בעוד יומיים יעלה בכאן 11 פרויקט ענק בן שלושה חלקים בשם "סינדרום עזה". מדובר במסמך תיעודי המנסה לספר את סיפורה של רצועת עזה ותולדות סכסוך הדמים שמתחולל כבר 76 שנים. דובי קרויטורו, אחד מיוצרי הסדרה, סיפר בראיון מיוחד ל"מעריב" על ההבנות המשמעותיות שנפלו לו בזמן העשייה על הפרויקט, על המקרה המצמרר שפקד אותו כשהגיע לצלם סרט תיעודי בעזה ומצא עצמו חרד לחייו והאופן בו תוכניתו של נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ לעתיד העזתים יכול להביא לאסון גדול מזה שפקד את המדינה.
"זה פרויקט שנולד לפני בערך שלוש שנים, הרבה לפני השבעה באוקטובר. אני הייתי בעזה כשהאינתיפאדה הראשונה פרצה ולאחר מכן עשיתי פרויקטים דוקומנטריים ממש לפני שפרצה האינתיפאדה השנייה. ובאותם זמנים לא הבנתי לגמרי מה האנשים האלה רוצים? מה מניע אותם להגיד שהם מוכנים למות כדי לא לוותר על המאבק שלהם? תמיד בער בי הרצון לחפור בזה ובמשך השנים הוא הלך והתגבש והנה הפרויקט. זה חלום שלי – עזה ליוותה את החיים שלי כחייל. הייתי שם במשך שלושה חודשים והרגשתי את המבטים והשנאה כלפיי".
"12 שנה אחר כך, בדיוק לפני האינתיפאדה השנייה, שוב חזרתי לעזה כשבאתי לעשות פרויקט דוקומנטרי על שדה התעופה הראשון, לתעד את הטייס הראשון וזה היה מאוד מרגש. אבל גם בזמן הצילומים היו לי חוויות משונות. באחד הימים נעצרתי על ידי שוטרים שהיו לבושים כמו חיילים והיו נראים ממש כמו הנוח'בות של היום. רק בלי הסרט הירוק על הראש. למרות שהיה לי אישור לצלם והכל היה מתואם עם הרשות הפלסטינית, רגע אחרי שסיימנו ראיון הגיע ג׳יפים עם חיילים פלסטינים שעצרו אותי ואת הצלם הפלסטיני שעבד איתי. הם לקחו אותי לאחד המוצבים שלהם וחקרו אותי. הם ממש רצו להרוג אותי. אחד השוטרים ממש היה מכוון מטרה להרוג אותי. אמנם הוא לא פגע בי פיזית אבל הוא איים עליי במבטים ובתנועות חריגות".
אתה זוכר מה הרגשת באותם הרגעים?
"לא הבנתי איך זה ייתכן – אנחנו עכשיו עובדים על שלום. ואז בהמשך ירד לי האסימון שהם בכלל לא היו אנשי הרשות הפלסטינית – אלה היו הארגונים האסלאמיים. זאת אומרת, הרשות הייתה כל כך חלשה בתקופה הזאת וזה זעזע אותי. זה תרם למוטיבציה שלי להבין ולנסות לחקור מי אלה האנשים האלה שכל כך שונאים אותנו? הייתי בטוח שאנחנו בתהליך נכון לקראת שלום. היה לי חשוב לבוא ולחפור בנושא הזה, ואז התחלתי להבין כמה אני לא מבין. זה היה תהליך מאוד מסובך. חברתי לחבורת יוצרים, הבמאית והעורכת הילה יצחקי, אבי סופר ודנה דירקטור שניהלו את התחקיר, המפיק יואב לשם שניצח על כל התזמורת הזו ואז התחלנו לבשל את זה ואחרי הרבה זמן של פיתוח וכתיבת תסריטים הצלחנו לשכנע את התאגיד, היה תהליך".
מה אתה חושב על כל מה שקורה עם תאגיד השידור?
"אני חושב שהתאגיד הוא באר מים במדבר. כי פרויקט מסוג כזה – שום גוף שידור לא ייקח. זה שלוש שנים של פיתוח, ראיינו באזור המאתיים אנשים. זה משהו שגוף מסחרי לא יעשה – הוא לא יהמר על הדבר הזה הוא יעדיף ללכת על הבטוח שזו כמובן תוכנית ריאליטי. וכשיש גוף ציבורי שמבין את הדבר החשוב הזה – אסור להרוס אותו. כדי לעשות פרויקט כזה צריך שיהיה גוף שידור שהוא עצמאי ושהוא לא מונע משיקולים מסחריים או מרייטינג. זו סדרה שהיא תשרת דורות – זה ייתן לאנשים פרספקטיבה לאיפה שאנחנו חיים. ואני חייב להגיד שלא מתערבים בדברים – אין צנזורה".
