אני פותח את הדלת ורואה 7 מחבלי נוח'בה מולי

כשסגן אלוף מתן אלגרבלי בן ה-33 פגש את המוות ב-7 באוקטובר, הייתה תמונה אחת שגרמה לו להמשיך ולהיאבק על כל נשימה. "האמירה הזאת שרצה לי בלב ברגע בזמן שנפגעתי, שאין מצב שמישהו יספר לילד הקטן שלי, בארי, מי היה אבא שלו. זאת המחשבה שהוציאה אותי משם. הילדים המתוקים שלי ורעות שבראש, הם כל מה שיש לי בחיים".

8 חודשים אחרי שנפצע אנושות בכפר עזה ב-7.10, אלגרבלי בן ה-33, שנשוי לרעות ואבא לגאיה בת השש, עומר בן החמש ובארי בן השנה וחצי, החליט לחזור לצבא לאחד התפקידים הכי קרביים שיש. הוא התמנה למפקד גדוד צבר של גבעתי, חוד החנית של הלחימה בעזה.

רעות, מה את מרגישה עכשיו?

"רגשות מעורבים".

קשה לך?

"כן".

היה רגע שאמרת אל תלך?

"כן"

"אני זוכר את הפעם הזאת שיצאתי ב-7.10", נזכר מתן, "סגרתי את הדלת ואני זוכר את הטלוויזיה צועקת, 'איפה אתם? איפה הצבא?' מהטלפונים של אנשים בממדים", מספר סא"ל אלגרבלי. "זו אמירה שלא יוצאת לי מהראש עד היום. אין לי את הפריווילגיה לעשות משהו אחר".

הדיון המשפחתי במהלך השיקום הארוך של מתן, האם לחזור לקרבי, היה יחסית סוער ועם לא מעט טוויסטים בעלילה. "היה ברור לי שאני חוזר, אבל שרעות תרים דגל לבן, היא יודעת את זה", מוסיף מתן. ורעות מצטרפת: "הייתה שיחה אחת, שבאמת אמרתי לך אז שאני מעדיפה שאתה תעשה תפקיד רע"ן וכאלה, אתה זוכר?"

"כן, הלכתי לעכל את זה. הלכתי להשלים עם זה. אני איש של מילה, הבטחתי", אומר מתן.

אתה מחר נכנס לעזה.

"שבוע אחרי זה רעות אומרת לי 'אתה צריך להיות מג"ד, מפקד בצבא. זה מגיע משום מקום, לא דיברנו על זה'".

זה מדויק?

רעות: "זה מאוד מורכב וזה מאוד תלוי באיזה יום תשאל אותי".

אולם מאז הוא חזר ללחום בעזה. "בשבוע שאחרי זה, רעות חוזרת ואומרת 'אתה חייב להיות מג"ד, אתה צריך להיות מג"ד בצבא. זה בא משום מקום, לא דיברנו על זה'".

רעות, זה מדויק? 

"זה נורא מורכב, וזה נורא תלוי באיזה יום תשאל אותי, ובאיזה שעה תשאל אותי".

אין רגע שרצית שהוא יהיה קרבי?

"יש את מתן ומה שאני יודעת שעושה לו טוב. ואני יודעת שהדבר הזה עושה לו טוב. ויש רגעים שגם הפחד משתלט עליי, ואז אני באה ואומרת לא, לא, לא. אתה לא חוזר, אתה לא הולך, אתה לא. אתה לא. אבל אני גם מבינה בסוף עם מי התחתנתי".

לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן 

"נפתח עליו צרור של הטאליבן"

רעות אכן התחתנה עם לוחם. מתן קפץ מהמיטה במודיעין בשבת השחורה וירד דרומה. הוא וצוות מגבעתי הגיעו לפסטיבל נובה בעשר בבוקר, הספיקו לחסל כמה מחבלים וחיפשו לחלץ מבלים. 

"מה שהיה פה באותו יום, אנחנו בטוחים שמישהו פשוט צבע בצבע סרט של השואה. אני זוכר שכולם לבשו שחור. ספק אם בגלל הלכלוך, הדם, ספק אם בגלל שהראש שלי פשוט רצה להשחיר את זה.

