כמעט 50 שנה עברו מאז ראה אור הספר הראשון בסדרת "תמונות יפואיות", קובץ סיפורים שהתבסס על סדרת טורים שפרסם מנחם תלמי במוסף "מעריב". כעת חוזרות הדמויות האלמותיות של יפו הססגונית לחיים גם בעיבוד קולנועי חדש של הבמאים אריק לובצקי ומתי הררי, שזכה להצלחה כה גדולה עד כי הסרט השני כבר מצטלם בימים אלו – וגם במהדורה דיגיטלית מחודשת של שלושת הספרים המקוריים.
הסיפורים, שנולדו משיטוטיו של תלמי ברחובות יפו בתחילת שנות ה־70, הציגו לקוראים את העולם הצבעוני של הג'מעה היפואית, חבורה של טיפוסים גדולים מהחיים, עבריינים, שמשתמשים בשפה מלאת הומור וחוכמת רחוב. הטורים פורסמו מדי שבוע והיו מלווים באיורים של שמוליק כץ.
כל ספר בסדרה כלל כ־20 סיפורים קצרים שעשו שימוש עתיר בסלנג ובז'רגון העברייני של "ג'מעת יפו". סופר בהם על חייהם ועל מקומות הבילוי שבהם "הג'מעה" נהגו לשבת, לאכול, לשתות, לדבר ולהשקיף על בחורות. כמעט לכל דמות ישנו כינוי – "הקפיץ", "הטורקי", "הדוחף", "הזורק החוצה". משפטים כמו "אחח איזה שמש מתוקה, איזה ערק נקי מהמעיין של גן העדן, הריח של הפיתות זעתר נכנס באף, והברבונייס והחריימה עושים חגיגה על הלשון" – הפכו לאבני יסוד בזיכרון התרבותי הישראלי.
ההתרגשות סביב החזרה אל "תמונות יפואיות" מורגשת גם אצל גיא תלמי, בנו של מנחם תלמי. אני פוגשת אותו ברחוב א"ד גורדון בתל אביב, מול הים, מקום ילדותו שממנו יצא אביו למסעותיו ביפו.
"אני זוכר את אבא יושב וכותב את הטורים, שלימים הפכו לספרים, ולוקח ביטויים שאני כנער השתמשתי בהם", הוא מספר. "הוא היה מאוד קשוב לשפה שלנו כנערים".
אביו לא היה רק סופר אלא גם עיתונאי שהחל ככתב שטח בעיתונים "במחנה" ו"דבר השבוע". הוא הצטרף ל"מעריב" ב־1958 ופרסם מאות כתבות, טורים וביקורת מסעדות שעליה נהג לחתום בראשי התיבות מאו"ל, כלומר: מנחם אוהב לאכול. ב"מעריב" התקדם והיה לעורך משנה ואחראי על המוספים. תלמי פרסם ספרים לילדים ולמבוגרים, בהם לקסיקון גיאוגרפי ורשימות ממלחמות ישראל. "עם כל הדברים שהוא עשה, 'תמונות יפואיות' הביאו לו את החשיפה הגדולה והאהדה הציבורית", אומר בנו. "משמח אותי שעד היום הסיפורים שלו ממשיכים להתקיים. בתי כרמל בת ה־23 מספרת שחבריה בני גילה מכירים אותם מהסדרה שצולמה בשנות ה־90 ומשודרת עד היום בשידורים חוזרים".
תלמי מספר על ההחלטה להוציא מהדורה דיגיטלית של שלושת הספרים: "עם השנים נגמרו לנו העותקים האחרונים של הספרים במחסן. אנשים שהכרתי, וגם כאלה שלא, כל הזמן פנו אליי ושאלו איפה אפשר להשיג אותם. הבנתי שבחנויות יד שנייה הספרים הפכו לפריטי אספנות". מכיוון שלא נותרו קבצים או לוחות דפוס מקוריים, החליט תלמי הבן להוציא את הסדרה במהדורה דיגיטלית. "הרעיון היה לשמר את היצירה, כי בסוף הספר הכתוב נכחד, וספר דיגיטלי קיים לעד. וגם לספק את הביקוש שעדיין קיים לספרים", הוא מסביר.
