השטן לובשת פראדה, אבל לפעמים היא רק שטן, עירום ועריה, ללא קישוטים ומחלצות משום סוג. ללא כסות וללא שריון. ולפעמים היא זה בכלל הוא. "העכברוש", הוא מכונה בספר. "נאלח", זה שם הספר. אחת המילים הכי קשות, בוטות ולא נעימות בשפה העברית. מתועב, בזוי, מאוס, מזוהם. דוחה כמו עכברוש, מסוכן כמוהו, ושומר נפשו ירחק.
נדמה שהמילה "נאלח" מופנית בשנים האחרונות בעיקר לפוליטיקאים ולמנהיגים שכשלו או בגדו בבוחריהם. גם העכברוש הוא מנהיג בדרכו. שמו עדי מטלון, והוא במאי גאון בעיני עצמו, גורו בעיני רבים מתלמידיו. ראש כת שולית אך עוצמתית של אוהבי תיאטרון. כזה שניצול יחסי מרות עם שחקניות ויוצרות צעירות הכפופות לו הוא פחות או יותר תחביבו העיקרי (אם לא מחשיבים התעמרות כללית בכל הנקרים בדרכו), ואחד שהמוסדות שבהם הוא פועל – והקולגות שלצדם הוא משגשג – נוטים לחפות על מעשיו, להתעלם מהתנהלותו ולהגן עליו משום מה, גם כשהוא מתברר פעם אחר פעם כרעל קופתי וכיצרן סדרתי של פלופים מרחיקי קהל.
"אותה צעקנות, אותה דוגמטיות, אותה אחיזת עיניים, כמו בכל תחום אחר", מסכם ב', שחקן מצליח שכמו ק' של קפקא מזוהה באות יחידה ולא בשם מלא, את הצגתו החדשה של מטלון. "תהרגי אותי אם אני מבין איך עדיין נשארו פראיירים, שמוכנים לאכול את הבלוף הזה".
בהמשך העכברוש מואשם בהעתקה של הצגה שראה בברלין. פלגיאט הוא כבר עבירה פלילית, בעוד שאר המעשים של העכברוש – על אחת כמה וכמה לפני המצאת המי־טו – חוסים תחת ההגדרה העמומה "שטח אפור". גזלייטינג טהור עדיין לא מוכר בחוק כפעולה בת עונשין. ברגמן לא מסתיר לרגע את דעתו על האפור הזה, שהוא בעיניו שחור משחור.
השורה התחתונה, לפי הספר, היא ששחקניות רבות נפלו ברשתו של העכברוש, הלכו שולל אחר הבטחותיו חסרות הכיסוי והצהרות האהבה השקריות שלו; העכברוש רומם אותן ואז זרק לצד הדרך. הן מצאו עצמן מצולקות, מובסות והמומות, ופרנסו אין־ספור פסיכולוגים. לפחות במקרה של חלקן מדובר באבידה אמיתית לתיאטרון הישראלי, ולפחות פעם אחת – למען הדרמה – ישנה אישה שמוצאת עצמה קרועה ומיוסרת בין החושך והאור, בין העכברוש ובין החתלתול המאוהב שהוא ב'.
"נאלח" הוא בוודאי לא שם מסחרי, מזמין, מפתה ומושך בשום צורה, ונמרוד ברגמן מגלה אומץ רב בעצם הבחירה בו, חושף מיד את הקלפים שלו ומבהיר שקצפת ודובדבנים יש לחפש במקום אחר. ברגמן מפעיל ארטילריה כבדה בספר הביכורים שלו, שמבוסס כביכול על ניסיונו העשיר כשחקן מוביל בתיאטרונים רפרטואריים וגם בזירת הפרינג', וכמורה למשחק ולבימוי. הרומן הזה הוא לכאורה כתב אישום חריף אולי נגד אדם שפעל בתיאטרון הישראלי (וגם בחו"ל) במשך עשורים שלמים, ונגד הסביבה שאפשרה לו את כל הרע והנורא הזה. זה גם כתב אשמה של ב', שראה ושתק כל השנים, עד שלא יכול היה עוד. נדמה שהעכברוש מייצג דמויות נוספות שעשו ועדיין עושות מעשים חמורים לא פחות משלו, בתיאטרון הישראלי ומחוצה לו. הנאלחות אינה בלעדית לו, או לקברניטי המדינה לצורך העניין, וזה מעורר דאגה.