"יצאו פתאום מהשיחים עוד ניצול ועוד ניצול. כנראה שמעו אותנו מדברים בעברית והבינו, כי מי שראה אותנו מרחוק עם נשקים, היה בטוח שזה מחבלים והוא ברח. אני זוכר שיצא בחור גדול, גבוה ממני, בלפחות שני ראשים, והוא פשוט מנשק אותי במשך איזו שעה, מחבק אותי ומנשק אותי, ואני רק אומר לו, מנסה להגיע לו לאוזן, להגיד לו הכול בסדר".

מהנובה, מתן וחבריו מגיעים באחת בצוהריים לשדה הקרב שהוא קיבוץ כפר עזה. "זו תמונה שלא תישכח, זה אזור 30-20 גופות של חיילים שכבר מכוסות, נעליים אדומות". מתן, יהלי המ"פ ושאר הצוות מזהים תזוזה חשודה באחד הבתים בקיבוץ. 

רס"ן במיל' יהלי אהרון, מ"פ בגדוד צבר מצטרף אליו לסיור בכפר עזה, שם הם משחזרים את מה שעבר עליהם ב-7 באוקטובר. "משם יש קולות כזה של מישהו נאנח, מישהו צועק, איי, איי, משהו כזה. ורואים ממש פה בקצה המסדרון, מיד עם הפנייה ימינה, רואים פה צמד רגליים מבצבץ עם זוג סנדלים", מספרים מתן ויהלי. "אני רואה את הסנדלים ואתה רואה שני קלאצ'ים. יש קלאצ' זרוק על השולחן, קלאצ' זרוק מתחת לשולחן. אני לא מבין אם זה קיבוצניק או לא קיבוצניק.

"יש איזה רגע שהוא טס לכיוון הזה, והספקתי עוד איכשהו לעצור אותו (את יהלי), להחזיר אותו לפה ולהגיד לו, רגע, לאן אתה הולך? אז אמרנו, טוב, בוא נזרוק רימון הלם. אם הבחור שצועק היה אומר משהו בעברית, אז אתה מבין שהוא משלנו. אם הוא לא אומר משהו בעברית, אז אתה מבין שהוא לא משלנו. ואז מתכננים ביחד, הוא יזרוק את רימון ההלם ונעשה איזו פריצה דרך הבית.

"הבחור עם הסנדלים לא שוכב, הוא יושב עם רגליים ישרות. והוא מחכה. בשנייה שהוא יורה על הבחור שהיה איתי, אני מבין שהוא מחבל, ואנחנו מתחילים לירות מפה, ואז הם במקביל פורצים ויורים מכאן", ממשיכים יהלי ומתן. "אנחנו מגיעים לדלת של הבית, פותחים אותה, ואנחנו רואים במסדרון שבעה מחבלי נוח'בה, ממש עומדים, מחכים מכווצים. אני מתחיל לירות, וזהו, בתוך ארבע-חמש שניות, כל שבעת המחבלים הרוגים", משחזר מתן.

במקביל, עשרות רבות של מחבלים עדיין נמצאים בכל פינה בכפר עזה. כמה דקות אחרי החיסול בבית, ופחות ממאה מטרים ממנו, התחיל הקרב. "אני מדלג ראשון, להגיע לבית הראשון", מתאר מתן, "ואז תוך כדי שאני מתקדם, אני מרגיש שריקה, חדה מאוד בבטן, ומבין שכנראה חטפתי משהו. כאב חד, האדרנלין עוד נראה לי, מטשטש אותי, אני מרים את היד ומסמן שנפצעתי, אני אפילו זוכר שיריתי איזה שני כדורים".

"איך שהוא מתחיל הלוואי שזה היה שריקה וכדור אחד, נפתח עליו צרור של הטאליבן", מספר יהלי חברו ליחידה, ומתן מוסיף: "אני נשכב ממש, ממש במרחב הזה, אני נשכב מאחורי העץ, ואני מחזיק את הנשק חזק, כי אני לא יודע איפה המחבל נמצא".

