"אי אפשר להגיד שאני מתעלמת מהגיל", חייכה מיכל טל, מהזמרות הבולטות של שנות ה-70 וה-80, "אבל מספיק רק לשמוע את התגובות של האנשים סביבי שלא מאמינים לי שאני בגילי כדי שארגיש צעירה".
היא הוסיפה: "גם כשמדברים איתי בטלפון לא מאמינים לי – כנראה שיש לי קול צעיר, וזו המחמאה הכי גדולה שאני יכולה לקבל. על גיל 80 שמעתי פעם דיבור יפה: אתה כבר לא סופר שנים, רק סופר חוכמה, אהבה ורגעים קטנים של חסד. תמיד הייתי עצמאית עם החלטות ועשייה שלי, ולכן עכשיו נוח יותר לא להיות חייבת, לחיות בפרופורציות ולהשתדל לא לקחת ללב מה שמיותר. בין רגעי העשייה לרגעי השקט אני שומעת את קולי המזמר שמזכיר לי שמוזיקה, כמו החיים, לא עובדת לפי גיל אלא לפי הלב".
טל ממשיכה גם היום לשיר בהופעות ובהקלטות, בהוראת פיתוח קול במפגש אישי עם תלמידיה (למען הגילוי הנאות – נמניתי עימם בעבר). אף שצברה שישה עשורים של יצירה ועמידה על במות, עם שירים כמו "ליושינקה", "שיר פרידה מסיני", "וידוי", "לא אוותר", "ילדה של אגדות" ו"שחר הפציע", היא נשמעת כאילו כל שיר הוא התחלה חדשה עבורה. הקול לא הזדקן. היא בת 80, אבל נדמה שהמספר הזה שייך ללוח השנה בלבד. לא לה.
"בקשר להופעות", היא הוסיפה, "מאז הקורונה התחילה האטה. הכול נסגר, והתרבות נעצרה. אחר כך הגיעה המלחמה, ושוב הכול צעד לאט. אבל אני ממשיכה ללמד, מופיעה פה ושם. כמובן, אפשר יותר".
את רוצה להופיע יותר?
"אני לא כל כך החלטית בעניין הזה. אביבה רוזנפלד – האמרגנית שלי – ואני מתכננות משהו לכבוד יום ההולדת שלי. אני אוהבת לשיר, אבל כל הסיפור של המסביב להופעות, ההכנות וההתארגנויות, זה החלק שאף פעם לא אהבתי. אני נהנית גם מהשקט, מהקצב האיטי. נהנית לפעמים לנוח".
בין הלול לרפת
התחנה הראשונה במסע עם טל מובילה אל קיבוץ גליל ים, המקום שבו גדלה וחונכה, ושבו גם נבטו הניצנים הראשונים של הרוח האומנותית שלה. "אבא שלי, אברהם ברקוביץ' ברקאי, ממוצא פולני, ניהל בית חרושת לטקסטיל, ואמא שלי, רחל, ממוצא לטבי, עבדה כסטטיסטיקאית בתנועה הקיבוצית, במשרדי התק"ם בתל אביב", היא סיפרה.
"שני אחיי, אהרון 'ברקו' ואמנון, היו ציירים מוכשרים שהציגו תערוכות מוצלחות. כשהייתי בת 7 עברנו בגלל העבודה של אבא לקיבוץ נצר סירני, ושלוש שנים לאחר מכן עברנו שוב, הפעם לקיבוץ עינת, שבו ביליתי את שנות נעוריי".
האהבה הראשונה שלה לא הייתה דווקא השירה, אלא הריקוד. "בקיבוץ עינת למדתי ריתמיקה אצל מורה בשם עודדה כרובי, והיא זו שהמליצה לקיבוץ לשלוח אותי ללמוד מחוץ למסגרת, כדי שאתפתח", היא סיפרה. "הייתי נוסעת מהקיבוץ לפתח תקווה כדי ללמוד ריקוד. רקדתי בלי הפסקה, עד שהתגייסתי לצבא ב-1963".
