המערכה בצפון שונה מהותית מזו שברצועה, ולכן מצריכה הנחות אסטרטגיות שונות.
היה היגיון ב"הפרדת חזיתות" אחרי 7 באוקטובר. לעומת זאת, בצפון לא נכון לישראל להפריד בין לבנון לבין איראן. להפך – פה, אחרי היערכות של חודשים, עלינו לתקוף ישירות את איראן.
אין אפשרות לבודד חזיתות או להמתין ולהתיש את עצמנו בגליל. ניסיון לבודד רק ישרת את איראן, במגמתה להתיש ולערער את ישראל בלי שהיא והמיזם הגרעיני שלה ייפגעו. היא תוכל לתחזק התשה בעזרת הרצף הטריטוריאלי בינה לבין עיראק, סוריה ולבנון. למול חמאס שגינו שגיאות אסטרטגיות, בייחוד האיחור במרחב רפיח. יש סכנה שניכשל מול חיזבאללה בשגיאה מאותו המקור, כלומר מהתכחשות לעובדה שאיראן היא־היא התוקפת אותנו.
את חמאס, כמובן באופן יחסי, קל לנתק מאיראן ולחסל צבאית, ובלבד שהנהגתנו מבינה מה עומד בפניה ולא מתפתה לסיום המלחמה בטרם עת. אבל חיזבאללה לא רק השתלט על מדינה סמוכה, אלא יש לו רצף יבשתי עם איראן, דרך סוריה ועיראק, שלא נוכל לנתקו
האיחור בהשתלטות החיונית כל כך על הגבול עם מצרים במרחב רפיח היה בבירור שגיאה. מה מסביר אותה? לא די להסבירה בהתנגדות האמריקנים והמצרים. מה הפריע לאנשים שלנו עצמם להבין מייד בתחילה שהשתלטות על מרחב רפיח חיונית להכרעת חמאס? אולי היו מניעים מדיניים מסוימים לאיחור הרב בהשתלטות על מרחב רפיח, ומניעים צבאיים שעיקרם חוסר ביטחון עצמי של המטכ"ל.
אבל כל המניעים האלה היו יכולים לגרור דחייה מסוכנת בכיבוש מרחב רפיח רק במצב תודעה מסוים של הקצונה שלנו – חודשים ארוכים אחרי 7 באוקטובר היא הוסיפה להתכחש לעובדה שהיא מצויה במערכה הראשונה של מלחמת איראן־ישראל, ולכן עליה לנתק את הרצועה מאיראן באמצעות כיבוש רפיח.
זה גם ההסבר לתשוקתם של "לשעברים", מפקדיהם־מדריכיהם של אנשי המטכ"ל הנוכחי, שהפסקת אש באמצעות עסקת חטופים תחזיר את השד לבקבוק (כביכול!), תסיג לאחור מלחמה אזורית שכבר משתוללת ותחזיר את כולנו ל"ימים הטובים" של 6 באוקטובר.התשוקה המנותקת הזאת מעידה, בין היתר, על אי־ההבנה האסטרטגית שקדמה למלחמה – על קוצר הראות של הקצונה, ובעטיה גם של הדרג המדיני שמעליה. טחו אז עיניהם מראות שאיראן מחמשת ומעצימה צבא טרור מסוכן בסיוע המצרים דרך גבול הרצועה־מצרים.
אולי הם התכחשו למה שראו, ומכל מקום הם לא הסיקו את המסקנות המתחייבות ודבקו בסבילות מסוכנת מול המצרים ומול האיראנים. העיוורון הזה נמשך אל תוך המלחמה וערפל את ההבנה שאנחנו מוכרחים לכבוש את רפיח.ומה שהם לא ראו אז – אותם "לשעברים" שנעשו פרשנים, ואולי גם תלמידיהם במטכ"ל הנוכחי, לא רואים עכשיו בחזית הצפונית.
כמו צבא הטרור הקטן יותר של חמאס, צבא הטרור והטילים של חיזבאללה הוא כלי בידי איראן להגשים את תוכנית הזדון האימפריאלית שלה באזור על בסיס נשק גרעיני.
כנגד התוכנית הזאת, חיוני לנו לחסל כל צבא טרור שהתמקם על גבולנו. את חמאס, כמובן באופן יחסי, קל לנתק מאיראן ולחסל צבאית, ובלבד שהנהגתנו מבינה מה עומד בפניה ולא מתפתה לסיום המלחמה בטרם עת. אבל חיזבאללה לא רק השתלט על מדינה סמוכה, אלא יש לו רצף יבשתי עם איראן, דרך סוריה ועיראק, שלא נוכל לנתקו. אין לנו "ציר פילדלפי" שנוכל לכבוש ובכך לנתק את צבא הטרור והטילים של חיזבאללה מאיראן.
סדרת ההפצצות של ישראל בשנים שקדמו למלחמה לא הועילה לנטרול צבא הטרור של חיזבאללה, והיא לא תועיל אחרי המלחמה, אם נתפתה חלילה להשלים עם החרב האיראנית המתנופפת מעל לראשינו מצפון ומצפון־מזרח. תמרון קרקעי בלבנון הוא חיוני, אך הוא לא יספיק להסרת האיום האיראני.
אין לנו ברירה אלא לתקוף את ראש התמנון בנקודות התורפה שלו – מתקני הגרעין ותעשיית הנפט. לכן, המתקפה האיראנית, קשה ככל שהיא עלולה להיות, היא הזדמנות אסטרטגית.