כמה אתה מנסה להרחיק את עצמך ואת הפרשנות האישית שלך מהיצירה הזו?
"לכאורה זה נראה שיש המון פרשנויות, אבל כשאת מתעמקת בחומר אין הבדל בעובדות. אנחנו השתדלנו להימנע מהפרשנויות לחלוטין. וודאי שיש אמת עובדתית – היא קיימת וכשאתה חוקר חומרי ארכיון ועובר על מסמכים בארכיון צה"ל האמת נמצאת שם. אני חייב לומר שיש הרבה אירועים שהם יותר קיצוניים ויותר בעייתיים מבחינת ההתנהלות של ישראל ברצועה. יצא שקיימנו ראיונות עם חוקרים בכירים ביותר שהעדיפו לא להיכנס לזה כדי חלילה לא להצדיק את טבח השבעה באוקטובר. אז כן, לפעמים עשינו פשרות – אבל כן ניסינו גם לא לחטוא לאמת. האירועים מופיעים ולא נפחנו אותם".
בכל זאת, איך הצלחת להימנע מאמירה שלך כיוצר בתוך הפרויקט?
"דרך ההיאחזות בעובדות – לא קיבלתי מנדט לבוא ולפרוש את משנתי. המשנה שלי כל הזמן משתנה; אני לא מזרחן או היסטוריון אני עובר כל פעם לנושא אחר ומתעמק בו. זה היופי במקצוע הזה שאתה יכול להתעמק בנושא שלוש שנים והוא משהו שהוא לא חלק מחיי אלא מהעבר הרחוק שלי – עזה. זה כן מבטא אמירה מסוימת אבל זו לא המטרה של הפרויקט. לכן לא רציתי להרחיק לעיסוק בשמאל או ימין – זה לא האישיו. בפרויקט הזה אני נאחז בעובדות בשביל להימנע ולא להיבלע למערבולת הפוליטית. ואם הצופה חושד ביצירה אז לא עשיתי בזה כלום. המטרה היא לפתוח לאנשים את הראש למציאות".
מה הרגע שלא תשכח מעשיית הפרויקט?
"היו לי הרבה רגעים שבלבלו אותי. למשל, אני יצאתי לדרך כשבזמן פיתוח הפרויקט הבנתי שהאסלאם הקיצוני מתחזק משנות השבעים כבר ושישראל מטפחת את הציר הזה. לאורך השנים, כולל תקופת בנימין נתניהו, ישראל מגבשת ובונה אותם. אני הייתי מאוד נגד זה – אתה למעשה הולך עם הקיצוני שרוצה להעיף אותך. וככל שהתעמקתי הבנתי שלשיטתו של נתניהו זה טוב – אם המטרה שלו היא להימנע מוויתורים מדיניים ולחץ בינלאומי, אז אמרתי לעצמי ׳בואנה, אולי הוא צודק?׳ וזה זעזע אותי. ואז כשהגיע השבעה באוקטובר אז הזדעזעתי מעצמי שחשבתי ככה".
אשתמש במילה שנשמעה הרבה בשנה וחצי האחרונות – התפכחת?
"אפשר להגיד. אני לא פעיל פוליטי, הכל מורכב לי. תראי, אנחנו רצינו לבוא ולעשות סדרה שבודקת אותם – מי הם האנשים האלה? למה הם שונאים אותנו? ובשישה באוקטובר היה לנו אסמבלי (גרסה ראשונית של עריכה) והיינו צריכים בבוקר יום שבת לבחון ולהסתכל יחד על מה שעשינו. אבל פשוט לא היינו מסוגלית נפשית לגעת בזה לפחות שבועיים. ואז החלטנו לכוון את הזרקור אלינו – החברה הישראלית. נפשית זה היה קשה, אתה אומר – ׳מה אני רוצה להבין את הנאצים?׳ אתה לא יכול לנסות להבין אותם ברגעים האלה. למשל, 60 שנים אחרי השואה אני מניח שהמרחק הגדול מאפשר לגשת ולבחון ברטרוספקטיבה אותם. אבל עכשיו? להסתכל ולהתעניין בהם כשהכל טרי? זה לא שביטלנו את הנרטיב שלהם – אבל המון תוכניות שרצינו להוסיף צמצמנו. עם כל הקושי, הנושא הזה מאוד חשוב לנו להבין".