"יש פה אש מטורפת, גם מחבלים, גם שלנו. אנחנו צועקים לתת לנו חיפוי. בשלב הזה אני פותח את הווסט, אני רואה פה חור ממש באזור של מתחת לריאות. במבטים חטופים אני רואה קודם כל את אלפסי מנסה להגיע אלי, הוא מקבל כדור בקסדה ועף אחורה", מתאר מתן. "אני רואה אחר כך את בצלאל מקבל כדור שחוצה לו מהאף דרך הלחי, מדמם ממש, והולך אחורה. ואז מנדי מגיע…"

"אנחנו מגיעים, ומנדי הבריון הזה, הוא פשוט תופס אותו, ופלאק, מעיפים אותו אחורה", אומר יהלי, "אבל ברגע שאנחנו מבינים שהוא נפצע, וצריך איכשהו שנעיף אותו החוצה, אני הולך להביא את ההאמר".

"חשבתי שמתן כנראה מת"

"ראמי הרופא מניע את ההאמר", מספר מתן, "הוא מחליט החלטה אמיצה מאוד. בלי ההאמר, אני מת". "ואז מתן מקבל עזרה מראמי הרופא", אומר יהלי. הוא היה נראה באמת במצב קשה", משחזר סר"ן ד"ר ראמי שייח קצין רפואה חטיבתי, גבעתי. "ידעתי ישר שהוא נפגע, פציעה של דימום, קשה, חיוור לגמרי, אבל ידעתי שיש לו סיכויים. יש לו סיכויים, וצריך להעיף אותו כמה שיותר מהר. אבל הערכתי שהסיכוי שלו לשרוד נמוך".

"ראמי אמר משפט עוצמתי, בשנייה האחרונה, לפני שהוא עזב אותי בהאמר", מספר מתן, וראמי משתף: "אמרתי לו, 'אחי, אתה תחזור לרעות ולילדים. תהיה איתם, תהיה חזק'. ואז הוא ממש עלה מולי, ומשם למסוק". 

בתוך 25 דקות הגיע מתן לשיבא, לשם הגיעה רעות.

את חשבת שהוא מת? 

רעות: "היו רגעים בבית החולים שכן, ולא הספיקו להודיע לי שמתני נפצע. אני בכל אותו יום הייתי ממש בהיסטריה, ועקבתי אחריו ב-Find My iPhone, וראיתי את הפינוי המוסק. אני אמרתי לעצמי, אוי, הוא בטח מלווה פצוע. פתאום נכנסתי לתקף חרדה. ניגשה אליי מישהי, והיא אמרה לי, 'עכשיו אני אעזור לך למצוא את בעלך'. ופתאום, בזמן שהיא מדברת איתי מול המחשב, הביאו לי שקית עם הדברים של מתן – הטלפון שלו, ועם החוגר. חשבתי שהם פשוט עדיין לא יודעים לומר לי שהוא כנראה מת".

"הוא היה בטיפול נמרץ לב", ממשיכה רעות לשחזר, "כי לא היה מקום בטיפול נמרץ רגיל. הגענו, וראיתי את החלק התחתון של האף שלו, ושם אמרתי, זה האף שלו! והדבר הראשון שעשיתי, שהגענו, זה לבדוק שיש לו את כל הידיים ואת הרגליים".

מתן, אתה זוכר את הרגע הראשון שאתה כבר בהכרה, ומדבר עם רעות?

"ההתעוררות הייתה בבוקר של 8 באוקטובר, וזה היה נורא טבעי. ממש אני זוכר עדיין את כל הצינורות, פשוט עושה לב לרעות. כאילו, הכול בסדר, רק ישנתי, ישנתי טוב".

יהלי, מה אמרת לו כשנפגשתם?

מתן: "אתה יודע, איפה נפגשנו מאז הפציעה?"

"יהלי: "יש איזה פיר, כזה או אחר, בתוך עזה".

מתן: "פעם ראשונה  שנפגשנו זה היה ברפיח. בפיר של מנהרה. והוא עומד לידי, ואני אומר לו, 'יהלי אחי, לא הספקתי להגיד לך תודה'". 

 "ידעתי שאני אתחתן איתו"

מתן היה מאושפז במשך שלושה חודשים בשיבא, לוחם עם חיוך תמידי על פניו, שרואה לפתע את התהום. "הפעם הראשונה שהתפרקתי, רעות הייתה היחידה שנכנסה, פשוט הייתי צריך עזרה שיקלחו אותי", הוא משחזר. "ואני זוכר, איך אני אומר, 'אני סיעודי'. וממש הביטוי הזה, מאיגרא רמא לבירא עמיקתא במכה, כאילו, בלי הכנה, בלי כלום – אז זאת הייתה הנקודה. היא חיבקה אותי בטירוף, ואמרה לי, 'אתה תחזור'. למרות שבתוך תוכי, כאילו, התחלתי להשלים עם זה שאני ככה, זה עכשיו החיים שלי". 