למרות הבית האומנותי שבו גדל – סבו אפרים תלמי היה משורר, סופר ועורך "דבר לילדים", אביו סופר ואמו מורה למוזיקה ותנועה – גיא תלמי עצמו הלך בדרך אחרת לגמרי. הוא איש הייטק, סמנכ"ל שיווק בחברות טכנולוגיה, הכי רחוק מעולם הרוח, הכי קרוב לעולם הים.
"גדלתי ליד המרינה", הוא אומר. "אבא היה זה שלקח אותי לגלוש במפרשיות כשהייתי ילד, והיום אני גולש רוח אדוק. היה לנו קשר מצוין, בית חם ואוהב. אבא תמיד אמר לי: 'אולי תיקח ספר?', אבל האמת היא שלא כל כך אהבתי לקרוא".
ובכל זאת, הדמויות והסיפורים היו תמיד ברקע. "זה היה חלק מהחיים שלנו", הוא מספר. "הכרתי את הסיפורים ואת הדמויות. ידעתי מי זה חזוקה, מי זה שמשון הצוחק, אבל אני לא זוכר את עצמי יושב וקורא את הספרים. רק כשגדלתי באמת ישבתי לקרוא ולהתחבר לעומק".
לפני ארבע שנים שני דברים גרמו לתלמי לחדש את הקשר עם הספרים ולחזור לעולם הילדות: יציאתו של סרט דוקומנטרי בשם "עלילות תלמי המנגב, וחיים הזורק החוצה", בבימויו של אורי רותם ובשיתוף עם הבמאית דבורית שרגל, והמופע המוזיקלי של השחקן שמעון מימרן, שבו המחיז חלקים מהספר. "הם חידשו לי את הקשר ל'תמונות יפואיות'", אומר תלמי. "פתאום מצאתי את עצמי חי את העולם הזה מחדש. ישבתי וקראתי את הספרים. הרבה דברים עלו בזיכרון ועלו גם תחושות חדשות. זו הייתה תחייה מחדש".
קריאה מחדש בסיפורי "תמונות יפואיות" מזכירה גם עד כמה השתנו הזמנים. אי אפשר להתעלם מכך שיש בסיפורים תיאורים שבימינו היו מעוררים סערה. סיפורים כמו זה על ברכה אמבולנס, שעסקה בזנות ובאחד הפרקים בסדרה נראה שבין לקוחותיה היה גם נער צעיר שהגיע אליה עם אביו. תלמי כתב בגישה ישירה, לעיתים גסה, שוביניסטית, שהתקבלה באותה תקופה. "בדיעבד, אני מבין שאבא אומנם היה דמות מיינסטרימית בעיתונות, אבל זו הייתה תקופה אחרת לגמרי. אז דיברו אחרת, תיארו אחרת", אומר תלמי. "אם זה לא היה נחשב כיום ל'נוסטלגיה', ברור לי שהסיפורים על פשע, נשים ומין לא היו מתקבלים באותה פתיחות. הם לא היו עוברים".
מנחם תלמי התעניין באנשים פשוטים ואמיתיים, כאלה שחיים בצניעות אך מלאים בהומור ופתיחות. הוא לא שם עליהם תוויות חברתיות, אלא ניגש לעסוק בהם בגובה העיניים, מתוך אהבה והקשבה. דמויותיו שילבו שפה צבעונית ורוח חיה, בלי זיוף ועם הרבה לב. סגנון הכתיבה המיוחד שלו, המשלב עיתונות עם ספרות, העניקו ל את התואר "דיימון ראניון הישראלי" על שם הסופר האמריקאי שתיעד את אנשי השוליים בניו יורק. אף שהגיע מקצה אחר לחלוטין, הן של העיר והן של ההוויה הישראלית, הוא מעולם לא התנשא על הדמויות שלו. לא שפט אותן. "להפך", אומר בנו. "הוא העריץ אותם, כל אחד בתחומו. הוא מדבר עליהם בכבוד, גם על העבריינים הכי כבדים, על היכולת שלהם להתמודד עם דברים, לסגור דברים ולדבר עליהם".