השירה, לעומת זאת, הייתה חלק מהמרקם הביתי. "ההורים שלי מאוד אהבו לשיר, אבל הם היו אנשים של עבודה, לא אומנים", היא אמרה. "לא היה להם זמן לעסוק בזה. בבית הייתי שומעת אותם שרים. אבא אהב במיוחד חזנות, ואמא אהבה לשיר שירים ברוסית וביידיש. כולם בקיבוץ ידעו שאני יודעת לשיר. למדתי לנגן על גיטרה בעזרת חבר מהקיבוץ שלימד אותי כמה אקורדים ראשונים – ומשם המשכתי לבד".
הקריירה של טל נולדה לגמרי במקרה. עם גיוסה לצה"ל עשתה טירונות בבסיס בה"ד 12 בצריפין, ובמהלכה שובצה – כמו שאר החיילות – לעבודה יום יומית בקיבוץ גינוסר שלחוף הכנרת. "היינו עובדות במהלך היום, ובערב הולכות לישון או מבלות קצת", היא שחזרה. "אף אחת מאיתנו עוד לא סופחה ליחידה מסוימת".
ואז, ערב אחד עצרה בחצר הקיבוץ משאית. עליה היו כמה מחברי להקת פיקוד המרכז. "הם חיפשו זמרת שתצטרף אליהם. חסרה להם מישהי", היא סיפרה.
"אז מפקד הלהקה, אריה גרנות, הסתובב בין הקיבוצים עם כמה נגנים, בתקווה למצוא מחליפה. המ"כית, שידעה שאני שרה, שלחה אותו אליי. הוא נכנס לחדר שלי והתחיל לדבר איתי, סיפר שהם בבעיה וצריכים זמרת. הייתי בטוחה שהוא עובד עליי. הם הגיעו בשעת ערב, רגע לפני כיבוי אורות, ופתאום מספרים שהם רוצים שאעשה אודישן, ועוד בחוץ. אבל הוא שכנע אותי. ובאמת, יצאתי החוצה, ובין הלול לרפת שרתי בפניהם ובפני הבנות מהטירונות את 'דבר אליי בפרחים' ואת 'אשכולית', השירים שזכרתי בעל פה. כשסיימתי החבר'ה מהלהקה אמרו לי בפנים מרוצות: 'תודה רבה, נהיה בקשר'".
אבל הדרך של טל ללהקה צבאית לא הייתה כל כך פשוטה: לאחר שסיימו את עבודתן בקיבוץ, חזרו היא וחברותיה לבסיס בצריפין, שם המתינה להן חלוקת השיבוצים. "המדריכה חילקה כל אחת מאיתנו לשיבוץ שלה", היא נזכרה. "אותי היא שיבצה לפה"ד, פיקוד הדרכה. כל אחת מהבנות לקחה את הצ'ימידן שלה והלכה לשיבוץ. הלכתי ברגל למחנה פה"ד ושם, מחוץ למשרד המפקד, התרחשה תפנית מפתיעה: ליד המשרד פגשתי את סגן אביבה פלגי, שהכירה אותי עוד מקורס למנצחות מקהלה שהשתתפנו בו לפני גיוסי לצבא".
הפגישה המחודשת הולידה הזדמנות. "אביבה שאלה אותי: 'מיכל, מה את עושה פה? למה את לא בלהקה צבאית?'. סיפרתי לה על האודישן שעשיתי ועל כך שלא יצרו איתי מאז קשר", היא סיפרה. "היא דיברה עם אותו מפקד וסידרה לי להצטרף ללהקה הצבאית, לא לפני שעשיתי אודישן אצל במאי הלהקה דני ליטאי. היא ממש הצילה אותי, כי לא כל כך הסתדרתי במחנה הזה, ולא הרגשתי שייכת אליו. רציתי מאוד להקה צבאית".
