כ-200 צעירות וצעירים מהאזור ומרחבי הארץ השתתפו בתיקון ליל שבועות בשדרות. הסעות מתל אביב, מירושלים ומבאר שבע הגיעו לאירוע של קהילת מבוע – בית מדרש ישראלי, שנערך השנה במשותף עם מרכז חוסן שדרות, בבית הספר המקיף בעיר.
"נדבר היום על כמה מילים: על המילה הנני, על המילה גאולה, על המילה תיקון שיש לה המון משמעות" פתח הרב דני סגל, ראש בית המדרש, בקול עדין ובחיוך רחב. "יש הרבה דרכים לאהוב, ואחת מהן היא פשוט נוכחות. לבוא ולהיות. לכן אני שמח שהגענו לכאן היום".
הרב דני סגל. "התקווה נוצרת כשכולם מתכנסים יחד" (צילום: ניצן צבי כהן)
סגל מחלק דפי מדרש, הכוללים את מגילת רות לצד שירים שכתבו חיילים בעקבות 7 באוקטובר. "זה לא שהתקמצנו על דפים, חשבנו שזה יהיה מגבש לקרוא ביחד" הוא מתלוצץ, ומזמין כל אחד לשאול את מי שלידו מי הוא ומהיכן.
הקהל מורכב ברובו מבוגרי ובוגרות תוכניות בית המדרש של מבוע (לשעבר עין פרת), תוכניות שבהן צעירים אחרי צבע נפגשים סביב עולם התוכן היהודי. אליהם הצטרפו כמה עשרות צעירים וצעירות משדרות והסביבה, ללילה של לימוד תורה וקריאה במקורות סביב מושג התיקון.
הכותרת שנבחרה לערב, 'דרוש: תיקון', משחקת על כפל המשמעות שבין דרישה למדרש. "באמת דרוש תיקון. אנחנו במציאות שבורה וכואבת" אמר הרב סגל, "אנחנו נעים בין החזרת החטופים בשבת ללוויה של ארנון. בין תקווה ושמחה לכאב וצער.
"המילה תקווה, מופיעה לראשונה בתנ"ך בספר בראשית – 'יקוו המים מתחת לשמים'. התקווה נוצרת במקום שבו כולם מתכנסים ביחד. יש תקווה בלהאמין במחר טוב יותר, בלהרים ראש".
"חלק מהסיפור שלנו מתקלף כמו נשל נחש"
הילה גונן-ברזילי, מנהלת מרכז החוסן בשדרות, מספרת על השבר של תושבי העיר: מול הנהגת המדינה, מול צה"ל, מול העולם עצמו כמקום בטוח. אך היא מדברת גם על התיקון. "החיים מציבים בפנינו קשיים, אבל גם את הרעיון שאנחנו יכולים להתמודד איתם. אני רוצה שהלימוד הזה לניצחונו של צה"ל, לחזרת כל החטופים, לרפואת הפצועים ובעזרת השם גם לאחדות של כולנו, כל עם ישראל".
הילה גונן-ברזילי נושאת דברים באירוע. "בארון הברית מונחים יחד לוחות ושברי לוחות, שברים ושלם ביחד – זה החוסן" (צילום: ניצן צבי כהן)
היא מדברת בלהט על חוסן וצמיחה, קבלה ובחירה. "חוסן זה היכולת של האדם להתמודד עם מצב משברי, עם מצב של לחץ ושינוי. אבל צריך לדבר גם על השלב הבא שהוא הצמיחה מתוך הטראומה והכאב. דרך דמויות ואירועים בתולדות העם היהודי אני לומדת איך בונים חוסן.
"יעקב אבינו קיבל את שמו ישראל כי 'שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל' (בראשית ל"ב כ"ט) – לא על שם הניצחון, אלא על שם המאבק. 'לשרות' זה להיאבק – אבל גם 'להיות'. וכדי לתקן את הלב הנשבר, צריך לדעת לקבל את המציאות כפי שהיא. כך נקראת גם תורת הנסתר היהודית: קבלה. 'ככה זה עכשיו', ומכאן אני יכולה וצריכה להחליט כיצד אני רוצה לפעול, במה שתלוי בי. בארון הברית מונחים יחד לוחות ושברי לוחות, שברים ושלם ביחד – זה החוסן".
ההגעה לבית המדרש הזה לא מתמצית בהקשבה. משתתפים מתחלקים בין סדנת כתיבה עם המשוררת נועה שורק לסדנת איור עם המאיירת רחלי שלו. אחרים מצטרפים למדרש על מושג התיקון של שי גיליס, מורה, מחנך ומרצה בבית המדרש.
