"עד שאחי הקטן נהרג הייתי בן אדם ממש שמח. הצחוק היה סימן ההיכר שלי. אני צוחקת מהכול, ותמיד. יש לי חוש הומור מטומטם להחריד. הייתי רק אופטימית, וצוחקת. פתאום, בבת אחת לקחו לי את האסנס. אי אפשר לצחוק יותר. זה כאילו עוקרים לך את השמחה מהגוף".
כך מספרת ע', שעומדת מאחורי הפרופיל האנונימי באינסטגרם "דארק שכול", שפתחה לפני כשנה, חודש לאחר שאחיה הצעיר נפל בקרב בעזה. "אחרי השבעה חזרתי הביתה, התיישבתי על הספה ואמרתי – אין כלום יותר, פשוט כלום לא שווה. זו תחושה שאי אפשר להסביר, ריק שלא דומה לשום דבר אחר שהרגשתי עד אז. ההומור נשאר איפשהו, אבל הוא שונה. הן יבינו". היא מצביעה לעבר בקה בר־און ורותם עזר שמצטרפות לשיחה, גם הן אחיות שכולות. "בהלוויה צחקנו, וגם בשבעה. אני מרגישה שאני מנסה עם הצחוק להסיר את הדבר הזה שנפל עליי, אבל אח שלי לא חוזר, והוא חסר לי נורא, נשאר חור ענק, והדבר הזה לא הולך לשום מקום, והצחוק האמיתי לא מגיע, והכאב מציף, ואין לך שום דרך החוצה.
"אחד הרגעים הכי קשים שהיו לי בחיים היה הפעם הראשונה שעליתי לקבר – אני עומדת מעל הקבר של אחי הקטן, ואני לא מוצאת את מה שאני אמורה להרגיש. וכשחזרתי הביתה עשיתי על זה 'מם', כי זה הצחיק אותי והייתי חייבת לשחרר את זה. ואחר כך היה עוד משהו שהצחיק אותי, וגם עליו עשיתי מם. הבנתי שאם צחוק היה דרך החיים שלי, עכשיו הוא קרש הצלה שמחזיק אותי מעל למים הסוערים. על כל דבר בערך עשיתי מם ושלחתי לאחים שלי, אבל זה לא תמיד התקבל כי עולם השכול שנכנסתי אליו מאוד רציני, מלוטש כזה, יש איזו תחושה שמצופה מאיתנו להיות מאוד ממלכתיים. דוגמני שכול, קדושים מעונים. אנחנו חייבים להתיישב לאנשים במסגרת של הבן אדם הזה שנהרסו לו החיים, אבל מיד נכנס לתפקיד.
"הכול חרטא בפיתה, אני לא גיבורה ואני לא שום דבר, הייתי מוותרת על זה. הרגע אח שלי מת, לא רוצה להיות חזקה. אז בואי נגיד שאני לא דמות המופת של השכול – אני עצבנית ואני כועסת ואני עצובה ואני לא משחררת, כי אח שלי הוא אהבת חיי. הייתי מפגיזה את כולם בממים, ואף אחד לא היה עונה, אז פתחתי פרופיל נטו בשבילי, פשוט מקום לשחרר, אולי למצוא אנשים שדומים לי. הנחתי את זה שם ובחיים לא שיערתי שזה יגדל, אבל פתאום התחילו לעקוב אחריי גם שכולים ותיקים, וסוף־סוף לא הרגשתי לבד".
גיא, אח של רותם עזר (30) מראשון־לציון, רקד במסיבת הנובה עד שנרצח במהלך ניסיונותיו לברוח. במשך שבוע נחשב לנעדר, "צחקנו שהוא בטח בדרך איפשהו", נזכרת עזר, "חשבנו שהוא שכח להתקשר ולעדכן, אולי בכלל הלך לאיזו ידידה. התחושה הייתה שעוד שנייה הוא דופק בדלת". הדפיקה בדלת הגיעה בסוף, בדיוק כשהוציאו ספגטי לארוחת צהריים, אבל בצד השני היו המודיעים.
"עד היום אני לא אוכלת ספגטי, ואמא שלי בכלל הפסיקה לבשל, אבל אני מזכירה לה שאני חיה. גם אחרי שקיבלנו את ההודעה המשכתי לצחוק, כי כזו אני, רואה את העולם דרך הומור וסרקזם. בהתחלה הייתי עם זה לבד, עד שגיליתי את דארק שכול והיא נתנה לי בית".
משה בר־און, אח של בקה בר־און (29) מרעננה, נהרג בחנוכה אשתקד בתקרית בשג'עאיה שבה נהרגו אל"מ יצחק בן־בשט, סא"ל תומר גרינברג, רס"ן רועי מלדסי, סרן ליאל חיו, סמל ערן אלוני, סמל אחיה דסקל, רס"ן בן שלי ורס"ל רום הכט. חודש וחצי אחרי שנהרג, בקה התגייסה למילואים לחמ"ל של אוגדה 98, ושבועיים מאוחר יותר עמדה מתחת לחופה לצידו של שמעון, שאיתו הייתה מאורסת עוד קודם. גם הוא יצא מעזה כדי להחליף את המדים בבגדי חתן.
"היה לי יום הולדת בזמן השבעה, זה היה אירוני. הגיעו אליי עם עוגה, אבל אז אמרתי שבאופן חד־פעמי אחגוג השנה בעברי, מה שמהר מאוד התברר כתאריך שבו נעלה לקבר בתום ימי השבעה. התאריך של החתונה שלי היה בדיוק התאריך שבו משה נהרג שלושה חודשים קודם. שאלו אותי כבר בשבעה אם אני מתחתנת בכל זאת. זה הצחיק אותי, אבל לא הבנתי עד כמה כל החיים עכשיו מתנקזים לאירוע אחד – המוות של אח שלי. אף אחד לא התרגש מהחתונה שלי, התרגשו שאחות של בר־און מתחתנת, כי זה מחזק את המשפחה, אבל שכחו שאני – בקה – מתחתנת, מצאתי את עצמי בחתונה של 500 איש למרות שברשימה המקורית היו 100 מוזמנים. זה היה אירוע הנצחה למשה".
הראיון המלא יפורסם מחר (יום ו') במוצש
