יודעים מה חסר לי עכשיו? איזה משדר טלוויזיה בכיכובם של חבר או חברת כנסת, כנראה מאחת ממפלגות ממשלת השינוי ההיא, יושבים ומדקלמים בסבר פנים רציני כמה מהפוסטים המסיתים והאלימים שפורסמו נגדם ברשתות החברתיות. זה בטח יצולם במקום סמלי, כמו כיכר רבין, למשל, כדי שהאסוציאציה תהיה ברורה לכולנו היטב.
סרטון הסתה נגד ראש הממשלה נתניהו (ארכיון)
הכתב, או הכתבת יהנהנו למשמע הדברים הקשים בהבעה מלאת אמפתיה ודאגה. ציטוטים נבחרים יוצגו על המרקע בליווי מוזיקה רגשנית. קווים אדומים ידגישו את המילים הנפיצות, האלימות, הגסות ביותר, על צילום מסך מתוך טוויטר או פייסבוק או טלגרם. קאט לקלוז־אפ על פניהם של חבר או חברת הכנסת, דמעה נקווית בזווית העין. לפריים נכנס נבחר ציבור או מוביל דעה מהמחנה היריב: הוא מתיישב לצד קורבן ההסתה, מגנה בזעזוע את הדברים ומתבקש להתנצל בשם האגף הפוליטי שבערוגות שלו צומחים גידולי הפרא. סוף.
אה… זה לא אותו דבר
הז'אנר הזה, שליווה אותנו כל כך הרבה בשנים האחרונות, הזדקן מהר, כמו שאומרים. כמה תמימים נראים עכשיו בריוני הרשת האנונימיים שהילכו אימים על נבחרי הציבור של אז, כמה חלבי נראה ההוא מההפגנות עם השלט "שמלאנים בוגדים". בא דור חדש של מסיתים, מהיר ועצבני 2, 3, 4, 5 ו־6 ביחד ועל סטרואידים. אויב, בוגד, צורר, חבלי תלייה, כדור במצח – הכל בחוץ, ואין טאבו לשוני שלא נשבר.
ומכיוון שכבר קשה מאוד להסתיר, להסוות ולטשטש את שיח ההסתה היוצא מכל זרמיה של תנועת ההתנגדות לנתניהו, נערך כעת מאמץ להראות שהכל מתגמד לעומת "המסית הלאומי" נתניהו ומכונת הרעל שלו.
שוב שולפים מהבוידעם את "אלה מהשמאל שכחו מה זה להיות יהודים", את "הם מ-פ-ח-דים" ואת "הערבים נעים בכמויות לקלפי"; תחקירנים חרוצים נשלחים לארכיונים ולמאגרי המידע כדי שאפשר יהיה להגיד ש"זה לא אותו דבר", וותיקי ביטחון הפנים משנות ה־90 מתייצבים באולפנים כדי לספר ש"אין מה להשוות". תסלחו לי, זה לא משכנע במיוחד.
ומכיוון שכבר קשה מאוד גם לתרץ, להסביר ולפרשן את האלימות המילולית, פונים גם ללגלג על הגורם היחידי במערכת הציבורית שמתייחס ברצינות כלשהי לצונאמי ההסתה והאלימות המילולית: הממשלה.
נכון, זה פתטי ועלוב שראש הממשלה ושריו מקדישים חלק מהדיון בממשלה להסתה החולנית נגדם. אבל זה פתטי ועלוב כי איש מראשי המערכות שאמורות לטפל בזה במנגנוני האכיפה לא מרים דגל אדום כשנחצים כל הקווים האדומים בהטרדה המילולית והפיזית של נבחרי הציבור, כפי שהם ידעו לעשות במצח חרוש קמטים בשעת צפיית השיא בזמן הממשלה הקודמת.
