כשדיצה אור התארחה בפעם שעברה באולפן של אברי גלעד ויאיר שרקי, רק לפני שלושה חודשים, נדמה היה שמחבקים אותה חזק מדי. אמו של החטוף אבינתן אור תקפה אז את נתניהו, הצביעה על כישלונו האישי וקראה לבחירות. כעבור זמן קצר היא אף קיבלה כתבה נרחבת במהדורה המרכזית של 12 והשמיעה מסרים זהים.
דיצה אור שבנה חטוף בעזה;
מציעה עיסקת החלפת שבויים לסינוואר; קח את הבנים של הרצי הלוי, גלנט, הפצ״רית, רונן בר, וניצן אלון תמורת 109 החטופים..כן .. נכון, לא שופטים אם פגועה בצערה אבל מדובר בדברי בלע, מעוררי בחילה וגועל נפש.
ולא, היא לא הזכירה את בניו של נתניהו. pic.twitter.com/05n8ohHmnT— ®️רונן פלד Ronen Peled (@ronen_peled) August 20, 2024
שלשום בחצות, כשהחליטה בשידור חי לסובב את מסריה לצד הנגדי באמצעות אמירה קיצונית שהציעה למסור לחמאס את בניהם של בכירי מערכת הביטחון – התקבלה החלטה בערוץ: הפעם לא מהדהדים את דבריה, ואפילו מתנערים. ב־1:27 בלילה שחררה קשת 12 הודעה חריגה לתקשורת ובה "הסתייגות נחרצת מדבריה". הסאבטקסט: זאת היתה חריגה מגבולות השיח. אבל הגבולות נפרצו מזמן, ממש כמו הגדרות של העוטף ב־7 באוקטובר, ולערוצים המסחריים יש אשמה ישירה בהתפשטות השיח הרעיל.
חופש הביטוי, בתוספת הגב הציבורי ברשתות החברתיות, מאפשרים היום לכל אחד לבחון גבולות בטלוויזיה. קטי שטרית יכולה להצהיר שהיא מחפשת מנקה, פיני גרשון השווה שלשום בין מירי רגב לסינוואר, הסתה מכל צד נשפכת ללא הרף בבליל של שידורים חיים, ואם זה עוזר לנפח רייטינג אז למה לא?
ביום שאחרי האמירה של דיצה אור וההסתייגויות הקפידו במרבית התוכניות של כל הערוצים שלא להתייחס לדבריה. הסכמה בשתיקה שאם אי אפשר לשפוט אמא של חטוף, אז עדיף להתעלם. באופן נדיר, יחסית לסערה שהתפרצה אצלם בערוץ, ב־12 הדירו אתמול לחלוטין את האירוע מהליין־אפ השוטף. לא עשו פולו־אפ בתוכנית הבוקר, לא הזמינו פאנליסטים לגנות ולריב, וככה סייעו לצמצם את הרעש הציבורי, שנכח בעיקר ברשתות.
אולם לא כולם הצליחו להתאפק. למשל, לוסי אהריש פתחה את תוכניתה ברשת 13 בהבהרה כי "דבריה (של דיצה) חמורים בכל קנה מידה, ועל כן לא נשמע אותם שוב", אבל אז פירטה בדיוק מה אמרה, ובסוף המונולוג הכריזה כי האשם האמיתי הוא נתניהו.
גם בערוץ 14 השתמשו בדבריה של אם החטוף לצורכי האג'נדה שהם מקדמים. שמעון ריקלין ואראל סג"ל הקרינו קטע מהראיון הפרובוקטיבי, הציגו לצופים ציוצים עם מסר דומה אך הפוך (נגיד, למסור לחמאס את בנו של רה"מ), וניצלו את הרגע כדי לתקוף את ערוץ 12. בערב, הקדישו ב"הפטריוטים" יותר מעשר דקות לסאגה, גוננו באגרסיביות על דיצה אור, תקפו את הגינויים כלפיה ("היה עליה רעל מטורף, אתם לא מבינים", הבהיר מגל), הציגו מערכון מ"ארץ נהדרת" כדי להוכיח את טענת המוסר הכפול, וצבעו את הדיון בצבעי ימין ושמאל, כן ביבי לא ביבי.
לשפוט או לא לשפוט את האמא של החטוף, התלבטו פאנליסטים והתלבטו צייצנים. אבל זה לא הסיפור. כי כשנוח וזה תואם אג'נדה, לתקשורת אין בעיה לרכוב על משפחות חטופים. מזמינים אותן לאולפנים כדי שיתעמתו עם נציגי המערכת, סוחטים מהן אמירות קיצוניות, מתעדים אותן מבצעות פרובוקציות, סוחטים מהן רגשות ולוקחים אותן לריאליטי.
הפכו אותן לכוכבי טלוויזיה, אבל הן קורבנות. קורבנות של המצב, קורבנות של חמאס, קורבנות של מדינת ישראל, קורבנות של פוליטיזציה, קורבנות של טלוויזיה מסחרית. כל אלה משתמשים בהן לצורך קידום אג'נדה ספציפית, וכשאלה לא משרתות אותם עוד – זורקים אותן לטרף.