טל שובצה לתוכנית ה-13 של להקת פיקוד המרכז – "לא רוצים טובות" (1964) – שבוימה על ידי ליטאי ונוהלה מוזיקלית על ידי אריה לבנון. היא שירתה לצידם של אושיק לוי, חדוה עמרני, אריאל פורמן ויגאל חרד: "החוויה בלהקה הייתה מדהימה. עבורי זה היה מעבר חלק וטבעי. כל החיים שלי היו שירה וריקוד, ובמסגרת הלהקה הצבאית זה קיבל סוף-סוף ביטוי מקצועי. בהמשך קיבלתי גם סולואים, ואחרי שחדוה השתחררה, זכיתי לשיר את הסולו שלה 'כנרת'".
אוסף של זיכרונות
ב-1965, לאחר שחרורה מהצבא, הוזמנה להשתתף ב"תשואות ראשונות", תוכנית הכישרונות הצעירים של קול ישראל. זו הייתה חשיפתה הראשונה לקהל הרחב: "מי ששמע אותי בתוכנית היה המלחין משה וילנסקי, שעבד אז בקול ישראל כמנהל מוזיקלי. למחרת הוא הזמין אותי לפגישה במשרדו. בפגישה הוא הציע לקשר אותי ליוצרים ולמלחינים כדי שאבחר שירים ואקליט במימון קול ישראל".
עוד אמרה: "כך הקלטתי את השירים 'עוד רגע', 'חמש אמהות', 'עוף מלאך שלי' ו'הריני כולי לפניך'. זכיתי לעבוד אז בין היתר עם נורית הירש, מוני אמריליו ויאיר קלינגר, וגם פגשתי בעידוד וילנסקי את מתי כספי, אז בתחילת דרכו, בביתו, אבל לא יצא מהמפגש הזה שיר. אלו לא היו שירים שהפכו ללהיטים, וגם הניסיון לדחוף את 'עוד רגע' ברדיו לא כל כך צלח, אבל זו הייתה ההתחלה שלי, ואלו היו שיריי הראשונים".
אז גם נפתחה בפניה דלת לקריירה בין לאומית דרך להקת כרמון, להקת המחול של יונתן כרמון. "כשהכוכבת של הלהקה של כרמון התחתנה ונכנסה להיריון, הוא ביקש מעודדה למצוא לו מחליפה", סיפרה טל. "היא הזכירה לו שכשהייתי בת 16 היא לקחה אותי אליו להיבחן כרקדנית, הוא התרשם אבל פסל אותי כי הייתי צעירה מדי. הפעם הוא זימן אותי לאודישן בביתה של עודדה – שרתי לו עם גיטרה, והוא קיבל אותי ללהקה".
על פי המלצתו של כרמון, שעתיד היה להופיע איתה ברחבי העולם, שינתה את שם משפחתה מברקוביץ' לטל, כדי שיהיה קליט יותר לקהלים מעבר לים.
ב-1967 נרשמה פריצת הדרך שלה בישראל, כשנבחרה להשתתף בפסטיבל הזמר והפזמון – הבמה היוקרתית של הזמר העברי דאז – עם הביצוע ל"כאח לי דודי". בהמשך אותה שנה המריאה עם להקת כרמון לסיבוב הופעות בין לאומי באירופה, בארצות הברית ובקנדה. מתוך הלהקה נולדה תת-להקה מוזיקלית בשם "הכרמלים", שכללה את טל, רותי ביקל, אושיק לוי, אחיו לוליק וחנן גולדבלט. הלהקה הופיעה בין השאר ב"אולימפיה" בצרפת, בבלגיה, באנגליה, בקנדה ובארצות הברית, עם שירים כמו "החייל שלי חזר", "שלגיה", "מחר" ו"קרן יער".
"אין כמו להסתובב בעולם", היא אמרה. "אתה נושם אוויר אחר, חווה תרבויות אחרות, ואוסף זיכרונות לכל החיים. באיזשהו שלב אפילו החלפתי את נחמה הנדל ויפה ירקוני, הכוכבות הגדולות שליוו את כרמון, שנאלצו לחזור לארץ – ויונתן לימד אותי את השירים שלהן. הרגשתי כמו סינדרלה".
