1
מבצע שומר החומות – עוד שם מכובס למערכה המתמשכת מול ערביי עזה – הסתיים במאי 2021 בקול ענות חלושה, תוך שהוא מלווה בפרעות ביהודי הערים המעורבות, משל לא היינו בתשפ"א, אלא במאורעות תרפ"א. הציבור הישראלי שמח לשוב לשגרה, ובחר להאמין לקברניטי מערכת הביטחון והממשלה שחמאס ספג פגיעה אנושה ושהוא מורתע יותר מתמיד. כמה תמימים היינו. כיום אנו יודעים שזו היתה הטעיה מצד חמאס. מבחינתו, "חרב אל־קודס", כפי שנקראה המערכה, היתה הצלחה. הנה, הם הצליחו לרתום את "ערביי הפנים", כלומר אזרחי ישראל הערבים, לפרוע ביהודים. המטרה העליונה היתה איחוד כל הזירות בדרום (חמאס), בצפון (חיזבאללה), במזרח (שומרון ויהודה), בעיראק, בסוריה, בתימן וכמובן באיראן.
2
במחקר שהתפרסם לאחרונה מטעם המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה, יהונתן דחוח־הלוי פרס מאות מקורות גלויים של האויב לפני 7 באוקטובר שקריאתם טורדת שינה, שכן היא ממחישה את הפער בין הסימנים הברורים לבין העיוורון השחצני שלקינו בו. המחשבה שאויבינו חולקים אופן חשיבה דומה לשלנו היא פרי חשיבה "מתקדמת" יותר מהתפיסה הקולוניאליסטית הישנה (שראתה בילידים פרימיטיביים), המניחה שאויבינו באזור אוחזים בסל ערכים והשקפת עולם דומה לשלנו: לוחמי חופש המבקשים חלקת ארץ להקים בה מדינה משלהם לצד ישראל, ובהינתן מבוקשם הם יחדלו מלהילחם בנו. כמונו, גם הם מעדיפים את רווחתם על פני פנטזיות מלחמתיות שאחריתן הרס וחורבן להם. אם רק נרשה להם לעבוד בישראל, לא יהיה להם אינטרס להרוס את רווחת נתיניהם בהרפתקה צבאית. זו אינה תמימות – זה פשע אינטלקטואלי.
3
"אני לא מבין איזה אינטרס יש להם (למצרים) לבוא פה בחום הזה". הדברים ששם אסי דיין בפיו של סרג'יו המיתולוגי ב"גבעת חלפון" תמצתו בציניות מופקרת את עיוורוננו השחצני לגבי כוונות האמת של אויבינו. אינטרס ניתן לכימות ולהבנה. הכלכלה הליברלית בנויה על האינטרס האנושי להרוויח ולשפר את תנאי חיינו, לכן היא מקפידה ששני הצדדים ירוויחו, כך שהאינטרס ההדדי יפרה את המסחר ויחזק את כוחות השוק.
האינטרס נמצא בתחום הלוגוס, במסגרת החשיבה הרציונלית, המביאה בחשבון שכר מצווה כנגד הפסדה. הזיכרון הלאומי שלנו מלא ימי אבל על חורבן פיזי ולאומי. הסכמנו לוותר על שאיפותינו כדי להימלט מאימת המוות. ב־1937 הציעה ועדת פיל לחלק את ארץ ישראל המערבית: לערבים נתנה 75% מהשטח, ולנו רק 17% (ירושלים נועדה להישאר תחת שלטון בינלאומי). אירופה בערה, והיו סימנים לאסון המתרגש על היהודים, ולכן תשובת הממסד הציוני היתה חיובית. הערבים דחו זאת, כמובן. לא האינטרס הניע אותם, אלא הסיפור המכונן שמדובר באדמת הקדש השייכת לאומה המוסלמית, ומתוך כך גם השאיפה להשמיד את היהודים, והאמונה הדתית שהם יכולים לנו. ראו עכשיו: למרות חורבנם – הם דבקים בעקרונותיהם ובאמונת חורבננו. לא הרס הבתים או מות התושבים ירתיעום (לוגוס), אלא אובדן אדמתם (מיתוס).
4
בספטמבר 2021, כארבעה חודשים אחרי "תבוסת" חמאס במבצע שומר החומות ו"ההרתעה" שהשגנו כלפיו, יחיא סינוואר ארגן את "ועידת הבטחת אחרית הימים". המשתתפים דנו בשאלה כיצד ינהלו את מדינת פלשתין לאחר "שחרורה" מידי ישראל. הוועידה היתה גלויה. אנחנו זלזלנו בה. בדיעבד, האם אנשים המתכנסים רגע אחרי עימות צבאי כדי לדון ביום שאחרי חורבן מדינת האויב הם בעלי תודעה מובסת? כנס כזה מעיד דווקא על תקווה ואמונה בניצחונם.