משחקי הניחושים באשר לרקע ה"אמיתי" כביכול של תחנות הסיפור וזהות הנפשות הפועלות הם בלתי נמנעים – וגם חלק מהכיף. הניחוש הוא כמובן על אחריותכם בלבד. ברגמן מרחיק עדות לכאורה ומגן על עצמו מפני תביעות משפטיות עם ההסתייגות המקובלת בפתיחה, לפיה "כל הדמויות וההתרחשויות המתוארות בספר זה הן פרי דמיונו של המחבר (…) כל דמיון לאנשים חיים או שחיו בעבר, אינו אלא צירוף מקרים". גם אם לא מדובר ברומן מפתח אחד לאחד, נשימתו של כל מי שיודע משהו על התיאטרון הישראלי צפויה להיעצר פעמים רבות במהלך הקריאה, לנוכח המפגש עם דמויות ומהלכים, אירועים ומצבים שייראו מוכרים להפליא, או שמא להחריד.
ברגמן הוא עד מומחה מטעם התביעה הדמיונית. כמו ב' הוא היה שם, בשוחות, בזמן אמיתי, הוא עבד עם כל האנשים האלה, הוא שירת אותם, הושפע מהם, התרועע איתם, נלחם בהם, העריץ אותם, ציפה מהם להתנהגות מסוימת ולסטנדרטים אחרים והתאכזב מהם. מיתוס אחר מיתוס מתנפץ לנגד עיניו. הכתיבה של ברגמן רגשית וגועשת אבל גם מדויקת ומפורטת מאוד, יבשה במקומות הנכונים, כמו שעדות "טובה" צריכה ואמורה להיות.
הנימה הביקורתית המובהקת שאותה הוא נוקט, באמצעות ב' המסוכסך יותר ויותר עם עצמו ועם עולמות התיאטרון והאקדמיה, כלומר עם החיים שבנה לעצמו, אולי בטעות, סובלת לפעמים מהיעדר גוונים ובני גוונים – חמלה על העכברוש? גאולה של העכברוש, ולו מזערית? הוא יכול לשכוח מזה, והוא ישלם ביוקר על מעשיו ועל היותו מי שהוא, וכמו בטרגדיות הגדולות הוא קורבן של עצמו יותר מאשר של גורלו – אבל אינה פוגמת באפקטיביות של הסיפור, המתגלגל בשצף קצף ועשוי בהחלט לעניין גם קוראים שאין להם מושג מה זה תיאטרון בית ליסין או מי זאת אופירה הניג, סתם לשם המשל.
ברגמן שוזר בהצלחה את תיאור הנוף החיצוני שבו פועל ב' בנפתולי האודיסיאה הפנימית שלו. ב' מחפש את מקומו ביקום אחרי פרידה מבת זוג והכרה סמלית בכך שכל הכלבים שהיו לו בימי חייו סבלו מנכות נפשית כלשהי, "עד שהחל לחשוד כי הדבר אינו מקרי והנכויות הללו מקורן בו עצמו".
הוא הולך בגדולות בלי למעוד, מציור העטיפה של אגון שילה ("קרדינל ונזירה"), עבור בציטוטים פיזיקליים של אייזק ניוטון והתייחסויות מפורשות או מרומזות ליצירות קאנוניות כמו "זכרונות אדריאנוס" ו"חיי נישואים". סיכמה זאת היטב העורכת הספרותית תרצה פלור, בדבריה על הרומן באתר עברית: "כל כך הרבה יש בספר הזה: אהבה ותאווה, סודות ושקרים, נסיכה שבויה ואביר אמיץ, נביא עיוור ורצח אב, מלחמה בטחנות רוח והר קסמים מושלג, חוקי הפיזיקה ופסוקי המקרא… זה קריא, זה מותח, זה מתגמל, זה נדיר, וזה לגמרי לא מובן מאליו".
אני מצטרף לשבחים האלה. "נאלח" הוא הישג ספרותי בלתי מבוטל. השאלה המטרידה נותרת בעינה: אם ההצגה אכן חייבת להימשך, האם היא תימשך בתנאים האלה? כמה עכברושים ימשיכו לגרום נזקים ואיך זה ייגמר? פתאום השטן מ"השטן לובשת פראדה" נראית כמעט מתוקה ומקסימה. אוי לאימה.