היא הוסיפה: "למחרת ההופעה הראשונה שלי במקום יפה ירקוני, נכתב בעיתונים בצרפת שאני מזכירה את ג'ואן באזז האמריקאית וג'ולייט גרקו הצרפתייה. זו הייתה מחמאה אדירה עבורי. קטע מצחיק קרה, כשהחלפתי את נחמה הנדל בקנדה, ולא היה מספיק זמן לעדכן את התוכנייה בחילוף, וכך נוצר מצב שלמחרת, העיתונים הרעיפו שבחים על הופעתי, וציינו בטעות שזו נחמה הנדל. לא נותר לי אלא לזרוק את העיתון לפח".
בשנת 1968 הכירה את הזמר מייק ברנט, שלימים יהפוך לכוכב ענק בצרפת: "אילן ואילנית, שהיו חלק מהלהקה, חזרו לארץ. יונתן נשאר בלי צמד. זיקו גרציאני, שהיה המנהל המוזיקלי, פרסם מודעה וערך אודישנים בארץ. מייק איחר, הדלת כבר הייתה נעולה, אבל הוא התחנן בפני זיקו שייתן לו צ'אנס. כשפתח את הפה, זה היה כמו טום ג'ונס. הוא התקבל".
הכימיה בין השניים הייתה מיידית: "ישבנו כולנו על הדשא בין ההופעות, וכשמייק הגיע, כל הבנות הסתכלו עליו. הוא היה יפה תואר, ג'נטלמן. כשהתחיל לשיר התעלפנו. הפכנו לזוג. היינו יחד כשנה, עד שעזבתי את הלהקה. גם אחרי שנפרדנו הוא שלח לי מכתבים מרגשים, ששמורים אצלי עד היום".
אחרי שעזבה את הלהקה, קיבלה טל הצעות רבות להופיע ברחבי דרום ומרכז אמריקה – תחילה בפנמה ובהמשך במקסיקו, שם שהתה כשנה, הופיעה בטלוויזיה המקומית ובאולמות מלאים: "עם ההצלחה קיבלתי הצעות להישאר, לפתח קריירה בין לאומית, אולי אפילו לעבור למדינות נוספות. זה היה מפתה מאוד, אבל הבנתי שאני לא רוצה לבלות את חיי על מזוודות. רציתי שורשים. רציתי לחזור לישראל. וככה, ב-1970, הגעגועים החזירו אותי הביתה".
מי זו ליושינקה?
עם שובה ארצה החלה להשתלב מחדש בתעשיית הבידור המקומית. הצעד הראשון היה השתתפות בחזרות להצגה שהפיק יעקב אגמון, לצידם של רפי גרנות, גדעון זינגר ואבנר חזקיהו. אבל דווקא מהצד, דרך קשר משפחתי, נפתח לה מסלול אחר: "בעיצומן של החזרות אחי ברקו, שהיה חבר טוב של אמנון ברנזון, זמר ומפיק מוערך, מסר לו קלטת שבה אני שרה ומנגנת בגיטרה שירים בעברית ובספרדית. אמנון נדלק מייד והציע לי ולעמיתי להצגה, רפי גרנות, לעזוב את ההפקה לפני עליית ההצגה ולצאת איתו להרפתקה מוזיקלית חדשה".
בהתחלה הם סירבו אבל ברנזון התעקש, וטל וגרנות נעתרו. אותה הרפתקה הפכה לאחד ממופעי הדגל של תחילת שנות ה-70 – "השטן ואשת האיכר", מופע מוזיקלי-תיאטרלי שעסק בבלדות ובשירי עם מתורגמים, רוויי כמיהה לחופש ומחאה נגד דיכוי. המופע, שעלה ב-1971, וכלל את טל, ברנזון וגרנות, זכה להצלחה מסחררת: מעל 700 הופעות בתוך פחות משנתיים, תקליט מצליח, ושירים שהפכו ללהיטים בתחנות הרדיו, בראשם: "ליושינקה" שביצעה טל והפך לשיר המזוהה עימה ביותר, "העגורים" (סולו של ברנזון), "אנטיה", "היי שלום" ו"הגיטרה של פדרו".
