 1963, מתאר את אחד הרגעים המפורסמים בתולדות הרוק האמריקאי, כשדילן מחליט להפנות גב למוזיקת הפולק האקוסטית ולעבור לרוק. דילן מגיע לניו יורק בעקבות הגיבור שלו, וודי גאת'רי, שמאושפז בסנטוריום, ושם הוא פוגש את זמר הפולק פיט סיגר (אדוארד נורטון), שמיד מבין שהוא גילה כוכב. סיגר וג'ואן באאז (מוניקה ברברו המצוינת) נותנים לו במה ראשונה ועוזרים לעולם לגלות אותו. אבל עד מהרה דילן נמשך אחרי הרעש, האנרגיה וההערצה של הביטלס, אלביס והרוקנרול, ועושה פניית פרסה מוזיקלית.
יש המון דברים יפים ב"אנונימי לגמרי", המועמד לשמונה פרסי אוסקר. שאלאמה קיבל את התפקיד הזה כבר ב־2019, אלא שאז הקורונה דחתה את הצילומים, שאלאמה נכנס להתחייבויות שלו עם צילומי "חולית" ומנגולד ביים את "אינדיאנה ג'ונס וחוגת הגורל", ואז הגיעה שביתת התסריטאים והשחקנים והסרט נדחה שוב ושוב. מה שגרם לכך ששאלאמה זכה לחמש שנות אימונים על ביצוע השירים של דילן, והוא עושה עבודה מופלאה. זה לא סתם חיקוי של קול ושפת גוף, אלא היכולת שלו לגרום לנו להאמין שהוא באמת מי שמסרב לשחק לפי חוקים וכללים ושהוא מחויב אך ורק לעצמו, בלי טובות לאף אחד. זה דילן שקובר את מבטו באדמה, הולך ומכופף את כתפיו כדי להתכדרר מחוץ למבטם של זרים. זהו דילן שמתחיל עם מבע התפעלות על פניו, שבתוך חמש שנים הופך למבט של בוז וסלידה מכל תעשיית המוזיקה. בכל פעם שמישהו חושב שהוא דבר אחד, דילן מתעקש להפוך לדבר אחר. זה אולי פורטרט מדויק של האיש (דילן, סיפר מנגולד, שיתף פעולה עם ההפקה, קרא את התסריט והוסיף לו רעיונות משלו), אבל זהו גם פורטרט של אדם קצת בלתי נסבל, דווקאיסט כרוני, עקשן בלתי נלאה ובוגדני. הוא בוגד בחברותיו – מסכנה אל פנינג שמגלמת את חברתו הראשונה, עם מבט תמידי של סבל על פניה – ובוגד בחבריו, שרואים בו בן ברית להפיכת מוזיקת הפולק לפופולרית יותר והוא מאכזב אותם. ההקלטה של "Like A Rolling Stone" הופכת לסצנת מפתח בסרט, גם כי היא זו שחושפת בפני אנשי חברת התקליטים שדילן שינה כיוון, אבל היא גם מנסחת את מי שהוא הפך להיות: אבן מתגלגלת, שכל הזמן נעה הלאה, משאירה את כולם מאחור. הוא מופיע בקפה הגזלייט ומוזמן באדיבות סיגר לפסטיבל הפולק בניופורט, שבו אסור לנגן בכלים חשמליים. ועל כולם הוא מצפצף.