מתן ורעות התאהבו בירושלים, לפני כמעט שלושים שנה.

נפגשתם בגן?

מתן: "כן, בגן חובה. רעות עברה בתיכון לארצות הברית. "הייתי שולח לה מכתבים, הייתה שולחת לי חזרה", הוא מספר. "אני ידעתי שאני אתחתן איתו", מספרת רעות. "אני אומרת את זה מגיל 14. לא אמרתי לו שאני אתחתן איתו, לא רציתי להפחיד אותו. ידעתי".

 "הבטחתי שאני מחזיר להם תמונת ניצחון"

רגע המשבר הגדול השני של מתן באשפוז, עדיין חקוק במוחו. "המבט של עומר וגאיה, כשהם רואים אותי בפעם ראשונה על כיסא גלגלים", הוא נזכר. "ילד שבטוח שאבא שלו גיבור-על, ועכשיו הוא על כיסא גלגלים. והוא לא יכול ללכת. המבט שלו, שכאילו 'זה אבא שלי'. שם הבטחתי, אני זוכר, לא משנה מה, אני מחזיר להם תמונת ניצחון. משהו. אבא יחזור להיות חזק. אני זוכר, ממש, כאילו".

מה הייתה תמונת הניצחון? 

"תמונת ניצחון הייתה. המשפחה חיכתה בשער הסיום של מרתון ירושלים. אני זוכר את המבט הגאה שלו, אבא רץ, כמו שהוא הבטיח". 

עומר, מה כתוב לך על החולצה? אתה יודע? 

"צוות אלגרבלי".

ומאחורה?

"אבא שלי מג"ד צבר".

גאיה, זוכרת אותו בכיס הגלגלים?

"כן".

מתן: "היה לי קצת קשה בהתחלה, זוכרת שעזרת לי?".

גאיה: "כן".

עומר, אתה יודע להסביר מה הייתה הפציעה של אבא?

"ירו עליו כדור".

בחזרה לעבודה, לרפיח

מתן: "הייתה סגירת מעגלים ספציפית עם עומר. כמו שהרחיקו אותו פיזית בפציעה, הוא גם התרחק מכל מה שאבא מייצג. עומר מורעל גבעתי באופן מטורף. לפעמים שם כומתה. והאירוע גרם לו להתרחק. הוא לא רצה שום דבר שקשור לסגול, לגבעתי. הוא מבין שגבעתי זה כבר לא רק מקום נעים, זה גם מקום שיכול לפצוע את אבא שלי. ואז בשבוע שעבר היינו במסיבת סיום של עומריקי, והם תלו על כוכבים כזה, כל אחד מה החלום שלו שהוא יהיה גדול. ואז אתה רואה על הכוכב 'להיות חייל ומפקד בגבעתי'. זה כאילו הוא חוזר להאמין בך".

בסוף הפיקניק שהתקיים לפני חודש, מתן נפרד מרעות ושלושת הילדים וחזר לעבודה.

רעות, מחר רפיח, איך את מסוגלת להתמודד עם דבר כזה?

"איך אני מסוגלת? קוברת את עצמי בעבודה, בילדים".

אין לך מושג מתי הפעם הבאה שתיפגשו?

"נכון".

בפעם הראשונה, מאז שהתמנה למג"ד צבר גבעתי, צוות אלגרבלי בראשות מתן נכנס לרפיח. הלחימה בעזה נראית אחרת לגמרי מהפעם האחרונה שבה אלגרבלי נלחם בכפר עזה. "זה לא אירוע מאוד מאוד טראומטי, לאומי, בשבילנו 7 באוקטובר. זה אירוע אחר, אירוע צבאי, מסודר, די דומה למה שלמדת", אומר מתן.

אחרי שבועיים מתן יצא מרפיח וחזר לבקר את הפצועים של הגדוד שלו בבית החולים תל השומר. המקום שבו התאשפז והשתקם במשך חמישה חודשים.

מתן, קשה לך לחזור לפה? 