"היו ערבים שעשינו שתי הופעות ברצף", היא נזכרה. "באיזשהו שלב הבנתי ש'ליושינקה' הפך לשיר שכולם מחכים לו, ממש שיר הדגל שלי. אמא שלי תמיד אמרה שזה היה הצעד הכי נכון בקריירה שלי – והיא צדקה. המופע הזה היווה את הפריצה הגדולה שלי".
איך קיבלת את הכוכבות? הרי את, באופייך, אדם די פרטי.
"נכון. אבל למדתי לחיות עם זה. אני לא יכולה להגיד שסבלתי, להיפך, זה מחמיא ומחבק. החיים זרמו, וזה נשא חן בעיניי. רק שלא נתתי לזה אף פעם לסחרר לי את הראש".
ואי אפשר לדבר על השיר "ליושינקה" בלי לחלוק את הסיפור מאחוריו, כפי שטל נוהגת לספר בהופעותיה: "דן אלמגור לא תרגם את 'ליושינקה', שבמקורו שיר רוסי, מכיוון שלא היה לו מי שיתרגם את השיר. הוא שמע את המילה 'ליושינקה' חוזרת בשיר והחליט לכתוב שיר רומנטי על בחור רוסי שנשלח לכלא בסיביר ואהובתו, אישה בשם ליושינקה, מבטיחה לו שהיא תחכה לו עד שיחזור. כשהוא חוזר, הוא לא מוצא אותה. זה שיר עצוב. רק כעבור זמן מישהו דובר רוסית ניגש לדן וסיפר לו שבעצם מדובר בגבר, ששמו 'אליושה', ושם החיבה שלו הוא 'לושינקה', אבל השיר כבר הגיע למקום הראשון במצעד הפזמונים והיה מאוחר מכדי לתקן זאת".
לאורך שנות ה-70 נהנתה טל מהצלחה, תמונותיה התנוססו דרך קבע בעיתונים ובמגזינים המובילים של התקופה, היא כיכבה בתוכניות הטלוויזיה הפופולריות, השתתפה בשלל פרויקטים מוזיקליים שתועדו על גבי תקליטים והקליטה שירים רבים בקול ישראל, בליווי תזמורת רשות השידור, בהם "וידוי" של אלכסנדר פן ו"אסיף" שהלחינה נעמי שמר, שנחשבים לקלאסיקות של הזמר העברי, והוקלטו לראשונה בקולה בטרם זכו לשלל ביצועים נוספים.
ב-1973 אף הופיעה בסרט התיעודי הבין לאומי "ליברו", שעסק בחייו של פרנץ בקנבאואר, קפטן נבחרת מערב גרמניה בכדורגל. היא שרה בו את השיר "הכותל". בעקבות הסרט הקליטה תקליטון בגרמניה ובו גרסאות בגרמנית לשירים "הכותל" ו"מי שחלם".
"בקנבאואר, הקבוצה שלו וצלמי הסרט הגיעו להתארח בירושלים, ובאחד הערבים ראו אותי מופיעה במועדון לילה", היא שחזרה. "הם תכננו ללהק לסרט את השחקנית-זמרת הישראלית דליה לביא, שהצליחה מאוד אז בגרמניה, אבל היא בדיוק עברה לאמריקה וזה נפל. הם חיפשו זמרת ישראלית – והתרשמו ממני. זו הייתה חוויה נהדרת עבורי, משהו אחר לגמרי ממה שהכרתי".