בנאום של סינוואר שהוקרא בוועידה נאמר: "המערכה לשחרור ולשיבה לפלשתין הפכה קרובה מאי־פעם". הוא תמך בהיערכות ל"יום שאחרי", והציע ללמוד מ"חרב אל־קודס" (שומר החומות) – מערכה שלא "פרצה פתאום", אלא שנערכו אליה במשך שנים של "תכנון, אימונים ופיתוח צבאי ומודיעיני". הוא הוסיף: "הסכסוך לא יכול להסתיים אלא ביישום הבטחת הניצחון והשליטה שאללה נתן לנו, כך שעמנו יחיה בכבוד במדינתו העצמאית שבירתה ירושלים. לשם כך אנחנו עובדים קשה ומתאמצים מאוד, מעל האדמה ובמעמקיה, בלב הים ובמרומי השמיים… אנו (כבר) רואים בעינינו את השחרור, ונערכים למה שיהיה אחריו". כשקוראים את מאות המקורות שדחוח־הלוי מביא במחקרו, מבינים שלא מדובר בדיבורי רהב חסרי כיסוי, אלא בשיטה רצינית ומתמידה שנועדה להגשים את חזון השואה שייעדו לנו.
5
במסמך העקרונות שפורסם בסיום הוועידה נאמר, בין השאר: "מייד עם השחרור (של פלשתין, כלומר חורבן ישראל), כוחות השחרור יפרסמו מסמך עצמאות פלשתיני שיכלול את העקרונות הפלשתיניים, ושידגיש את הזהות הלאומית הפלשתינית ואת העומק הערבי, האסלאמי, האזורי והבינלאומי שלה… יהיה זה מסמך היסטורי… המשך ישיר של חוזה עומר בן אל־ח'טאב ושל הודעת צלאח א־דין כששחרר את מסגד אל־אקצא".
כך רואים עצמם אויבינו: ממשיכי חלוץ הכיבוש המוסלמי בארצנו עומר בן אל־ח'טאב, שב־638 החתים את הנוצרים (הביזנטים) על חוזה כניעה בירושלים, ושל צלאח א־דין, הכובש האחר של ירושלים, שגם הוא הכניע את הנוצרים (הצלבנים) ב־1187. המערב מחשיב לימוד וחקר ההיסטוריה, אבל בעיקר כידע על העבר. לעומת זאת, במזרח התיכון, ההיסטוריה אינה אובייקט למחקר בלבד, אלא היא קיימת ונוכחת כאן ועכשיו. אנחנו, שמדליקים נרות חנוכה, מבינים זאת: "בימים ההם, בזמן הזה".
מול העומק ההיסטורי, האידיאולוגי והאמוני שלנו ניצבים אויבינו, עם עומק היסטורי, אידיאולוגי ואמוני משלהם. אמנת חמאס (1987), המסמך האידיאולוגי והפוליטי של ארגון הטרור, כולל שני עקרונות: מחויבות להשמדת מדינת ישראל, ומחויבות להרג יהודים באשר הם. האמנה מזכירה מסמך שנכתב גרמנית לפני כ־100 שנים, שהיה הבסיס למדיניות הנאצית.
6
קיומנו תלוי בהבנה שאי אפשר לגשר בין התפיסות. לאחר חורבן בית ראשון שמחה צור על כיליונה של ירושלים, וכך תיאר זאת הנביא יחזקאל: "אֲשֶׁר אָמְרָה צֹּר עַל יְרוּשָׁלַיִם: הֶאָח! נִשְׁבְּרָה דַּלְתוֹת הָעַמִּים (כינוי לירושלים) נָסֵבָּה אֵלָי, אִמָּלְאָה הָחֳרָבָה". חכמינו ניסחו כלל: "לא נתמלאה צור אלא מחורבנה של ירושלים. אם מלֵאה זו, חרֵבה זו", ולהפך. שכנינו רוצים בהשמדתנו, ולא בפיוס. אין בשיח של ערביי עזה או שומרון ויהודה, או של שאר האזור, השלמה חיובית עם קיומנו. במקרה הטוב, זו הכרה בכוחנו עד לרגע שבו ניחלש, חלילה. המחשבה שאפשר להשלים עם אויבינו באופן שיקבלו את קיומנו כדבר לגיטימי היא פשע אינטלקטואלי, מכיוון שאינה מעריכה את אויבינו לפי תודעתם הם! התפיסה הזאת היתה הבסיס הערכי לקונספציה הישנה שהובילה ל־7 באוקטובר.
חכמינו לימדו שתשובה נפשית מתרחשת כשמגיעים לאותו מצב שבו חטאנו בעבר, אבל מתנהגים אחרת. כך מוכיחים שלמדנו את השיעור. קיומנו תלוי בהעמקת שורשינו ובחיזוק התודעה ההיסטורית והאידיאולוגית של העם היושב בציון. לימוד תנ"ך והיסטוריה בבתי הספר הממלכתיים אסור שיהיה עניין של בחירה בבחינות הבגרות, אלא חובה. הלוואי שהיו לומדים גם תורה שבעל פה. בנפשנו ממש היא.
