מונולוג הסיום של איל קיציס שהיה כל-כך חסר בפרק שעבר היה מצוין, וגם אם במעט מילים הרגשתי את הכנות בדבריו של המנחה המיתולוגי. בשבוע שבו עוסקים ברפורמה משפטית ובמשפט נתניהו, הוא מזכיר לנו מה שבאמת חשוב: מאה החטופים שעדיין בעזה. אפשר להתעלם מזה עם כותרות כמו מה ראש הממשלה אמר על רעייתו במשפט, ההכרזה של לוין על חזרת הרפורמה, או אפילו קריאות הסרבנות של לדור או של הראשון לציון, יצחק יוסף. אבל כל אלו תפלים. נקודת ההנחה של כולנו צריכה להיות: עדיין יש חטופים. זה הדבר היחיד שחשוב.
עכשיו, כשהבהרנו שכלום לא משנה, תובנות על הפרק בעוד שבוע פוליטי מתיש:
- ראיתי השבוע וויקד, הסרט-המחזמר שמוקרן בקולנוע, ונדבקתי לשירים שהופיעו בו במשך ימים שלמים. השיר שארץ כתבו על חזרת הרפורמה המשפטית או המיני-סונג של ניר דבורי על החרמון הסורי לא יורדים מרמת האקורדים המדבקים. אין לי מושג מי אחראי על כתיבת השירים וההלחנה בסאטירה הזו, אבל שאפו, ואשמח לפלייליסט בספוטיפיי. היכולת להעביר מחאה דרך שירים היא תמיד עוצמתית מבחינתי. וגם: להבדיל מהתוכנית שעברה, הרגשתי שכאן הם מצליחים לשמור על המשחק העדין בין ההבהרה שהרפורמה מובילה את המדינה לכיוון שונה, לבין לצחוק על זה ולהגחיך. היה איזון עדין, ביצוע טוב. מחכה שהמציאות תמשיך כדי לעקוב ולראות איך ארץ יתגלגלו משם.
- משפט נתניהו, מהמעט שעקבתי במציאות, לא סוקר באופן מדויק בארץ נהדרת. אני זוכרת שכשקראתי את התמלילים הרגשתי קצת כמו צפייה בסרט שבו נתניהו וההגנה יודעים מה הם עושים, ואפשר להגיד, הפכו את דוכן העדים למופע שבו הם הכוכבים הראשיים – והם יודעים את זה. התחושה הזו לא עברה במלואה בארץ, אולי כי הם הקשיבו מעבר למילים הדרמטיות. כשמסתכלים מעבר לכל הפירוטכניקה, אם נקרא לזה ככה, רואים שבאמת הטיעונים של נתניהו וההגנה היו: לא ידעתי, לא חשבתי, והסרת אחריות מלאה. ארץ הצליחו להראות את זה בצורה טובה. לדעתי יכלו אפילו להיכנס בזה קצת יותר, אולי אפילו כדי לשמש מעין הסברה באופן סאטירי על מה קורה שם, בפני עם שאין לו עוד כוח לעקוב גם אחרי זה.
- דוגמה לסאטירה חינוכית, אם נקרא לזה ככה, הייתה בציטוטים שהובאו מפי השרים וחברי הקואליציה בעד הקמת חקירה ממלכתית. ציטוטים שנשלפו משנת 2020 שקראו להקמת ועדה על נושא הרוגלות והאזנות הסתר. זה אגב הזכיר לי שגם הנושא הזה לאט לאט חוזר לכותרות. בכל מקרה, צפייה בציטוטים של חברי הקואליציה מציינים כי הם דורשים הקמת ועדה, ומיד לאחר מכן, חזרה להיום, אומרים שהעם לא בעד – עשה קווץ' בבטן. זו הייתה מראה הכרחית.
