מלחמה לא תיפתח עם לבנון ואיראן. מלחמה כבר נפתחה. אנחנו בעיצומה. צפון מדינת ישראל, הגליל העליון, ריק כמעט מאזרחים, יש חורבן בחלק מהיישובים, רצועת הביטחון רק בצד שלנו. הבסיס לחינוך הציוני הוא: קו המחרשה – קו הגבול. התיישבות בכל מקום בארץ.
את כפר גלעדי, תל חי ומטולה נטשו רק פעם אחת בהיסטוריה הציונית, אחרי מאורעות תל חי ב־1920. גם הנטישה הזאת במלחמת העולם הראשונה היתה לשבעה חודשים בלבד. היום, כשאנחנו מדינה ריבונית עם צבא ונשק מתקדם, בהחלטה של דרג פוליטי חלש הגליל העליון ננטש כמעט שנה, ואיכשהו, בהיעדר מנהיגות ובושה, לא קוראים לזה מלחמה.
אין לי מושג כמה מתוך התושבים של קריית שמונה וקיבוצי האזור יחזרו הביתה. יהיה קשה מאוד לשכנע אותם על בסיס ההתעלמות של מדינת ישראל. אני יודע בוודאות שמתקפות יומיומיות על מרכז הארץ היו מחייבות אותנו למתקפה על ביירות. נכון שיש לזה מחיר וחיזבאללה יתקוף ברקטות, אבל מדינה לא יכולה להרשות לעצמה מציאות כזו.
ידענו בהיסטוריה של המדינה הזאת המתנה ארוכה מורטת עצבים שבסופה מלחמה, במלחמת ששת הימים. אבל לא ידענו המתנה כשהדרג הפוליטי מעלים מלחמה שכבר נפתחה. שרי הממשלה בורחים לתשובות על עזה ומעלימים את הצפון. זה נוח להם. בראש הפוליטי המעוות 7 באוקטובר נטול אחראים. ואם כבר אחראים, אז זה ארגונים כמו "אחים לנשק", האופוזיציה, הרצפה שעקומה.
אכן, יש מה לבקר את כל העולם. הקריאה להפסקת התנדבות במילואים לפני המלחמה היתה חציית קו אדום. אבל זה בשוליים של תהליך אסטרטגי ארוך שנים, שבו שיקרו לציבור. הכילו את חמאס, העבירו לו את הכסף הקטארי, צמצמו את הצבא, יצרו אוטונומיות במגזר החרדי ואזורים חסרי משילות במגזר הערבי. הנאמנות הפוליטית למפלגה כמו לקבוצת כדורגל מנעה כל ביקורת. עכשיו, בזמן מלחמה קיומית, מתרחש תהליך דומה. תומכי הממשלה מתעלמים מהצפון כי נוח יותר להילחם בדרום. מתעלמים מהמחסור בחיילים כי לא נוח להתעסק עם השותפים החרדים בקואליציה.
יש הישגים גדולים בלחימה ברצועת עזה. חמאס מושמד בכל נקודה שבה צה"ל נמצא. יש ויהיו עוד רקטות בודדות, אבל אין חמאס כפי שהכרנו, והשמדת תשתיות הטרור נמשכת. עברנו לשלב הבט"ש. נצטרך נוכחות צבאית ברצועה שנים ארוכות – בציר פילדלפי וציר נצרים, ברכסים הגבוהים. עסקה להחזרת החטופים לא תשנה את הצורך הזה, ביום שתתקיים. עזה לא תחזור בעשורים הקרובים להיות מה שהיתה. היא מלאה חורבן והרס. גם ישראל לא תחזור להיות מה שהיתה מבחינה תודעתית.
לעומת זאת, בצפון אנחנו נכשלים מדי יום. כשאין חקלאות זה כישלון, כשתושבים נוטשים ולא רוצים לחזור זה כישלון, כשביירות לא בוערת ורק בתים במטולה ומשקים בבית הלל נפגעים זה כישלון.
השיעים בלבנון, מדינת לבנון וחיזבאללה הם האחראים למצב. הם היוזמים והתוקפים את ישראל מאז תחילת המלחמה. תפקיד הממשלה הוא להעביר מסר דומה – לנצח, ולא לייצר תודעה כוזבת.
