גל דה פז: "יש ימים שאני נסיכה ויש ימים שאני קורעת את התחת"

"יש ימים שאני קמה כמו נסיכה ויש ימים שאני קורעת את התחת", אומרת גל דה פז בפתח השיחה ומכניסה אותנו לדה פז וורלד. אנחנו משוחחים כמה שעות לפני מסיבת ההשמעה ל-Very That, האלבום החדש שלה, על הגג של אחד ממלונות הבוטיק בנחלת בנימין בתל אביב. "עשיתי ציפורניים לכבוד המאורע, ובכללי מאז שהתחלתי לעבוד על האלבום הזה אפשר לומר שחזרתי לכושר. בקורונה איבדתי את זה לגמרי. הייתי רק גל והפסנתר, אחרי שנים שהתרגלתי לקפוץ על במות, לרוץ ולתת בראש".

שיר הנושא של האלבום והסינגל Long Nails, שבו היא מארחת את ג'ני פנקין ושקד מילר, זכו שניהם לקליפים צבעוניים שנראים כאילו שהם נשאבו מהסרט "ברבי". "זה מצחיק כי גם אני וגם השותף שלי ישגב דותן לא צפינו בו. אני פשוט ילדת ניינטיז וכאן זה מסתכם. בשנים האחרונות התוכנית האהובה עליי היא 'המירוץ לדראג של רופול' (תוכנית הריאליטי שהביאה את אומנות הדראג ממועדוני הלילה לסטרימינג), ובקליפ ל-Long Nails רציתי שזה ייראה כמו אחד האתגרים בתוכנית. אני מושפעת מעולם הדראג, זה צד בי שתמיד היה קיים, אבל לא היה לי מקום לבטא אותו. לא בלוסיל קרו ולא בדה פז בנד", היא אומרת ומתייחסת לקולקטיב ההיפ הופ וללהקת הרוק-בלוז שבהם היא חברה. נגיע אליהם בהמשך.

איפה נוצר החיבור בינך לבין מלכת הדראג רופול, למשל?

"רופול אנדרה צ'רלס הוא מבחינתי אופרה וינפרי של שנות האלפיים. אני מאוהבת. להיות טייט במה שאת עושה, אבל לא לקחת את עצמך יותר מדי ברצינות זה מסר שהייתי צריכה בחיים שלי, בעיקר בתעשיית המוזיקה. וגם כמובן האומנות, האיפור, השיער, התלבושות, מי יכול להיות כל כך מוכשר? זה התחיל כתחביב ובהמשך גם עורר השראה ביצירה שלי. אליטה, אחת הדראגיסטיות הישראליות שמשתתפות בשני הקליפים שהוצאתי, הופקדה על הציפורניים, וגלורי הוליווד שהופיעה ב-Very That הכינה לי את הפאות. איתי בר תפר את הבגד הסגול".

תנועה שלמה בשם "קווירים למען פלסטין" טוענת ששירים מסוג כזה שמוציאה דה פז, וגם מצעד הגאווה השנתי בתל אביב, הם פינקוושינג – הניסיון להציג את ישראל כמדינה מכילה וידידותית כלפי להט"ב, שבד בבד רומסת זכויות אדם. "זה גם היה קצת בשבילם", היא מודה. "המסר הוא מי מצלם קליפ כזה בעזה? זה כל מה שיש לי לשאול אתכם. רציתי לשים להם את זה מול הפרצוף ומול כל מלכות הדראג עוכרות ישראל שאני אוהבת אבל מבאסות אותי. תראו איזו סצנת דראג מדהימה יש כאן. עד היום אני לא מבינה איך שני העולמות האלה התחברו. זה דור שקורא כותרות בלי לקרוא כתבות".

טיילר דה קריאייטור כן, טיילור סוויפט לא

אפשר להניח ששני הסינגלים הם סנונית ראשונה לקראת אלבום פופ טהור, אך חלק בלתי מבוטל ממנו מכיל בלדות גוספל ואר-אנ'-בי, צד אחר בתקליט של דה פז (36), שבמשך השנים ליהטטה בין האינדי למיינסטרים ובין בלוז לרוק. עכשיו, כאמור, אנחנו בעידן הפופ.

"זה era מבחינתי", היא אומרת.

