"אנחנו נמצאים לקראת מונופול בשוק הגז". כך התריע השבוע פרופסור איתן ששינסקי, מובילה של ועדת ששינסקי לענייני נפט וגז מ-2013, שנערך בכנס האנרגיה והתשתיות ה-21, שהתקיים בכפר המכביה ועסק בשאלה האם קיימת תחרות במשק האנרגיה. "כאשר חברת אנרג'יאן תמצה את הקיבולת שלה, נעמוד בפני מצב שבו שני מאגרים, תמר ולוויתן, ישלטו בשוק המקומי ללא תחרות אמיתית. המונופול הזה יגרור עלייה במחירים שישפיעו על משקי הבית והמשק כולו".
חברת אנרג'יאן היא חברה קפריסאית במקור, ששולטת במאגרים החדשים יחסית תנין וכריש, וכן במאגר אפרודיטה הקפריסאי, שחלק קטן ממנו, שזכה לשם ישי, נמצא במימיה הטריטוריאליים של ישראל. מאגרי תמר ולוויתן נשלטים כל אחד על ידי שותפות של מספר חברות, לחלקן היו אחזקות בשני המאגרים בישירות או בעקיפין. כך לדוגמא החזיקה דלק, דרך חברות בת, באחוזים ניכרים בשני המאגרים. התערבות של הרגולטור אילצה אותה למכור בהדרגה את אחזקותיה במאגר תמר. במאגר לוויתן, נותרה דלק בעלת האחוז הרב ביותר דרך חברת ניו-מד אנרג'י (45.33%). עם זאת, את השותפות בלוויתן חולקת איתה עדיין גם חברת שברון העולמית, שמחזיקה ב-36.66% מהמניות במאגר, ובמקביל אוחזת גם כיום ב-25% ממאגר תמר.
לכן, על אף שמדובר מבחינה טכנית בדואופול, המצב שמזכיר מונופול-מדובר בפועל בשתי שותפויות ענקיות שישלטו בשוק קטן, כמעט ללא מתחרים, ושבשתיהן הקבוצה השנייה בכוחה היא חברת שברון, שלה גם כך כוח רב מכפי גודלה היחסי, בשל הקשרים בינלאומיים הרבים בתחום האנרגיה שהיא מביאה לשותפות.
המאגרים תנין וכריש נחשבים לבינוניים בגודלם, ומכילים יחד, על פי דו"ח ועדת אדירי מ-2021, כ-75 BCM (ביליון מטר מעוקב) ברמת סבירות P2, שנחשבת רמת הסבירות שנהוג להתייחס אליה, ומייצגת סיכוי של כ-50% שהמספר האמיתי יהיה גבוהה יותר. אם סופרים גם את המאגר החדש ביותר שגילתה, קטלן, שבו על פי הערכות גסות ניתן לצפות כ-50 BCM נוספים. לשם השוואה, שני המאגרים הגדולים היחידים, תמר ולוויתן, מכילים ברמת סבירות P2 כ-307 BCM וכ-500 BCM בהתאמה.
גם בשני מאגרים אלו מנוצל הגז בקצב הולך וגובר, כולל נתח נכבד לייצוא, ויש חשש ממשי שהוא עלול להיגמר עוד לפני 2045. אולם על פי הציפיות, ובהנחה שלא ימצאו עוד תגליות גז משמעותיות, בין התכלותם של מאגרי אנרג'יאן להתכלות המאגרים הגדולים, צפויות בין חמש לעשר שנים, תלוי במומחים, שבהן מונופול הגז יוכל לייקר את השוק באופן משמעותי מאוד, אם הרגולטור לא יתערב. ששינסקי מזהיר כי "לקראת 2040 אנחנו צריכים להתכונן כבר היום שהמחירים יעלו בערך לגובה של מחירי הייצוא, שזה הבדל של 15% למחיר המקומי שלנו".