"אנונימי לגמרי" הוא מבוא מוצלח לדילן לדור שכנראה לא מכיר אותו (זה שמכיר את גרסת הכיסוי של אדל ל"To Make You Feel My Love" ולא את המקור של דילן). אבל זה גם סרט שמציב במרכזו דמות מעוררת אנטגוניזם. מוכשר, גאון, שסוחף את כולם אחריו, אבל פוגע בכל מי שהוא פוגש. כשצפיתי בסרט בפעם הראשונה תהיתי מה הטעם לעשות סרט על דילן, שבו אף אחד לא אוהב את דילן. בצפייה שנייה גיליתי אותו מחדש. דילן של "אנונימי לגמרי" הוא לא גיבור הסרט, הוא הנבל. הגיבור זה סיגר, ונורטון עושה עבודה אדירה בגילומו. סיגר, על פי הסרט, הוא מוזיקאי מצפוני, פוליטי, עם אג'נדה חברתית ומוזיקלית, אדם שכולו רגש עם אפס ציניות – ההפך מדילן. הוא מחויב כולו למוזיקת הפולק. כשהוא פוגש את דילן הוא מאמין שמצא את האיש שיהפוך את הפולק לסנסציה עולמית, שתביא גאולה לעולם. הוא רבי עקיבא שמוצא את בר כוכבא ומשוכנע שהוא המשיח. אבל דילן – שבכל תחנה בחייו מוחק מהרזומה שלו את התחנה הקודמת – מתגלה כמשיח שקר. הוא נעזר בסיגר כדי לזכות בהצלחה, ואז בוגד בו. כשמביטים בסרט מנקודת המבט של הדמות של נורטון מתגלה סרט עצוב, שובר לב ממש, על דמות טרגית שמאמינה שהמוזיקה והאמנות יכולות לתקן את העולם, ומגלה שהוא אומנם גילה גאון, אבל הימר על האיש הלא נכון, שנכנע לצד האפל של האגו. דילן מעדיף לשרת את עצמו, ולא אכפת לו מהזולת. זו דמות שככל שהסרט נמשך, הופכת לצל. אבל בדרך הוא יצר מוזיקה כבירה.
1. "Don't Look Back" (1967). אחד מסרטי התעודה הטובים ופורצי הדרך שנעשו. אפשר להגיד שדי.איי פניבייקר עשה לסרטי התעודה את מה שבוב דילן עשה למוזיקה. צפייה בסרט הזה אחרי "אנונימי לגמרי" תיראה כמו סרט ההמשך, כי הוא מתרחש בדיוק אחרי 1965 ובכיכובן של רוב הדמויות שהקיפו אז את דילן.
2. "פט גארט ובילי הנער" (1973). את "Knockin’ On Heaven's Door", אחד השירים המפורסמים שלו, דילן כתב למערבון הזה של סם פקינפה, בתיווכו של קריס קריסטופרסון שגילם את בילי הנער והביא את דילן להפקה. דילן גם שיחק תפקיד קטן בסרט, של רוצח.
3. "וונדר בויז" (2000). לדילן יש פרסי גראמי, פוליצר ופרס נובל, אבל יש לו גם אוסקר. הוא זכה בו על כתיבת השיר לסרטו של קרטיס הנסון על פי ספרו של מייקל שייבון. דילן הופיע בטקס ואף נשא נאום זכייה אלגנטי, אבל הוא לא היה באולם: הוא הועבר בשידור חי מאוסטרליה, שם היה בסיבוב הופעות.
4. "No Direction Home" (2005). רוצים להכיר את הביוגרפיה של דילן? זה המקום. מרטין סקורסזי חתום על בימוי היצירה התיעודית המקיפה הזאת, המבוססת על שעות של ראיונות שקובצו לאורך שנים על ידי המנהל של דילן. עבור מי שמגלה את דילן לראשונה, זה המקום להתוודע לאיש, יצירתו, הישגיו, שותפיו והאנשים ששבר את לבם.
5. "אני לא שם" (2007). זו לא ביוגרפיה של דילן אלא פרויקט קולנועי מקורי שיצרו טוד היינס ואורן מוברמן בהשראת המוזיקה של דילן ודמותו האניגמטית (ובהסכמתו ואישורו). חמישה שחקנים ושחקנית (קייט בלנשט) מגלמים שש דמויות שאמורות לייצג צדדים שונים בחייו ויצירותיו של דילן.
6. "בתוך לואין דיוויס" (2013). גם הסרט הזה לא עוסק ממש בדילן, אלא בתקופה שבה הוא מגיע לראשונה לניו יורק ובסצנת הפולק בעיר, ובדמות בדיונית שמושפעת מעשרות דמויות אמיתיות מהתקופה ההיא. האחים כהן מצליחים לתאר מאבק שובר לב של מוזיקאי לזכות בהכרה, שאותה הוא לא מקבל. בסוף הסרט מופיעה לרגע דמותו של דילן, שהרגע נחתה בעיר, ואנחנו מבינים מיד שהילד החדש הזה יזכה בן־לילה בהכרה ובפרסום שלואין דיוויס לעולם לא יקבל. זהו סרט הפולק האולטימטיבי.