כפייה ליברלית
אחת הדוגמאות הבולטות ביותר לפער שבין ישראל של טרום המלחמה לזו שאחריה, הוא ההבדל בין יום כיפור לשמחת תורה. הימים הנוראים. במוצאי יום כיפור האחרון, בצאת הצום, גיליתי בכאב לב שהלכו מכות בגלל תפילה ציבורית בתל אביב. פירוק פנימי. בשמחת תורה היינו במשבר הכי גדול שידענו מאז השואה, הפעם מאויב חיצוני.
ביום הכיפורים הוויכוח היה על תפילה בהפרדה במקומות ציבוריים. זה היה הזוי לריב על זה, לאסור על אנשים להתפלל, וזה הזוי יותר היום כשאנחנו במלחמה. המשבר שבו מדינת ישראל נמצאת מחייב כמה שיותר אחריות על הכתפיים של הציבור הישראלי והמנהיגות המקומית. אין כזו אחריות בכנסת, זו עובדה. אפשר בכל פעם לחשוב איך להחזיר ״להם״ ולא משנה מי ״הם״, ואפשר לנהוג הפוך.
אני לא מזלזל במאבק הליברלי. הוא תגובת נגד למה שנדמה ככפייה דתית. המפלגות החרדיות משתינות מהמקפצה וגורמות להרבה חילול השם ושנאת דת. העניין הוא שבהפרעה לתפילה של אנשים אין שום ליברליזם. להפך, זו כפייה.
מי שרוצה להתפלל מתחת לכיפת השמיים, אמור לקבל אפשרות כזאת. אם זה מפריע במקום אחד, יש מקום שני. עיריית תל אביב משתפת פעולה עם פוליטיקת הפירוק ההרסנית שיש לנו כאן. ״הם התחילו״ זה לא תירוץ לשום עוול.
רק דרך סנקציות
אין סיכוי שצווי גיוס יצליחו להזיז מאות אלפי משתמטים חרדים מבתיהם. האפשרות היחידה לשנות היא דרך זכויות למשרתים בלבד. המדינה לא צריכה להעניק זכויות מסובסדות למי שלא משרת, בוודאי לא מימון לימודים במוסד שמעודד השתמטות.
הצבא הוא רק חלק מהסיפור. כנסת ישראל מורכבת מאיזון שבין כוחות לא ציוניים לבין מפלגות ציוניות שמפוצלות ביניהן, לכן שלילת הזכות לבחור ולהיבחר עונה גם על הצורך הזה. אנחנו זקוקים לכנסת ציונית ולעידוד משרתים. זה חלק מהתיקון הנדרש.
המערכת תמשיך להיות רקובה, בלתי אפשרית, עד שלא נהפוך מהיסוד את הרכב הכנסת. עד שנדאג לנציגים ערבים שרואים עצמם חלק מהמדינה ולנציגים חרדים ששירתו בצבא ושבני משפחותיהם משרתים.
הפגנות החרדים בלשכת הגיוס השבוע הן פרובוקציה ידועה מראש. זו חזרה מהירה ופשטנית מדי לעמדות חסרות התוחלת שהיו לפני המלחמה. יש לנו צורך והזדמנות גדולה לשקם לא רק את הצפון והדרום, אלא גם את החברה הישראלית.
פינה טובה
מאור כהן, הידוע בכינויו "איש הלגו" של "עזר מציון", עושה נפלאות כבר הרבה שנים. לפני 14 שנים הוא התחיל בפרויקט של חלוקת לגו לילדים חולי סרטן או לילדים שאחד מבני המשפחה שלהם חולה בסרטן.
12 שנה אחרי תחילת הפרויקט הוא פרש מצה"ל ללמוד סיעוד. כמו אחרים, בתחילת המלחמה הוא חיפש מה לעשות כדי לתרום. מ־9 באוקטובר הוא החל לשרת כקצין שבויים ונעדרים במילואים, ולא הפסיק מאז. כך צמח פרויקט נוסף יחד עם עמותת "עזר מציון". לגו לפצועי צה"ל, למשפחות שכולות, לילדים שנפגעו בטבח ולאחר מכן לחטופים ששבו הביתה.
בחמשת החודשים האחרונים מאור מבקר בקביעות במחלקת "חוזרים לחיים" בשיבא ומביא לגו לחולים ולפצועים שנמצאים בתהליך שיקום. זה התחיל מחייל אחד שהסכים או רצה מתוך שעמום, והפך להיות תופעה שהדביקה פצועים רבים. חלקים קטנים מתחברים למשהו גדול.
