התלבטתי רבות אם לכתוב את דעתי על אלבומו החדש של שלמה ארצי כי מצד אחד אני מעריץ שלו, אספתי את כל אלבומיו והוא האחד היוצרים-זמרים האהובים עליי, תו תקן לאיכות גבוהה ולזמר עברי שורשי שאני מעריך. עם זאת, האזנה לאלבומו החדש "אותיות נחמה" עוררה אצלי יחס אמביוולנטי כי מצד אחד קולו של ארצי כיוצר חברתי מאוד חשוב בתקופה כאוטית שכזו, וחלק משירי האלבום (בייחוד שיר הנושא) מתכתבים היטב עם הלך הרוח הלאומי, וכאשף טקסטים הוא יודע בדיוק לקלוע על המיתרים הנכונים של הרגש, מילותיו נוגעות בנשמה, נוסכות אופטימיות, תקווה ותפילה ומחבקות את הלב בתקופה שבה החיבוק הזה נחוץ.
מצד שני הלחנים כל כך משעממים, כל כך לא מעניינים ולמרות שהתאמצתי, ובאמת התאמצתי, להתחבר ללחנים ולמעטפת המוזיקלית שבאלבום, ולמעט "לטרוף את החיים" ו"מישהו חושב עליך" שמביאים משהו מאוד יפה ולא ממוחזר – משהו במנגינות ובביצועים לא מצליח לגעת בי. גם לא הדואטים עם אהוד בנאי ("משמעות לחלומותיי") ועם דורון טלמון ("תני לי יד בעולם"), אמנים מופלאים שאני אוהב, לא באמת מתרוממים.
ארצי הוא אמן שיוצר שירים כשיש לו מה להגיד, וטוב וחשוב שהוא עושה זאת ואף פעם לא נכנע לטרנדים או אופנות ביצירות שלו (לפחות לא כשזה בא על חשבון האומנות שלו. כשהוא עשה זאת באמצע הסבנטיז זה כשל ואני מניח שהוא למד לקח) אבל להגיד שהפעם יצא לו מאסטרפיס או אלבום שהיה שווה המתנה של תשע שנים (מאז אלבומו הקודם "קצפת")? זה יהיה שקר. לפחות בעיניי. הייתי מעדיף לקבל את השירים על גבי טקסט ולא על גבי צלילים הפעם, כי משהו שם לא מסתדר: אולי זו העובדה שכמה מהשירים די דומים זה לזה ברוח ובאווירה המוזיקלית; אולי זו העובדה שאחרי תקופה כל כך ארוכה שבה המדינה השתנתה מן הקצה אל הקצה ציפיתי שיהיה לו דברים יותר נוקבים לומר, על המצב החברתי-הפוליטי; ואולי זה בעיקר בגללי כי הזמנים השתנו והאוזן התרגלה לשירים טראשיים מצליחים כמו "לא לפנות אליי" או "שאנל אזולאי" ורדאר האיכות אצלי התפקשש. בכל מקרה – זו תחושתי.
אמשיך, כמובן, לעקוב אחרי החומרים הבאים של ארצי כי אני מאוד אוהב אותו והוא אחד האמנים האהובים עליי, אבל מהאלבום הזה קשה לי להאמין שיישאר איזה שיר שיחזיק מעמד מעבר לחודש-חודשיים הקרובים שבו הוא יתנגן, בוודאי, ברדיו.
נסרין ממשיכה להעצים את הבדיחה הקריקטוריסטית שהיא הפכה להיות, ואחרי הטראש פופ המצליח "לא לפנות אליי" שהעניק לה קמפיין פרסומי נחשק ולא מפסיק להתנגן (השיר הוא גימיק מעולה והברקה מסחרית אבל לא בדיוק מציג את קדרי כזמרת רצינית עם פאסון, אלא בעיקר כ'נועה קירל wannabe'), היא מוציאה בלדת רוק משעממת למדי בשם "מה רוצות ממני הדמעות", שיר לא מקורי בכלל שיכול בקלות לשמש ככדור הרדמה.
השיר לא מתרומם יותר מדי, לא מתפתח וגם הלחן (בייחוד הפזמון) דומה יותר מדי ל"תראי אהובתי" (2023) של אושר כהן ול"ילד שרצה לחזור" (2024) של אופיר הרוש. אין בשיר הזה שום מקוריות, שום רגש ושום דבר שמצדיק האזנה חוזרת אליו. חבל, נסרין זמרת אדירה – אבל בבחירת שירים, לאחרונה, היא גרועה.
רוני דואני, חלוצת פופ ישראלי, חזרה לאחרונה לקדמת הבמה ושירה החדש "אהבה זה לא פשוט" אותו יצרה עם לי בירן, נטול כל סיכוי להפוך ללהיט כי אין בו חשמל, אין בו אנרגיה וגם הפזמון הקליט לא מספיק כדי להחזיק את השיר כולו. ההפקה המוזיקלית מושקעת, הקול של דואני מעולה וגם הרגש והלב נמצאים במקום הנכון, אבל זה לא מספיק טוב כדי שהשיר הזה יחזיק מעמד. ציפיתי ליותר.
"היי את" של דנידין (רוני לוי), ראפר שהיה כוכב גדול לפני 20 שנה, הוא שיר חדש שיש בו את כל המרכיבים של להיט ושל איכות – טקסט מצוין וקולח, פזמון קליט, בתים שמרימים לפזמון לוולה, ביצוע מלא רגש וווייב מדבק, שילוב מדויק בין פופ להיפ הופ והפקה מוזיקלית שמשלבת סולו סקסופון מכשף, דבר שמוסיף לכל האווירה המרימה. ככה עושים קאמבק.