האם כל הדמויות היו אמיתיות? זו שאלה שמרחפת עד היום. "אבא תמיד היה עונה על השאלה הזו 'חלק כן, חלק לא – ולעולם לא תדעו'", אומר הבן גיא. "נניח חיים הזורק החוצה, שהיה שומר סף במועדון הכליף, זו דמות אמיתית. מסביבה נבנו סיפורים שלמים".
לאוכל הייתה נוכחות בולטת גם בסיפורים של תלמי וגם בקריירה שלו כמבקר מסעדות. רק שבעיני עצמו הוא לא היה "מבקר", אלא "ממליץ". "הייתה לו תשוקה לאוכל. הוא אהב להסתובב ביפו, לשבת במסעדות ושאנשים היו יושבים איתו ומספרים לו סיפורים. על עבודתו כמבקר הוא תמיד אמר: אם נהניתי – אני ממליץ. אם לא נהניתי – אני פשוט לא כותב", משחזר גיא. "הוא העדיף לספר על מקומות שנהנה בהם".
תלמי מספר כי ההמלצות היו מתפרסמות בעיתוני השישי ולמחרת לא היה אפשר להשיג מקום במסעדה, "ויש מסעדות שלא ישכחו את הביקורות שלו, למשל טנדורי או אחמד את סלים".
התשוקה של מנחם תלמי לאוכל הייתה קשורה לילדותו. אמו נפטרה כשהיה ילד והוא עבר ללמוד בפנימיית בן שמן. "כששאלו אותו מה מקור הכמיהה והריגוש העצום שיש לו לאוכל, הוא אמר שזה נבע ממחסור", מספר בנו. "לא פעם הוא תיאר רעב, לא רעב קיומי אלא רעב מתוך תשוקה. אני זוכר איך הוא היה מתאר בצורה ציורית ותיאטרלית איך הוא היה אוכל את הכריך עם הנקניק שהיו מקבלים בפנימייה. איך הוא היה מניח את פרוסת הנקניק הקטנה על הלשון ולא נוגס, רק חש את הטעם. אוכל היה אצלו חוויה רגשית, כמעט קיומית".
תלמי נפטר לפני כשבע שנים בגיל 91. "הוא היה צנוע, הכי רחוק שאפשר מהסלבריטאים של היום. אם היה חי כיום, אני בטוח שלא היו לו אינסטגרם או פייסבוק", אומר בנו.
לפני כמה שבועות נערכה פרמיירת הסרט החדש "תמונות יפואיות", בבימוי אריק לובצקי ומתי הררי, בכיכובם של שחקנים מהסדרה המקורית לצד דור חדש של שחקנים. "היה מרגש מאוד", מתאר גיא. "הקהל התפקע מצחוק, הגיעו חברי ילדות שלי, מכרים מהגלישה בים – כולם זכרו וציטטו משפטים שלמים. זה מדהים לראות שהסיפורים ממשיכים לחיות".
ואכן, ההצלחה חוצה דורות. הספרים אומנם לא כתובים בשפה שמיועדת לבני הדור הצעיר, אבל החום האנושי, ההומור והאותנטיות – אלה דברים שלא מתיישנים. "אני בטוח שעוד צפויה להם עדנה", אומר תלמי.
מה היה אביך אומר על המהדורה הדיגיטלית?
"הוא בטח היה סקפטי. אבא תמיד אמר שהמעבר לספרים דיגיטליים הוא ניסוי שלא באמת מצליח. אבל הוא גם היה אדם נוח לבריות, הוא בטח היה אומר 'אני לא מאמין בזה אבל אם אתם רוצים, לכו על זה. הוא לא היה מקדם את היוזמה בעצמו אבל משתף פעולה".
ומה היה אומר על הסרט החדש?
"הוא כנראה היה אומר, 'למה עושים כזה עניין מטור שכתבתי לעיתון?'. בתוך תוכו אני בטוח שהיה מתרגש מאוד לראות איך הדמויות שהוא אהב כל כך חוזרות לחיים".