איפה למען השם היועצת המשפטית, הפרקליטות, ראשי מערכת המשפט וראשי מנגנוני הביטחון? מדוע אף אחד מהם לא טורח להשמיע אמירה נורמטיבית ברורה, נוקבת, חד־משמעית, מהדהדת? איפה כל עסקני הפיוס ועמותות ההידברות, שאכלו את הראש על מלחמת אחים ושיח שנאה והכריחו אותנו להקשיב להטפות "די להסתה" עד לפני שנה – ועכשיו לא מצליחים לקושש אפילו גילוי דעת?
זה לא וואטאבאוטיזם; זו הצבעה אלמנטרית על מוסר כפול. ומה עולה ממנו? שהפאניקה מהסתה לא נועדה להילחם בהסתה באשר היא, אלא לנפח ולנפח ולנפח תופעה שאפיינה שוליים קולניים – כדי להשחיר באמצעותה מחנה שלם. הימין. הביביסטים. "מכונת הרעל". נו, נו. עובדה שאפשר לעבור לסדר היום ולסנן ש"זה לא אותו דבר" כשמדובר בהסתה פי אלף יותר גסה, ולשתוק – אם לא להנהן בהסכמה – מול המסרים האלימים שנובעים מתוך הזרם המרכזי במחנה, ולא משוליו הסהרוריים. ועוד ללעוג למי שדורשים לטפל בזה.
מכונת הטמטום
ובכל זאת, אני מרשה לעצמי להעריך: לא סכנת האלימות צריכה להטריד אותנו. מילים עלולות אמנם להיגמר במעשים, וברור שהשיח האלים שעולה מערוגות השמאל מרסס אדים שנועדו לגרות קונפליקט חברתי. אבל ההשלכה המיידית, הגרועה לא פחות, כבר כאן, והיא נוגעת לעובדה שהמסרים האלה הם בסופו של דבר, ובכן, טיפשיים להפליא.
על דבר אחד לא יהיה אפשרי לסלוח לגיבורי האופוזיציה לנתניהו, בכנסת ובכיכרות: על הורדת הוויכוח הציבורי בישראל לרמתו הנמוכה זה שנים. חברים, אנו חווים נסיגה קוגניטיבית שאין ולא תהיה עליה מחילה. ביבי רע ובוגדני, הוא לא מייצג את העם, הוא רוצה להקים דיקטטורה והוא מקריב את החטופים בכוונה זדונית.
זה, הלכה למעשה, רפרטואר הטיעונים – מד"ר יולנדה יבור ועד פרופ' שקמה ברסלר, מהסופר אייל מגד ועד הפילוסוף אסא כשר, מאהוד ברק ועד משה יעלון. כמו רגרסיה מנטלית ושכלית לגיל ההתבגרות: זה נראה כמו אדם מלומד, ולפי התעודות על הקיר הוא כזה, אבל זה מצווח עליך כמו נער שטוף הורמונים שלא קיבל מאבא את המפתח לאוטו. בפעם הבאה שאתם נתקלים באחד כזה – אל תטרחו להתווכח. חבל על המאמץ. תנו מבט מכיל, ותגידו: "אנחנו מבינים שאתה כועס עכשיו. כשתתבגר תבין".
הבעיה היא שהאריסטוקרטיה הנעלבת של ישראל גוררת למטה את הפרהסיה הציבורית כולה. החלוקה הפשטנית של המציאות ל"טובים" ו"רעים", "מחריבי המדינה" מול "מצילי העם", איומי ה"תחזיקו אותנו" אחרת נעזוב את הבית, הפופוליזם, הסיסמאות. וכל הדבר הזה מקבל שירותי הגברה בתקשורת, מנהל את לוחות השידורים ומעצב בכוחניות את הוויכוח הציבורי בישראל ברגע היסטורי שמחייב דיון רציונלי בהחלטות גורליות.
האנשים האלה כופים על ישראל תפיסת מציאות, ובכן, דבילית, שמתחילה ונגמרת ב"פויה ביבי". הסתה? האנשים האלה צריכים להיחקר על הַטְפָּשָׁה מאורגנת של החברה הישראלית. אם נכפה עלינו לבחור – עדיפה מכונת הרעל על פני מכונת הטמטום.