"כשאתה רואה פה אנשים שעדיין מטופלים זה נורא קשה".

 "ראיתי אותם וחשבתי שאני בהזיות"

10 באוקטובר, שלושה ימים אחרי שהתאושש מהניתוח שהציל את חייו, מתן בבית החולים, כשסביב המיטה שלו אנשים מפורסמים, שאותם מעולם לא פגש – צוות "ארץ נהדרת". מאז המפגש הראשון שלהם בבית החולים נוצר קשר טוב בין שני כהן ויניב ביטון לאלגרבלי.

ביטון: "באנו חבורה, מה זה נפלנו עליהם. זה היה בהתחלה שעשינו את הטיולים במחלקות. עכשיו בן אדם יושב בקושי, אתה יודע מתעורר, פותח את העיניים, ורואה פתאום את גורי אלפי, אדיר מילר, שני כהן – כולם על הפרצוף שלו".

מתן: "נתנו לי חומרים מאוד חזקים ואז אני פותח את העיניים ורואה את הקאסט של 'ארץ נהדרת' מול העיניים – 90% שאתה בהזיות".

שני מחבקת אותו ושמחה לראות שהתאושש מהפציעה: "תראה הוא עומד! מה זה עומד? הוא רץ! יואו, אימאל'ה! איזה אושר! אנחנו איכשהו נקשרנו למתן והיינו שולחים לו סרטונים מהאולפן".

יניב: "ממש מציקים לו".

אבל פגשתם כל כך הרבה פצועים.

יניב: "יש משהו באישיות של מתן".

שני: "זה ממגנט אותך".

יניב: אני חושב שאצל מתן משהו שמאוד חזק בדיסוננס הזה, בין העדינות נפש לסיפור הזה".

שני: "הוא יהיה רמטכ"ל. כן, כן, אני אומרת כי אני רוצה שתדעו שאמרנו. לשם זה הולך".

"חיבקתי את הרופא, נתתי לו נשיקה"

כשמתן סיים את השיקום במרץ והתקבלה במשפחה החלטה שהוא רוצה לחזור להיות לוחם הוא היה צריך לעבור בדיקה אחרונה קריטית עבורו אצל רופא צבאי שיקבע את עתידו.

"אני לחוץ כאילו הייתי בבקו"ם", הוא מספר. "אני יושב בחדר בחוץ, עם ערימה של מסמכים, ממש כמו בן אדם שמחפש עבודה. הלכתי להמלצות, לקחתי מהרופא הזה ומהרופא הזה, ואני נכנס אליו ואני אומר לו, 'הנה זה והנה הכליה והנה הכבד והנה הגב והנה הפיזיותרפיסט', ומראה לו מסמכים. ואתה רואה שזה לא יושב לו. והוא מתחיל לספר לי על איזה שלושה מג"דים אחרים שנפצעו ומתגאה למה הוא לא יחזיר אותם.

"אני אומר אוי ואבוי זה הולך לשם, אני לא מאמין, ואז הוא שואל אותי שאלה 'איך אתה ישן בלילה?'. אמרתי לו שאני ישן מצוין. אני באמת ישן מצוין. ואז הוא אומר לי, 'מה אין כלום, שום דבר לא מפריע לך?'"

"אתה יודע מה הציל אותי בסוף? האפל ווטץ'. אני מראה לו את הדוחות שינה של האפל ווטץ'. הוא רואה שאני באמת ישן טוב והוא אומר לי: 'או-קיי, אז אני מאשר לך, אתה חוזר'. אני לא האמנתי. חיבקתי אותו באותו רגע. אפילו נראה נתתי לו נשיקה".

סגן אלוף מתן אלגרבלי מגן על חיינו ברגעים אלה ממש, כשבבית רעות, גאיה, עומר ובארי מחכים שאבא יחזור לספר להם סיפור לילה טוב לפני השינה. "לפני השינה אני מלטף אותה והיא אומרת לי 'אבא, זה מאוד חשוב מה שאתה עושה'" הוא אומר על בתו גאיה. "אני שומע את זה, ואני בהלם מהמשפט. עף על עצמי. אני ממש מעריך את זה. ואז היא נותנת לי כאילו לרדת מההיי של עצמי ואומרת לי, 'אבא אנחנו יותר חשובים'".

מצאתם טעות לשון?