- החרמון הסורי הוא אולי הסוגייה הכי ביזארית שהייתה כאן השבוע, והריאיון המדומה של קיציס עם דבורי-של-ארץ המחיש את זה בצורה טובה. אמנם מדובר ברגע היסטורי עבור החיילים שלקחו בו חלק, אבל התחושה היא שההתרגשות, ובעיקר זו של אנשי הצבא והכתבים הצבאיים, אינה במקום כשיש עוד כל כך הרבה דברים לטפל בהם. כפי שהובהר היטב בארץ נהדרת דרך הריאיון עם "החייל" (מדובר בשחקן) שאמר בפשטות – "אני רק רוצה לחזור הביתה". החטופים, ההרתעה בצפון ואפילו תפקיד הצבא בשבעה באוקטובר הם רק חלק מהדברים שאסור לנו להסיר מהם את המבט. אבל, העיקר שיש לנו חרמון סורי. מה נגיד.
- אסד ופוטין והיכולת להפוך דיקטטורים לרכים ורגישים – נהדר בעיניי. היומן של פוטין או הבכי של אסד והיכולת לצקת לתוך הדיקטטורים האלה שרצחו המוני אנשים גם תכונות רגישות הייתה אירונית מאוד. באותו הקשר, הייתה חסרה לי התייחסות למנהיג המורדים ג'ולאני שעלה לכותרות לאחרונה. אבל אולי יגיע בהמשך.
- אני כל כך נהנית לראות את ברלד משחק את השר כ"ץ. השניים להערכתי לא באמת דומים והחיקוי של כ"ץ לא דומה למקור, אבל ברלד כל כך נהנה שזה באמת כיף לצפות. מיד כשהוא מונה לשר הביטחון אח שלי אמר שבטח ברלד מאושר, זה ניכר ומאז כל תוכנית בהופעתו היא מצוינת. שרק ימשיך אמן.
ועכשיו לדברים שקרו השבוע אבל היו לי חסרים בתוכנית:
מבחינת פוליטיקה: ההתייחסות לתאגיד השידור ולחוקים שמקדמים כנגדו. אני לא נכנסת לעניינים משפטיים כמו האם מותר להתייחס לזה בארץ נהדרת או לא, אבל במצב שבו הסרט הזה ממשיך הייתי מצפה לתגובה כלשהי של ארץ.
מבחינה חברתית: דוח העוני פורסם. נכון, הוא של שנת 2023, אבל מגלם בתוכו עוד המון דברים ששווה להעלות בתוכנית. בטח כשכולנו כבר מבינים שבשנת 2024 המצב ייראה אחרת לגמרי.
מבחינת תרבות: קורין אלאל ז"ל. הרגשתי שזה משהו שהיה מאוד ממשי השבוע, ולא זכה להתייחסות בארץ, וחבל. ריטה ורמי והבנות הרגיש לי פחות קשור, כאילו קצת הכניסו אותם מהכרח. בנושא אחר גם התייחסות למשבר של עומר אדם ויעל שלביה הייתה מתבקש, לאחר שבתוכנית הקודמת התייחסו לאושר כהן ועדן פינס.
בסך הכל, הצלחתי להתרווח קצת יותר בצפייה הפעם, ואולי דווקא זה מה שהטריד אותי. בעוד שבתוכנית הקודמת הרגשתי בעיטה בבטן, בעיקר כשהמחישו את יחס הממשלה לחטופים, התוכנית הזו הרגישה לי נוחה יותר לעיכול. הם עדיין שמים דגש על מקומות שבהם אנחנו עיוורים, כמו ההתייחסות לחרמון הסורי, אבל הם לגמרי יכולים יותר. הנגיעה העדינה במשפט נתניהו, שלא הומחש באופן בועט, גרמה לי לתהות שגם הם, כמונו, התעייפו קצת מלנשוך. לגיטימי. אבל גם בתקופה כזו, כשהתוכנית מהווה מעין כלב שמירה לדמוקרטיה, לא כדאי לנוח לאורך זמן.