את קצת כמו טיילור סוויפט, בעצם.

"אה… כן".

פחות התחברת לדימוי. העליתי אותה כדוגמה ליוצרת שהתחילה במחוזות הקאנטרי, עברה לפופ, ובסיבוב ההופעות הנוכחי היא הודתה לקהל שנתן לה מלכתחילה את האפשרות להתנסות וגם קיבל את זה באהבה.

"ההישגים שלה מדהימים והיא בת מזל שיש לה את הקהל הזה, אבל יש כל מיני היבטים בקריירה שלה שאני פחות מתחברת אליהם. אני אוהבת חומרים גולמיים יותר. ליידי גאגא, אתה מבין? החיים הם כמו עונות, וזה הפרק עכשיו. בקורונה הייתי רק אני עם הפסנתר בבית במשך חודשים, וזה מה שהוביל אותי להוציא אלבום שכולו פסנתר. המטרה שלי בחיים תמיד הייתה להיות בלהקה, אף פעם לא ראיתי את עצמי כסוליסטית".

דה פז היא אקלקטית; הסולנית של להקת הרוק-בלוז והסול "דה פז בנד", עבורה היא כותבת את רוב החומרים. חברה בקולקטיב ההיפ הופ "לוסיל קרו". וגם תרמה מכישרונה לאורך השנים בשיתופי פעולה שונים עם דודו טסה ועד שלום חנוך. המקורות? מוזיקה מהסיקסטיז: "מבחינת מילים, אקורדים ולחן, אני חושבת שזה העשור שבו נכתבו השירים הכי יפים. אם האלבום החדש שלי נשמע ככה זה בגלל שצללתי עמוק לפופ. הרבה יותר ליזו, ביונסה, טיילר דה קריאייטור וגאגא שאני אוהבת".

בעבר היא הרשתה לווקאליסטית המרשימה שהיא לפתוח את מבערי הקול ולטרוף את המיקרופון. בשנה האחרונה זה לא כל כך התאים. באמצע נובמבר, שבועות אחרי שהשמיים נפלו, הלב סירב להאמין והפה חיפש מילים, דה פז הוציאה שיר אחד ובודד בשם Bring Them Home. את הזעקה שמציגה הכותרת, שעדיין רלוונטית גם בימים אלה, אין צורך לפרש. ומה לגבי הטקסט עצמו? הוא מבטא במדויק את הכאב, העצב, התסכול, הזעם, ואת התחושה הכללית שנותרנו לבד מבלי שאף אחד אפילו ינסה להבין אותנו או את האסון שבעקבותיו יצאנו למערכה ארוכה, כואבת ומדממת. אם "חרבו דרבו" של נס וסטילה מביע יצר נקם וקורא לפעולת תגמול שמתכתבת עם האקלים הישראלי המיליטריסטי, אז Bring Them Back – שיר מלחמה אבל כל כך לא מלחמתי – הוא זעקה כנה ופשוטה להחזיר את החטופים והחטופות. בכל מחיר ומתוך שותפות גורל.

"בדיוק מהמקום הזה כתבתי אותו, זה המסר החשוב בעיניי", היא מספרת על השיר שהפך להמנון הסברה באנגלית. "יום אחד בתחילת המלחמה חזרתי מאמא שלי, כשאצלה בבית החדשות היו פתוחות 24/7. לי קשה עם זה. אני צריכה עדכונים בטפטופים, אחרת אני בוכה כל היום. בהתחלה עוד הייתי מנסה לענות לאנשים מהעולם בטוקבקים, אבל הדברים שכתבו לי היו פשוט נוראיים. זו תקופה של ייאוש ופחד גדולים. ובאותה פעם שחזרתי מאמא שלי, ישבתי שפופה ומיואשת על הפסנתר כמו בסצנה לא אמינה בסרט, וחשבתי לעצמי – לא גייסו אותי לצבא בגלל עודף כוח אדם, עד עכשיו הלכתי והתנדבתי באריזות ובתרומות, ושום דבר לא מרגיש לי מספיק. אמרתי שאנסה להתפקס במה שאני עושה בדרך כלל, וזה לכתוב שירים. אבל על מה כותבים? כל כך הרבה קורה כרגע".