"כשחמאס עלה לשלטון ב-2007 והוטל מצור מטורף על הרצועה עד מצב שממש ספרו קלוריות, התחוללו דברים מאוד לא אנושיים, אני זוכר את עצמי שואל ׳מה קורה פה? זה לא תקין׳. ואז כשנתניהו עלה לשלטון – הוא נתן להם (לעזתים) הזרמה של בטון שיוכלו לעבוד – ואני אמרתי איזה יופי שהוא עושה דבר כזה. בדיעבד, הבנתי שהכל הפוך. פתאום הבנתי שאותו מצור שהטילה ממשלת אולמרט (ראש הממשלה לשעבר, אהוד אולמרט בין השנים 2006-2009), זה היה בשביל לגרום לתושבים להעיף את חמאס. להוביל אותם לשינוי, אמנם בדרך קשה, אבל זו הייתה המטרה. וכשנתניהו פתח את המצור, הוא למעשה החליש את הציבור וחיזק את חמאס. ולכן כשהציבור יראה את הסדרה הוא יבין יותר את התהליכים שאני עברתי עם עצמי. וזה לא עניין של פרשנות אלא של עובדות".
מה אתה חושב על ההתנהלות של הממשלה במלחמה?
"אותי מעניין רק עניין החטופים והחטופות כרגע. אני חושב שזה שלא שמו אותם בראש סדר העדיפויות, והממשלה בוחרת לשחק משחקים אחרים בזמן שיש לנו 79 אנשים שם. לא משחקים משחקי ארוכי טווח כשחרב מונחת על הצוואר. טראמפ לא טראמפ זה הסיפור. ואחרי שזה ייגמר – שלא נדבר על אסטרטגיות היום של אחרי או לפני – אני לא חושב שהממשלה עושה מספיק כדי להוציא אותם משם".
מה אתה חושב על האופן בו מסקרים את המלחמה?
"תראי אנחנו במלחמה, ובמלחמה צריך לפעול כמו במלחמה. ולהתחיל ולהראות מה שקורה שם… אני לא חושב שבזמן מלחמה צריך להראות את הסבל של האויב שלי. אני מבין את התקשורת הישראלית, היא חלק מהמדינה ומגויסת לחברה. ברור שזה מחיר נורא שם וגם המחיר שלנו מאוד נורא. אבל הם אויבים שלנו ואנחנו במלחמה. עם זאת אני רוצה להגיד שוב – אל תעלימו, אל תטשטשו את העובדות, אל תעצמו עיניים. ולמרות זאת, ההזדהות הרגשית כרגע לא במוקד העניין".
"אפרופו תוכנית טראמפ – כשמילת המפתח בתוכניתו היא ׳הגירה מרצון׳, בפרק הראשון שמשודר בשבת – אנחנו רואים איך בדיוק הניסיונות שישראל מנסה לעשות, הגירה מרצון, בסוף מעט מאוד היגרו ומי שהיגר לירדן פתח נגדנו חזית, אם את זוכרת את המסתננים מירדן. אלה אנשים שהיגרו מרצון ומשם תקפו אותנו ולאחר מכן הוגרו לא מרצון ללבנון ומשם גם כן תקפו אותנו. כלומר, מה שאני מנסה להגיד – אני לא מאמין שיהיה רצון וזה עלול להפוך ללא מרצון וכשזה לא יהיה מרצון זה חומר נפץ. כי זה לא רק שהעזתים שם, אלא גם ארצות ערב. עם כל הכבוד לשלום עם המצרים, לכי תדעי אם זה לא יתדרדר. לא בטוח שהמיזם הגדול של טראמפ לא יגרום לו לקפל את הזנב שלו ולהשאיר אותנו עם מלחמה אזורית".
עוד הוסיף: "מתוך העבודה על הסדרה, חלק מההבנות שנפלו לי זה שהמודל להביא גורם זר שישלוט עליהם לא יעבוד. גם כשרבין הביא את אשף, תוניס וערפאת לשלוט על תושבי עזה גם כן זה הפך להיות פער עצום בין השלטון החדש שהגיע עם השחיתות שלו והקומבינות ומהר מאוד זה התפוצץ עלינו כמובן. אז המודל הזה של טראמפ – אם כולם יהגרו מרצון? פנטסטי. אבל אם לא? אוי ואבוי לנו. זה יכול להוביל לאסון הרבה יותר גדול ממה שאנחנו חווים בימים אלה".