גיליס דיבר בעיניים עצומות, כמתפלל, שוהה בדברים, בדיאלוג מתמשך ומשועשע לעיתים עם הקהל שיושב מולו בצפיפות על המחצלת. "בשנה וחצי האחרונות אנחנו בשבר גדול – שבר בסיפור שלנו. היה לנו סיפור עמוק ואמיתי שהחזיק אותנו יחד הרבה שנים, וחלקו דהה ומתקלף כמו נשל נחש. גדלנו קצת, וצריך לנסח אמיתות יסוד אחרות. השנה וחצי הללו מדגישות כמה סולידריות וסיפור משותף הם דברים יסודיים. לכן התיקון כל כך חשוב".
גיליס בחר לעסוק במדרש דווקא במצוות זכירת עמלק. אחד הנוכחים מיהר לשאול איך בסוף העניין מתחבר לתיקון. "עמלק היו עם של שודדים ובוזזים", אמר גיליס, "האמת היא, שעם ישראל, עם מה שעבר במצרים, היה לו את כל הסיבות שבעולם להיהפך גם הוא לעם כזה".
הוא מספר על תנועת הנקם לאחר השואה, ועל פליאתו של אבא קובנר על כך שהעם השקיע את כל כוחותיו לאחר השואה בבניין של מדינה, וסירב לשתף פעולה עם תוכניות לנקם בגרמנים. "הסיומת 'כי גרים הייתם בארץ מצרים' עשויה הייתה להוות תירוץ דווקא להונות, ללחוץ ולשנוא. אבל התורה, באמונה אינסופית, מבקשת לגשת לעולם הסדוק ולהציע חוק, רשת קואורדינטות לתיקון עולם ולבנייתו".
קטע מוזיקלי בליל התיקון (צילום: ניצן צבי כהן)
"להתווכח במובן היהודי, שבו יש גם הלכה בסוף"
אבי דבוש, מנכ"ל 'קול רבני לזכויות אדם', תלמיד רבנות בפרוייקט הרבנות הישראלית של מכון הרטמן והמדרשה באורנים ותושב הקיבוץ נירים שבעוטף עזה, עוטה על חזהו את הדיסקית הקוראת לשחרור החטופים ואת סיכת הסרט הצהוב.
"באילת הובלתי את עצרות החטופים", סיפר דבוש, "כשקהילת נירים עברה לבאר שבע רציתי להמשיך למחות בקריאה לשחרורם. המחאה הזו נראית היום כבר יותר כמו שהיה לפני 7 באוקטובר, ואני חייב להודות שקשה לי עם זה. קשה לי מאוד שאנחנו חוזרים לאותן הסיסמאות שנראות לי היום שטחיות".
לדבריו, המשבר לא התחיל במתקפת חמאס, ואפילו לא ברפורמה המשפטית. "בעיני כל משבר הוא קודם כל משבר זהותי. משבר של החברה, לא רק של המדינה. בצבא אומרים – כשאתה מתברבר לך לנקודה האחרונה שבה ידעת איפה אתה. לכן בחרתי להביא לכאן היום קטע ממגילת העצמאות".
הקטע שבחר דבוש, הוא דווקא מחלקה האחרון והפחות מוכר של המגילה, שבו ארבע פניות: לאומות המאוחדות, לערבים תושבי מדינת ישראל, למדינות ערב השכנות וליהדות התפוצות. הוא שולח את המאזינים ללמידה בחברותות קטנות, שניים עד ארבעה, עם דף מדרש, ולאחריו מתכנסים שוב לדיון נוסף ביחד. הקריאה לאזרחי המדינה הערבים והושתת היד לשלום למדינות השכנות תופסות את מרכז השיח, מעוררת אמוציות וקונפליקט, נתקלות באמביוולנטיות.
אבי דבוש. "קשה לי שאנחנו חוזרים לאותן הסיסמאות, שנראות לי היום שטחיות" (צילום: ניצן צבי כהן)
"העניין המרכזי בחלק הזה של המגילה הנפתח במילים 'אנו קוראים'. זה ה'אנו'. כדי שנוכל לקרוא קריאות כאלה, אנחנו צריכים שיהיה איזה 'אנו' שמייצג את רוב החברה הישראלית" מסכם דבוש. "אני חושב שאנחנו צריכים להחזיק שני דברים מאוד שונים שקשה להחזיק ביחד. יש בי סנטימנט שמבקש מאוד להחזיק באחדות – ומצד שני אני חושב שצריך לעשות גם את המריבה.
"זה כמו ביחסים זוגיים או משפחתיים. יש נקודה שצריך להתווכח ולדבר בה על הדברים הקשים, ואני חושב שאנחנו קצת מדלגים על זה. להתקוטט במובן הטוב של המילה, במובן היהודי, שבו יש גם הלכה בסוף".