"יש מקרים נדירים ששירים יוצאים ממני גמורים בבת אחת. לפעמים זה יכול להיות סבל של שבועות, ולפעמים יש שירים שצפים מלמעלה. זה היה המקרה: התיישבתי על הפסנתר והתחלתי את רצף האקורדים הפשוט ששומעים בשיר בירידה כרומטית כזו, סוג של סגנון קלאסי שאני ניגשת אליו לא מעט בכתיבה שלי שמזכיר את הבלדות הישראליות שגדלנו עליהן. והדבר הראשון שיצא ממני היה השורה It should be understandable, undeniable. זה פשוט יצא ממני. בית ראשון, שני ופזמון נשפכו ממני ולקח לי רגע להבין מה כתבתי בכלל".

"במטה המשפחות להחזרת החטופים הפיצו את השיר בסרטון שמקרין את הפנים והשמות של החטופים. היו כל כך הרבה ונוצר מצב שבעריכה הראשונה השיר כבר הסתיים אבל עוד תמונות של חטופים המשיכו להופיע. בשלב מסוים מישהו כתב לי – 'את יודעת שיש מאות שיתופים עם השיר שלך בטיקטוק?' בכלל לא העליתי אותו לשם. מבחינתי זה השיר הכי חשוב ועצוב שכתבתי, ואני שרה אותו תמיד בכל הופעה. אני מחכה ליום שבו לא אצטרך לבצע אותו יותר. בהתחלה לא האמנתי שאני שרה אותו חודשיים, ועוד רגע אני מבצעת אותו כבר שנה. איך זה יכול להיות? אני לא אדם פוליטי, אבל מדובר בחיי אדם והשחרור שלהם זה הדבר הראשון שצריך לקרות. כל השאר יחכה. ולמבקרים בחו"ל, המסר הוא – מתוקים שלי, אם זה היה קורה לכם הייתם עושים בדיוק אותו הדבר אז אל תשפטו. אתם יכולים לצעוק את השקרים שלכם, אבל אנחנו לא נעצור עד שלא נביא את הצדק הזה".

"אני מחכה ליום שבו לא אצטרך לבצע את השיר הזה יותר. בהתחלה לא האמנתי שאני שרה אותו חודשיים, ועוד רגע אני מבצעת אותו כבר שנה. איך זה יכול להיות?"

השיר שלך מתנגן לא מעט ברדיו ובעצרות למען השבת החטופים, אבל מרגיש לי שרבים לא יודעים מי הזמרת שעומדת מאחוריו.

"אני עובדת כל החיים בשביל שהמוזיקה שלי תגיע לספקטרום רחב, אבל זה לא מה שמנחה אותי ולכן הבחירות שלי לא תלויות בזה. אצלי זה הולך ככה: קודם כל מכירים את הקול שלי, את השם שלי, ואז את הפנים שלי. אפילו כמה פעמים אמרו לי שאני מזכירה את גל דה פז".

במופע ההשקה לאלבום החדש, שיתקיים בשבת הקרובה במועדון הבארבי בתל אביב, יתארחו בין היתר חברי "דה פז בנד" ו"לוסיל קרו" אחרי תקופה ארוכה שבה לא הופיעו יחד: "דה פז בנד לא חזרה מאז הקורונה, היו כמה שינויים בלהקה, אבל אנחנו מתכוונים לעשות משהו יחד. אני בטוחה שנוציא עוד אלבום. הרוקנ'רול עדיין זורם בעורקיי, לא החלפתי מחנות. חוץ מזה, היה לי חשוב להזמין אותם כי אני מתגעגעת אליהם ויש לנו שירים שהקהל אוהב מאוד". ב-2017 הלהקה אף זכתה לכבוד לחמם את אירוסמית' בהופעתה בפארק הירקון. "ובנוגע ללוסיל", היא מוסיפה, "הסולן שלנו כבר שנה בארצות הברית ואז פרצה המלחמה אז לא כל כך התאפשר להתחבר. עכשיו הוא מגיע במיוחד". במסע העולמי עם "לוסיל קרו", היא חלקה במה עם הראפר המנוח מק מילר, שמת ממנת יתר בגיל 26 בלבד. "היינו בסיבובי הופעות שרק חולמים עליהם ובפסטיבלים ענקיים כמו סיגט בבודפשט".