חשוב לומר כי הסיכוי לתגליות גז נוספות, במיוחד גדולות ומשמעותיות, הולך ויורד. כפי שאמר מוקדם יותר השנה, בריאיון ל'דבר' הגיאולוג יוסי לנגוצקי, מגלה מאגר הגז הראשון תמר, זאת, משום שמאגרים גדולים הם בעלי שטח גדול וקלים יותר לאיתור, ולכן סטטיסטית, הם יהיו אלו שיטו להתגלות ראשונים כשקודחים ומחפשים במים טריטוריאליים יחסית מצומצמים כמו בישראל. העובדה שהמאגרים שנמצאו מאז לוויתן ותמר הם רק בינוניים וקטנים אומרת שהסיכוי שמאגר גדול נוסף מסתתר איפשהו, הולכת ויורדת.
החששות לגבי מאגריה של אנרג'יאן הוא רק קצה הקרחון, צריכת הגז בישראל צומחת בהתמדה, ובמקביל, גם ייצוא הגז לחו"ל גובר. הגברת הצריכה נגרמת עקב המעבר המשמעותי שעשתה המדינה בעשורים האחרונים מתחנות מבוססות פחם לתחנות גז, שנחשבות יעילות יותר ומזהמות פחות. המעבר מפחם לגז התבצע על אף עיכובים שנובעים הן מסרבול וחוסר בהירות בתוכניות, והן ממחסור צפוי בחשמל כתוצאה מדחייה עקבית של ההחלטות על הקמת תחנת כוח חדשות.
המעבר לגז אמנם הוריד את הזיהום והגביר את האפקטיביות של תחנות הכוח, אולם מדובר בפתרון בעייתי, שהיה מתוכנן במקור להיות תחנת מעבר במעבר לאנרגיות מחדשות. זאת הן בשל העובדה שהגז כן גורם לזיהום משמעותי מאוד, גם אם פחות משל הפחם, ופוגע ביכולתה של ישראל לעמוד אפילו ביעדי הפחתת פליטות גזי החממה הנמוכים ממילא שהציבה לעצמה, והן משום שהגז המחצבים בישראל צפוי כאמור להסתיים כבר ב-2045 לפי חלק מהתחזיות, וזאת עוד לפני הגברות ייצוא נוספות וקבועות שהמדינה מתכננת, כמו בלוויתן.
אלא שמול עליית הצריכה, יש לממשלה גם אינטרס אחר, והוא הגברת הייצוא בכדי להכניס כסף זר לחברות הגז ולקופת המדינה, וספציפית לקרן לאזרחי ישראל, שמקבלת את מרבית התמלוגים בכדי להשקיע אותם במדינה בעתיד. ההגיונות מאחורי הבחירה הזו הם הן כלכליים, בכדי לרצות את חברות הגז ולגרום לחברות נוספות להשקיע; הן ביטחוניים, בכדי לייצא למדינות שהיחסים איתן חשובים, כמו מצרים. בנוסף לכך, לפי התפיסה הרווחת בקרב חברות הגז, ואומצה על ידי רבים בממשלה, מחיר הגז הגבוהה עלול להיות אפיזודה חולפת בעולם, ומוטב ליהנות ממנו היום ולהזרים את הכסף לקרן לאזרחי ישראל.
מעבר לשאלה, מדוע להעביר את הכסף לקרן ולא ישירות לאזרחי ישראל, עולה פה דילמה מורכבת שעומדת בפני הממשלה: האם מוטב לישראל להמעיט ככל שניתן בייצוא, ולשמור את הגז בכדי שיספיק לכמה שיותר שנים קדימה, בכדי לאפשר לאזרחי ישראל לשלם מחיר נמוך על חשמל לכמה שיותר זמן, ובמחשבה שמדובר בעתודה אסטרטגית; או להגביר את הייצוא עוד ועוד ולממש את הרווחים כמה שיותר מהר.
בדילמה האסטרטגית הזו, בחר שר האנרגיה הקודם ישראל כ"ץ בסוף 2023 את האפשרות השנייה, וזכה לאחר מכן גם לגיבויו של ראש הממשלה. את הצדדים החיובים של ההחלטה, כלומר, ההכנסות הגדלות לקרן לאזרחי ישראל, יראו כנראה הישראלים רק בעוד עשרות שנים, אולם את מחיר החשמל, שגם כך עומד לעלות ב-3.8% בראשון בינואר, ושצפוי לטפס עוד בעשור הקרוב בשל מס הפחמן, הם כנראה יזכו לראות מזנק שוב עוד לפני 2030, שהגז במאגרים יתחיל להיגמר.
