מה הקשר בין אינספור העבירות החמורות על החוק במסגרת המחאה נגד הרפורמה לפני המלחמה, לבין האכיפה הבררנית, ההסתה הגוברת נגד נתניהו בשבועות האחרונים ותגובות השמאל לאירועי שדה תימן ובית ליד? מאחורי התופעות האלו, ורבות אחרות הדומות להן, עומדת תפיסה עמוקה המשתקפת באמירתו המפורסמת של לואי ה־14: "המדינה זה אני".
בדמוקרטיה לא מקובל ולא ראוי שגורם מסוים, אדם או קבוצה, יאמר את מה שמיוחס ללואי ה־14, מסיבה פשוטה: מקורה של האמירה בניסיונו של לואי לקבוע שבתור מלך, הוא הביטוי העליון של המדינה בכללותה – ולא הפרלמנט, שיש בו ייצוג מסוים למגוון גורמים אחרים. דמוקרטיה לא יכולה לסבול אמירה כזאת, המזהה את המדינה רק עם קבוצה אחת ולא עם אחרות. אבל אין זה אומר שאין קבוצות שמזהות את המדינה בכללותה, את עצם קיומה, רק עם עצמן ועם ערכיהן, בעוד האחרות נחשבות נחותות יותר במדרג החברתי, הפוליטי והציבורי.
רק פליטות פה של הנציגים של קבוצות אלה מסגירות את תפיסת "המדינה זה אני". לדוגמה – הרמטכ"ל לשעבר דן חלוץ אמר במפורש "המדינה זה אנחנו", כלומר אלה המחזיקים את "הטפילים" על הכתפיים. אך אין זה הכרחי לומר בחוסר מודעות משווע "המדינה זה אנחנו". אפשר לבטא זאת במעשים מכוערים ובוטים במיוחד. לדוגמה – גניבת טנק ממרחב הזיכרון המשותף של כולנו ברמת הגולן והפיכתו לסמל המאבק ברפורמה. כאילו ברמת הגולן לא נלחמו גם תומכי הרפורמה המשפטית, וכאילו הטנק הגנוב אינו חלק מהזיכרון שלהם.
כך גם סוגיית ההסתה. "נמחה את זכר נתניהו", צעק בהיסטריה אחד ממובילי המחאה לא מזמן. סופר חשוב כתב: "בנימין נתניהו הוא האויב הכי גדול שלנו. חובתנו הקדושה לסלק אותו". אלוף במילואים קרא בנאום: "נתניהו בוגד, אויב העם". אלו רק דוגמאות ספורות.
התגובות לאירועים בשדה תימן ובבית ליד היו מדהימות בצביעות ובהתחסדות שבהן, ולמעשה הן המשך ישיר לכל אותם דפוסי ההתנהגות. אנשים שלפני המלחמה לא רק תמכו במרידה בתוך צה"ל, אלא אף הובילו אותה, צקצקו בצביעות על ההתפרקות של צה"ל, על ריסוק המרות וההיררכיה הצבאיות ועוד. מה אתם יודעים – אפילו שקמה "בספטמבר לא יהיה לכם צבא" ברסלר הוציאה סרטון ביקורת על הסכנה שבפירוק צה"ל, והזהירה, איך לא, מפני הסיקריקים. אחים למרד (שהשתלטו בהשתלטות עוינת על המושג "אחים לנשק") הזהירו השבוע מפני אנרכיה, לאחר שנה של זריעת אנרכיה ביחידות צה"ל השונות, כשבדרך הם גם מפעילים אלימות נגד פורום קהלת.
יש כאן מערכת משולבת של תפיסות אדנותיות ומתנשאות. תחושת האדנות והבעלות על המדינה, "המדינה זה אנחנו", מביאה את האנשים האלה להאמין באופן מעוות שלהם מותר הכל, ללא גבולות, כדי להשיג את מטרתם הפוליטית. לארגן סרבנות שירות במילואים עד כדי פגיעה בכשירות היחידות, להסית באופן חמור ומפורש, להפעיל אלימות נגד מכון מחקר אזרחי, לחסום כבישים, להבעיר מדורות, הכל. הדיבורים המגוחכים של מיעוט קטן בשם "העם", "הציבור", הם אותנטיים מבחינתם, כי הרי הם באמת מאמינים שהם המדינה, ולא האחרים.
תחושת האדנות והבעלות על המדינה, "המדינה זה אנחנו", מביאה את האנשים האלה להאמין באופן מעוות שלהם מותר הכל, ללא גבולות, כדי להשיג את מטרתם הפוליטית
את האדנות משלימה ההתנשאות על האחרים. היא מתבטאת בתחושה שאמירות קיצוניות ומסיתות עלולות להביא לאלימות רק במחנה הנגדי, זה המורכב מביביסטים בבונים ומשיחיים. אצלם, לעומת זאת, אף על פי שהכל נעשה בצווחות היסטריות של אובדן עשתונות, לא באמת תהיה אלימות, כי הכל הוא מטאפורה. ולכן גם השבוע רק "האחרים" יוצרים אנרכיה ומפרקים את הצבא – אבל הם, עם אותם המעשים ואף גרועים מאלה, מגינים כביכול על הדמוקרטיה ומצילים אותה לכאורה.
"אל תתייראי מהצדוקים ומהפרושים", אמר ינאי המלך לשלומציון המלכה, בהתייחסו לוויכוחים הפנימיים בתקופת בית שני, "אלא מהצבועים".
