לא עוברות יותר משתי שניות לתחילת נגינת החליל בפתיח של שיר "הרעות" בכדי לשתק ולצמרר את הגוף. הנשימה נעצרת, הידיים רועדות, הלב דופק והשערות סומרות. זה נכון לכל יום זיכרון, אבל נדמה, או יותר נכון מרגיש, כי בשני ימי הזיכרון האחרונים אותה תחושה נמצאת שם בכל האיברים בצורה עמוקה וחדה יותר. תחושה שמשתלטת על כל פינה ופינה, בכל עצם ושריר.
המילים של חיים גורי שנכתבו אי שם בעיצומה של מלחמת העצמאות, עוד לפני הרמת דגל הדיו באילת, נוכחות איתנו כאן ועכשיו. תמיד הן היו ויהיו עימנו. במהלך השנים נכתבו עליהן עשרות מאמרים והשוואות מתקופת הקוממיות ועד לכל תקופה אחרת בהיסטוריה של מדינת ישראל. אני רואה את המילים הללו כמזככות את המעבר של ההתייחדות עם השכול, העצב הבלתי ניתן לתיאור והכלה של יום הזיכרון, להודיה ולאהבה ביום העצמאות. אלו נוגעות בשעות הדמדומים, מהיציאה מהטקסים ובתי העלמין, למופעים, לחגיגות ולהרמת הדגל כשהערב עולה. לא באופן מקרי השיר הזה זכה במקומות הראשוניים בכלל מצעדי העשורים.
יכול להיות שמספר גבות יורמו אבל לתחושתי, בזמן הנוכחי של מדינת ישראל, אין דבר שאנו כולנו כישראלים מחפשים יותר מתחושת ה"רעות". זאת לא הרגשה או כמיהה נואשת לנוסטלגיה בדומה להתייחדות עם שירים או נכסי צאן ברזל אחרים בתרבות הישראלית. אלא רצון עז ואמיתי, שבוער בכל אחת מאיתנו להשתייך לקולקטיב. אש קטנה שבוערת בפנים, אולי בצורה מינורית, אבל אני משוכנע שהיא עדיין קיימת למרות כל שעבר על החברה הישראלית בשנים האחרונות וביתר שאת מאז אסון ה-7 באוקטובר.
מבלי לסקור את כלל האתגרים העצומים איתם מתמודדת מדינת ישראל ביום עצמאותה ה-77 ערך ה-"רעות" לא יכול להתקיים ללא דבר אחד ברור – אלו שעדיין נשארו מאחור. אנחנו כיום, ומידי יום, זוכרים את כולם, כי כלל אחיותינו ואחינו, הורינו, סבותינו, סבינו וילדינו הם "יפי הבלורית והתואר". אבל אי אפשר רק לזכור את הנופלים, הגיבורות והגיבורים שיצאו להגן עלינו כמו על האזרחים שנפלו בפעולות האיבה ונטבחו באש הטרור הקטלנית באותה השבת ורוע הטרור במהלך השנים.
בשני ימי הזיכרון האחרונים ישנם ישראלים שלא שמעו את הצפירה שמפלחת את הלב. הם לא יכלו להתייחד עם הנופלות והנופלים מכיוון שגם אם הם יודעים וידעו באיזה יום מדובר, הם נאלצים להתמודד עם השרידות שלהם לעבור עוד יותר בחיים, במנהרות. עם פצעים, ללא מזון כמעט כלל, התעללויות בלתי פוסקות וצורך אחד שחייב כבר להתקיים – להיות בבית. עד שכלל החטופים, אלו לשיקום ואלו לקבורה ראויה בישראל לא יהיו כאן, ערך "הרעות" עליו גדלנו, פשוט לא יכול להתקיים.
האהבה תישאר לעד מקודשת בדם, אבל היא "תשוב ביננו לפרוח", כשערך "הרעות" יחזור לקדמת הבמה. למקום אליו הוא ראוי. הוא חוט השני של החברה הישראלית מיום הקמתה. הוא זה שעובר בין דור תש"ח לדור הטיק-טוק. כדברי שורד השבי אלי שרעבי, "זה לא ימין, לא שמאל, זה ישר". כדי לחזור לדרך הישרה ולערך הרעות, ישראל צריכה להביא הביתה את בניה עכשיו, למלא את השורות בהגנה על הבית מכלל קצוות והחברה וכן להקים ועדת חקירה ממלכתית לאירועי ה-7 באוקטובר. רק אז, האהבה הגדולה, תשוב ביננו לפרוח.
הכותב הינו יועץ תקשורת במשרד "פאר לוין תקשורת".
