בתוך כשבועיים, ובמרחק של כ־200 מ' זה מזה, הרעידו שני פיצוצים את שדרות הרצל, הצנטרום של רמלה. האירוע הראשון נגמר במזל עם פצועים בלבד, אבל ביום חמישי שעבר ארבעה אזרחים שילמו בחייהם, ותינוק עדיין נלחם על חייו. ג'ונגל בין תל אביב לירושלים.
"עד היום התושבים הערבים התעסקו עם עצמם, לא פגעו באזרחים, אבל זה כבר דבר חדש", אומרת תרצה גבע, שמחזיקה חנות למוצרי בית מטרים ספורים ממקום הפיצוץ הקטלני. "לאחרונה הבנתי שיש הידרדרות במצב ואני מקווה שיגדעו את הבעיה ומהר, כי אם לא – הם יהרסו את העיר שגם ככה מצבה קשה. לא רוצה יותר הצהרות של בן גביר עם רעש וצלצולים. אני מצפה שהמשטרה תפעל כמו שצריך".
בעל החנות הסמוכה ניקה כבר את כתמי הדם של פצועים שפונו אליו לקבלת עזרה ראשונה. סיפר שבא רק לנקות, כי לא היה לו חשק להפעיל את העסק. "ארבעים שנה אני שומע שיטפלו בבעיות ושום דבר לא קורה", אמר בכעס.
כן, ברמלה לא התרשמו מביקורו הבהול של השר לביטחון לאומי, ולא מהמוני השוטרים שכיתרו בסוף השבוע את שכונת ג'ואריש שמספקת להם עבודה עשרות שנים. "בתוך שבוע כל השוטרים האלה יעזבו כמו שבאו", משוכנע יהודה ניזר, הקצב הוותיק מהשוק הסמוך.
"אי אפשר להוציא את הפשע מהרחוב, כשאין מדיניות ואין חוקים", הוא אומר. "אם היתה פה משילות היו עוצרים את התופעה לא ב־100%, אלא ב־60%, וגם זה היה עוזר, אבל הכל פרוץ. בן גביר וביבי דואגים לעצמם, ומי שמשלם את המחיר זה האזרח. תסתכל איך נראה השוק ביום שישי – ריק מקונים כי אנשים פוחדים לצאת למקום שבו ילדה סיימה את חייה".
"עניין של החלטה"
אכן, בשוק רמלה, שנחשב מותג, התנועה מעטה, ומי שהגיע נראה מוטרד. זו עיר עם לא מעט פוטנציאל, אפילו תיירותי. הרי יש כאן את בריכת הקשתות המפורסמת, בית הקברות הבריטי והמסגד הגדול, אבל רמלה בדרך כלל מגיעה לכותרות מהסיבות הלא נכונות.
ניסים, יליד העיר: "פעם היה לערבים כבוד, ואם מישהו היה מרים ראש הבילוש היה נכנס בו. היום אי אפשר לדבר איתם"
"רמלה הלכה", משוכנע ניסים שושן, יליד העיר, שמחזיק חנות בשוק. "אני היום גר בבאר יעקב וכל ילדיי כבר לא גרים כאן, כי העיר שינתה את פניה. יש פה הרבה יותר ערבים, לא כמו הדור שאני גדלתי איתו. בזמני הם היו ילדים טובים והיה להם כבוד, ואם מישהו היה מרים ראש, הבילוש היה נכנס בו. היום אי אפשר לדבר איתם. כל משמר הגבול שמסתובב כעת ברחובות זה בסך הכל פלסטר".
משה נינאי, תושב רמלה: "לא צריך לחפש את זורק הרימון, רק תחליטו שאתם רוצים לתפוס את מי שמחלק כאן רימונים"
בעבר המשטרה ידעה לדכא מלחמות פנימיות, אבל לאחרונה הדם לא מפסיק להישפך. ביום חמישי שעבר נשבר שיא, וחפים מפשע שילמו בחייהם. "לא צריך לחפש את זורק הרימון, אלא למצוא את מי ששלח אותו", אומר משה נינאי, ממסעדת "צ'יקו ביס" בשדרות הרצל. "הרי יודעים מי הפושע, ופשוט לא רוצים להשתלט על הבעיה. זה רק עניין של החלטה. על רפיח השתלטו, בחיזבאללה נכנסים, רק תחליטו שאתם רוצים לתפוס את מי שמחלק כאן רימונים".
עיר קשוחה
כמו תמיד, החיים ברמלה יחזרו למסלולם. כבר ביום שישי תרצה גבע הגיעה מביתה שבנס ציונה כדי לפתוח את העסק, והספר הוותיק ארמון אביטבול שב למספרה שלו, למרות שעל הדלת היה עדיין סרט סימון משטרתי.
"דיברתי עם השכנים ושאלתי אם הם פותחים את החנות, אמרו שכן ובאנו הבוקר באותה שעה", אמר. "אני בסך הכל ספר שרוצה להתפרנס בכבוד, חוץ מזה לא יודע מכלום. יש לנו ברירה, אחי? צריך לעשות את האנשים האלה יפים".
על הכיסא ישב איש מבוגר שארמון מספר אותו מאז שהיה נער. "אל תגזימו, לא כל יום נופל כאן מישהו ברחוב, וגם לא צריך להתרגל למצב", הלקוח רטן. "ביפו, נצרת ועכו המצב לא יותר טוב. צריך לתת למוסדות לעשות את שלהם".
רמלה היא עיר קשוחה. אנשים יוצאים בבוקר לעבודה ומקווים לחזור בערב לביתם בשלום. "פעם זו היתה העיר הכי טובה בארץ וגם היום היא עיר טובה", אביטבול מסנגר על היישוב. "ואם לא, יש לנו ברירה? לאן נלך? נחזור למרוקו, תוניס, אלג'יר?".