כשתחזרו, את חושבת שיקבלו אתכם בלי בעיה באותם פסטיבלים באירופה למרות החרם התרבותי על ישראל?

"כמו כל דבר, אני מאמינה שמתישהו זה ידעך ואנשים ימצאו עניינים אחרים להתעסק בהם. זה לא ירתיע אותנו. באופן כללי, בהופעות שלנו אני לא בהכרח אעלה לבמה עם דגל ישראל אבל כן הייתי מדברת על החטופים ושרה את Bring Them Home. כן הייתי מביאה את המוזיקה שלי מכאן לשם. זה שאני כותבת ושרה באנגלית לא אומר שזו לא מוזיקה ישראלית".

זה עוד עניין. את לא כותבת בעברית בכלל.

"לא, לא מאז שהפסיקו להכריח אותי. מגיל צעיר כתבתי באנגלית, וכשהגעתי לבית הספר רימון אמרו לי: 'מתוקה, פה לא כותבים באנגלית. אם את רוצה להוציא כאן אלבום ולהצליח בארץ הוא צריך להיות בעברית'. היום זה כבר לא עובד ככה שם, אבל בזמני היו רק קורסים לכתיבה בעברית. לכן אומנים אחרים כתבו לי באלבום הראשון שלי, שהיה בעברית. אנגלית היא השפה שלי במוזיקה".

"קודם כל מכירים את הקול שלי, את השם שלי, ואז את הפנים שלי. אפילו כמה פעמים אמרו לי שאני מזכירה את גל דה פז"

"אני מסוגלת לא לעבוד על אלבום בכלל במשך שנתיים-שלוש", היא אומרת. "אני לא מהאנשים שכותבים כל שבוע, אין לי את זה. אצלי זה מגיע. מה שאני כן עושה זה לאסוף רעיונות – כותרת לשיר או מנגינה שעולה לי. ואז מגיע השלב שבו אני מכריזה: I'm ready. כמו באטמן. סוגרת את עצמי לכמה שבועות וכותבת אלבום".

לא תיכון ולא רימון

וכן, גם היה לה ניסיון מר עם ריאליטי. "אחרי שנינט התפוצצה בכוכב נולד, ניגשתי להיבחן בעונה השנייה של התוכנית כי לחצו עליי. הגעתי עד לשלב האחרון של האודישנים לפני הנבחרת, ושם הודחתי. היום אני אומרת על זה תודה ברמות. אני לא בנויה למסגרות. לא סיימתי שום מסגרת שהתחלתי בה, לא תיכון ולא רימון. כשאני מרגישה שמיציתי, אני אומרת 'אוקיי, ביי'. ידעתי שאני רוצה להיות מוזיקאית, ידעתי שאין לי מה לעשות עם התעודה, והרגשתי שיש דברים טובים יותר לעשות עם הזמן שלי. מאז, כל שנה, אני מקבלת טלפונים להתמודד בתוכניות ריאליטי, עד היום. יו גאייז, מספיק, יש לי קריירה כבר. אני לא מזלזלת בריאליטי כמו שאני לא בנויה לזה. זו עוד מסגרת, ואני צריכה להתוות את הדרך שלי בעצמי".

בהופעה הקרובה תציין דה פז 15 שנות יצירה מאז הסינגל הראשון שהוציאה ב-2009. זאת כמובן אם לא לוקחים בחשבון את "ארץ האגדות והחלומות", השיר הראשון שכתבה בגיל 10 לפסטיגל ובסופו של דבר נשאר במגירה. "אני אוהבת את הדרך שלי", היא משתפת, "הדבר הכי חשוב לי זה לעשות דברים בדרך שלי. זו ההצלחה מבחינתי. דרך ארוכה לא מפחידה אותי. הייתי שמחה לעוד קהל, אבל זה יגיע. זה גדל כל הזמן. הכותרת שחוזרת על עצמה בכל פעם שמראיינים אותי היא 'איך זה שאתם עדיין לא מכירים את גל דה פז?' אני יודעת שזה בא ממקום טוב ומחמיא, אבל דיייי! זה לא מה שמגדיר אותי".

גל דה פז תשיק אלבום סולו חדש בשבת הקרובה, 21 בספטמבר, בבארבי בתל אביב

מצאתם טעות לשון?