בתום צילומי הסרט, ולפני ששבה לישראל, נסעה טל לצרפת כדי לפגוש את ידידה הקרוב מייק ברנט: "הוא אמר לי שהוא בחופשה והזמין אותי לבוא. כשהגעתי הרגשתי מייד שמשהו בו לא שקט. יום אחד הלכנו ביחד לבנק, ופתאום הוא התפרץ שם בצעקות על המנהל. שאלתי מה קרה, והוא ענה: 'שום דבר'. הוא לא שיתף בקשיים שלו, גם לא את האנשים הכי קרובים אליו. אולי הוא חשש להראות חולשה".
שנתיים לאחר מכן שם ברנט קץ לחייו, כשקפץ ממרפסת הקומה השישית של דירה בפריז. "יכול להיות שההצלחה הייתה גדולה עליו מדי", אמרה טל. "עצוב לדעת שהאדם המוכשר, טוב הלב ומלא שמחת החיים כמו שאני הכרתי אותו סיים ככה את חייו".
עכשיו או לעולם לא
שנת 1974 הייתה שנת שיא עבור טל: היא השתתפה בפעם השנייה בפסטיבל הזמר והפזמון עם השיר "לא אוותר", שהגיע למקום הרביעי, והוציאה את אלבומה הראשון שכלל להיטים בולטים כדוגמת "ציפור קטנה מחפשת קן", "מוקדם מדי להיפרד", "שחר הפציע" ו"שאנז אליזה". אלבומה השני מ-1977 המשיך את ההצלחה, ובו בלטו השירים "ילדה של אגדות", "דרך העפר", "ג'סי" ו"עמוק בטל".
הרגשת באותה תקופה שאת ממצה את עצמך כזמרת?
"תמיד היה לי חלום לעמוד לבד על הבמה במופע משלי. 'השטן ואשת האיכר' דחף אותי באמת לעשות המון חלטורות והופעתי בכל מיני מסגרות וקיבלתי את התחושה הזו שחלמתי עליה. קיבלתי ועדיין אני מקבלת מחיאות כפיים מהקהל. אני יכולה להגיד שכל מה שעשיתי – עשיתי באהבה ועשיתי טוב. עם זאת, תמיד הייתה לי הרגשה שאפשר לעשות קצת יותר. מכיוון שכבר הייתה לי ילדה – היא עמדה בראש סדר העדיפויות שלי".
את בתה, אליה, עורכת דין, מגשרת, וגם זמרת שמופיעה מעת לעת לצד אמה – ילדה בשנת 1978, וגידלה כאם חד-הורית. "המשכתי להופיע ולהקליט, אבל הייתי קודם כול אמא", היא מדגישה. "הייתי שם תמיד בשביל הבת שלי: להכין לה אוכל, לקבל את פניה כשהיא חוזרת מבית הספר. לא רציתי לפספס את הילדות שלה בגלל הקריירה. למדתי לשלב בין הדברים בדרך שלי. תודה לאל, יש לי בת מוצלחת מאוד". לטל שני נכדים: יהלי, מוזיקאי וחבר בלהקת הרוק "יהלי גבע ולהקת סיפור אחר", ואלמה, תלמידת תיכון.
בשנות ה-80 הקליטה טל את אלבום הסולו השלישי שלה "ענן למכירה" (1984), השתתפה בפרויקטים מוזיקליים מגוונים – בהם אלבום משירי נעמי שמר ("על הדבש ועל העוקץ ועוד"), אלבום לילדים על פי שירי הדסה באו, אלבום בנושא תחבורה ("אור ירוק") ואלבום משירי צלינה לפובסקי ("אשרי האיש"). ב-1983 אף השתתפה בקדם-האירוויזיון עם השיר "מדוע זה קשה".
אחד השירים הבולטים ביותר שהקליטה באותן שנים היה "שיר פרידה מסיני" (1982), שכתבו חיים חפר ודובי זלצר לסרט תיעודי בבימוי מנשה רז על מבצע פינוי סיני של חיל האוויר, בהפקת יחידת ההסרטה של דובר צה"ל.
