אין ברירה: ההכרזה של מנהיג הציבור הליטאי, הרב דוב לנדו, כי הוא מתנגד לכל גיוס – מחייבת שינוי גישה של כלל הכוחות הציוניים. אם אנחנו לא נתעשת – מדינת ישראל תהיה מובלת על ידי אוטונומיות ולא על ידי הצרכים הלאומיים. נגיע לשורה התחתונה: הפתרון האפשרי היחיד שאני רואה הוא תהליך של חקיקה קשה ומסובכת, שבסופה מי שישרת בצבא או בשירות לאומי יקבל את מלוא הזכויות, ומי שלא ישרת – יימנעו ממנו תקציבי המדינה וגם הזכות לבחור ולהיבחר. זה נשמע בלתי אפשרי, לא דמוקרטי, מוקצן? אכן כן.
אנחנו בתקופה בלתי אפשרית. מדינת ישראל התעוררה ב־7 באוקטובר לתוך מציאות ביטחונית שהולכת ללוות אותנו בשנים הקרובות. סיום המלחמה לא יביא כנראה לסיום האיום מכיוון איראן. אנחנו צריכים צבא גדול, חברה ישראלית חזקה ומנהיגות ראויה שיודעת לחבר את העם ולחבר בין החלטות לביצוע. זה לא יעבוד בלי שינוי דרמטי, שימוש בתקציבים והשפעה פוליטית.
ערבים ויהודים לכל סוגיהם, משמאל ומימין, יצטרכו להיות חלק מהמדינה. אין לנו זמן להתעסק במה שקורה בתוך הארץ כשזה מה שקורה בחוץ. בחודשים האחרונים, במקביל לשירות מילואים, בכל רגע פנוי אני יושב על תוכניות לגיוס חרדים לשירות צבאי או לאומי. הייתי מאוד רוצה שאחת התוכניות האלו תתקבל. כך, לדוגמה, התוכנית של הרב תמיר גרנות, ראש ישיבת ההסדר "אורות שאול", איש מופלא ששכל את בנו סרן אמיתי צבי במלחמה. המאבק שלו למען גיוס חרדים לצד לימוד תורה אמור היה למצוא אוזניים קשובות, אך זה לא עובד, וכשזה המצב – אסור לשקוע שוב בניסיון להעלים את הבעיה.
איפה הערבות?
הגענו למלחמה אחרי שנים של כסת"ח כמעט בכל תחום: כך בנוגע למילואים שהצילו את ישראל ב־7 באוקטובר, כך ביחס הבלתי נתפס של הדרג המדיני והצבאי לחמאס ולמנהרות ש"ניתנים להכלה", וכך ביחס ל"צבא קטן וחכם". הגענו למלחמה גם עם פוליטיקה רעילה שאין בה יכולת להניע החלטות. מדינת ישראל מתפקדת היום רק בזכות העם המופלא שיש כאן, ומערכות ביטחוניות שאף שספגו מכה קשה – הן עדיין חזקות.
כדי להתמודד עם האתגרים הללו בשנים הקרובות, אנחנו חייבים לחבר בין משימת חיזוק החברה לחיזוק הביטחון. החזרת החטופים היא חלק מזה. תחושת הביטחון, ניקוי האורוות, ובסוף אחרי הכל נדרשת גם תחושה של הוגנות.
אין תחושה כזאת היום. מאחורי כל אירוע קשה ברצועה או בגבול הצפון, יש פה אנשים שנשימתם נעתקת. קודם כל ההיתקלות, המטען, הנ"ט או הפגיעה של הפצצה. אחרי זה הדיווחים בקשר. כשאתה שם, המעגל קצר יותר לפעמים, ואז מגיע גל שמועות בעורף. זה אירוע מכונן, משנה חיים, שחוזר על עצמו שוב ושוב מאז תחילת המלחמה. גם אצלי. לכן גיוס חרדים לצבא הוא אירוע כל כך משמעותי. זה פשוט בלתי סביר שאנחנו לבד. בלתי סביר שנדרשים חיילים להגן על המולדת, שיש חוסר כזה, ורבנים – מנהיגי הציבור החרדי – מכריזים ש"ייהרג ובל יעבור". אפילו לא ניסיון למראית עין.
אני לא מוכן לקבל את זה שרק אימהות שאני מכיר לא ישנות בלילה, שיש אלפי צעירים בריאים שיוצאים לעבוד, מטיילים ואוכלים במסעדות, צורכים תקשורת – והם לא יתגייסו כי נולדו למשפחות חרדיות. אין סיכוי שהמשמשים של מנהיג הציבור הליטאי לא דיווחו לו על אלפי פצועי צה"ל וההרוגים. אני לא מאמין שהוא לא יודע שיש פה כאב כזה גדול וערבות הדדית כזו גדולה. ושיהיה ברור, ערביי ישראל יצטרכו גם כן להיכנס למעגל השירות למען המדינה, אבל בניגוד אליהם, ההכרזות של החרדים כואבות לי באופן אישי.
תחושת הוויתור על הערבות ההדדית, יש לה השפעה גדולה יותר משיעור החיילים החרדים לבדו. צר לי שצריך בזמן מלחמה להתעסק בזה, אבל אין אחרים. המפלגות החרדיות, הממשלה והמערכת הפוליטית כולה, לא מסוגלות לראות את המצוקה והצורך. אם חלק מחבריהן היו זוכרים איך זה לעמוד בשמירה במוצב מול האויב במשך שעות לצד שותף לשמירה שחושב לגמרי אחרת ממך, הם היו פועלים אחרת. היו מרגישים את הצורך בערבות הדדית בעצמות. אנחנו מבצעים מהלכים גדולים לטוב ולרע.
מפרקים את עזה לגורמים אחרי שחשבנו שנים שזה בלתי אפשרי, ולעומת זאת בצפון אנחנו בכאוס אזרחי עם רצועת ביטחון הפוכה, כמו שאיש לא יכול היה לדמיין. כעת אנחנו מסוגלים לייצר מהלך גדול שגם אותו איש לא דמיין, שיביא להחלטה על מתן תקציבים רק למי שמשרתים.
פינה טובה: היתרון בחלק הזה של הטור הוא לקבל פה ושם סיפורים על אנשים טובים וארגונים שעושים חסד בעולם. כך, למשל, האגודה להתנדבות עדכנה אותי שממש בימים אלה מסיימים כ־1,000 מתנדבים עם צרכים מיוחדים, במצבי סיכון, ובעלי פטור רפואי מגיוס לצבא, שנתיים של שירות לאומי.
הצעירים הם בוגרי שלוש תוכניות של האגודה להתנדבות: תוכנית "עוצמה" לאנשים עם צרכים מיוחדים, תוכנית "תמורה" למצבי סיכון, ותוכנית "של"מ" לצעירים מהמגזר הכללי עם פטור רפואי מהצבא. דווקא בהקשר של מה שכתבתי בחלקו הראשון של הטור, זה מדהים.
באגודה עצמה, אגב, יש אלפי מתנדבים ובהם גם ערבים, דרוזים וצעירות דתיות. זה פתרון מעולה גם לחברה החרדית הלומדת. אין דבר שאי אפשר לסדר ולארגן. ירון לוץ, מנכ״ל האגודה להתנדבות, אומר שלכולם מגיעה הזדמנות. הוא צודק, לכולם מגיעה הזכות לשרת את המדינה.
