העולם נפרד ביום חמישי האחרון מאחד מגדולי השחקנים של הוליווד, ג'ין הקמן, שהלך לעולמו בגיל 95. בעוד מרבית ההספדים מתמקדים ובצדק בתפקידיו האדירים כמו "הקשר הצרפתי", "השיחה", "מיסיסיפי בוערת" או "אויב המדינה", ראוי להאיר רגע קטן ומשמעותי בקריירה המפוארת שלו – הופעתו בסרטו של וודי אלן, "אישה אחרת" (1988).
הקמן היה שחקן שידע לתפוס את העין גם בתפקידים קטנים, וב"אישה אחרת" הוא מדגים זאת באופן מושלם. בסרט שנחשב ליצירת מופת מוערכת אך פחות מוכרת של אלן, הקמן מגלם את לארי לואיס, אהוב נעוריה של הפרוטגוניסטית מריון (ג'ינה רולנדס, שגם הלכה לעולמה באוגוסט 2024 בגיל 94).
רולנדס הייתה אחת השחקניות המשפיעות והמוערכות בהיסטוריה של הקולנוע האמריקאי. בקריירה שנמשכה למעלה משישה עשורים, היא הצטיינה בתפקידים מורכבים ורגישים, רבים מהם בסרטיו של בעלה, הבמאי ג'ון קסבטס. רולנדס הייתה מועמדת לשני פרסי אוסקר על הופעותיה ב"אישה תחת השפעה" (1974) ו"גלוריה" (1980), והותירה מורשת קולנועית עשירה. סגנונה הייחודי, המשלב פגיעות רגשית עמוקה עם עוצמה פנימית, השפיע על דורות של שחקניות שבאו אחריה.
למרות זמן המסך המצומצם שלו, הקמן יוצר רגע קולנועי בלתי נשכח בסצנה שבה מריון פוגשת אותו ברחוב, יחד עם אשתו, שנים לאחר שדרכיהם נפרדו. הסצנה, המעוצבת כמעין חלום או הזיה, מהווה את אחד הרגעים המשמעותיים ביותר בסרט. הסצנה פשוטה לכאורה: מפגש אקראי ברחוב. אך מה שהקמן ורולנדס מצליחים לעשות הוא שיעור מאסטר במשחק. המתח הרגשי הנבנה בין השניים, ההבנה השקטה של ההחמצה, האפשרויות שלא התממשו – כל אלה מועברים במבטים, בטון הדיבור, בשפת הגוף המאופקת.
כאשר לארי בגילומו של הקמן נשאל "האם אתה מאושר?" הוא עונה בפשטות "אני מאושר" – ומאותו רגע עיניו מסגירות עולם שלם של רגשות מורכבים. הקמן מצליח בשתי מילים ומבט אחד להעביר הבנה עמוקה על בחירות בחיים, על השלמה, על החמצה ועל קבלה. קסמה של הסצנה טמון בדיוק במה שלא נאמר בה. הקמן ורולנדס, שני ענקי משחק, יוצרים יחד רגע קולנועי מאופק ומדויק בשיחה לכאורה רגילה, אך שטעונה בכל מה שיכול היה להיות ולא היה.
"אישה אחרת" נחשב לאחד מסרטיו הדרמטיים ביותר של אלן – לא סגנון שמאפיין את הפילמוגרפיה שלו בדרך כלל. הסרט מספר את סיפורה של מריון פוסט (רולנדס), פרופסורית לפילוסופיה בשנות ה-50 לחייה, שבעת כתיבת ספר בדירתה, מתחילה לשמוע בעל כורחה דרך פתח אוורור את שיחותיה של אישה צעירה (מיה פארו) עם הפסיכיאטר שלה.
האזנה מקרית זו מובילה את מריון למסע פנימי, שבמהלכו היא נאלצת להתעמת עם האמת על חייה, על מערכות היחסים שלה, ועל ההחלטות שקיבלה. הסרט, שמושפע מסגנונו של אינגמר ברגמן (במיוחד מסרטו "תותי בר"), מתאפיין בקצב איטי ודיאלוגים עמוקים. תפקידו של הקמן כלארי לואיס אמנם קצר, אך מהווה צומת מרכזי בהתפתחות העלילה ובתהליך ההתפכחות של הגיבורה. המפגש חושף את אחת ההחמצות הגדולות בחייה של מריון, ומאלץ אותה להתעמת עם בחירות העבר שלה.
"אישה אחרת" אינו שוחה באותה בריכה עם סרטים מפורסמים יותר של הקמן כמו "הקשר הצרפתי", "משפחת טננבאום" או "בלתי נסלח", אך הוא מדגים יכולת נדירה אחרת שלו – בניית דמות עגולה במינימום זמן מסך. זו הייתה אחת המתנות הגדולות של הקמן כשחקן – היכולת להיות נוכח באופן מלא בכל רגע, ולהפוך גם תפקיד קטן למשמעותי ובלתי נשכח. הקמן לא היה שחקן שהתבלט בזכות מראה חיצוני מרהיב, אלא בזכות עומק וכריזמה אישית שהעניקה לדמויות שהציג אמינות משכנעת. גם בסצנה הקצרה הזו ב"אישה אחרת", האמת שלו כלארי לואיס זועקת מכל מבט ומילה. כדאי לזכור גם את הרגעים הקטנים של הקמן ורולנדס, כמו אלה ב"אישה אחרת" – רגעים שמזכירים לנו מדוע הם היו מהשחקנים הגדולים בכל הזמנים.