"מנשה חיפש מוזיקה שתלווה את הסרט ונתקל במקרה באחד העיתונים במקאמה 'עת' של חיים חפר", היא נזכרה. "חפר הפנה אותו לדובי זלצר, שאיתו עבדתי באותם ימים. כשהם נפגשו כדי להאזין לשיר, דובי אמר למנשה, 'בוא תשמע את מיכל שרה'. מנשה שמע ואמר מייד: 'אני לא צריך אף אחת אחרת, היא תשיר את זה'.
"השיר ליווה סצינה עוצמתית במיוחד: מטס של דוד עברי ובנו מעל שמי סיני, רגע לפני הנחיתה האחרונה. אני מאמינה שהוא שיר נצחי. כשהוא הוקלט מחדש עבור שידור ברדיו, ידעתי שאם הוא לא יושמע בשבוע הפינוי הוא ייעלם. פניתי לחנוך חסון, אז מנהל מחלקת הבידור של הטלוויזיה הישראלית ומהאנשים הבכירים בקול ישראל, ואמרתי לו: 'זה עכשיו או לעולם לא'. למזלי הוא עזר".
בשנות ה-90 ולאורך שנות ה-2000 המשיכה טל להופיע, להקליט ולהתארח בתוכניות טלוויזיה רבות. באמתחתה מעל 400 שירים מוקלטים, אך רבים מהם כמעט לא מושמעים ברדיו: "אנשים חושבים ש'ליושינקה' הוא השיר היחידי שהקלטתי, וזה באמת השיר העיקרי שעדיין מושמע, אבל לא – הקלטתי מאות שירים לאורך השנים. בהקשר הזה חשוב לי להודות לאסף סופר, בחור שהקדיש מזמנו לאיסוף ולתיעוד כל ההקלטות שלי והעלה אותן לערוץ היו-טיוב שלי שהקים. יש שם אוצרות אמיתיים, פשוט פחות מוכרים לציבור כי הם לא קיבלו תהודה תקשורתית".
גם כיום היא ממשיכה להקליט שירים חדשים, לרוב ביוזמת יוצרים שפונים אליה. בין ההקלטות האחרונות: הדואט "נוגעים באופק", שביצעה יחד עם בתה אליה, למילים של אבי רובינשטיין וללחן של גידי קורן, וכן השיר "ניגנת אותך", פרי עטו של ערן גפני והלחן של דני גרנות. "אלו אולי לא להיטים, אבל הם שירים טובים", היא אמרה. "אני ממשיכה להקליט פשוט כי אני נהנית ואוהבת את זה".
ובכל זאת, הרדיו מתעלם כמעט לחלוטין מהחומרים החדשים שלה. "זו בעיה לא רק שלי אלא של הרבה אומנים ותיקים", היא הודתה. "אבל אני לא עושה את זה בשביל הפלייליסטים. אני עושה את זה כי זה משמח אותי".
ומה דעתך על סצנת המוזיקה המקומית כיום?
"אני רואה כישרונות מדהימים בתוכניות כמו 'הכוכב הבא לאירוויזיון', אבל לא כולם מצליחים להישאר לאורך זמן בתודעה. ובקשר אליי, לפעמים אני חושבת לעצמי, שאילו היה לי מנהל אישי בשנים ההן שדוחף ודואג לי, אולי הייתי מגיעה לפסגות נוספות בקריירה".
רגע לפני סיום שיחתנו ביקשה ממני טל להגיד עוד כמה מילים: "ליבי נשבר על החטופים ששרויים שם בעזה בחוסר אונים משווע, מורעבים וסובלים. אני מתפללת לשובם במהרה. אני כואבת את המצב הזה. זה בלתי נתפס שהחטופים עדיין לא חזרו הביתה. אני מחזקת את משפחות החטופים וכואבת יחד איתן".
מה אפשר לאחל לך ליום הולדתך?
"בריאות טובה, הנאה מאליה ומהנכדים שלי, המשך עשייה, הופעות, הקלטות והנאות ממה שיש לחיים לתת".
