כל שנה לאחר תשעה באב אני כותבת על הגירוש מגוש קטיף וצפון השומרון, הידוע בשם היחצני והסטרילי "תוכנית ההתנתקות".
מוצאי תשעה באב 2005 הוא היום שבו החל הגירוש, גירוש בזק יש לומר, בלי שהתממש אף אחד מהתרחישים הקיצוניים שצפו מערכת הביטחון והתקשורת הישראלית, שהיתה מגויסת לחלוטין לטובת הגירוש. אף שאלה קשה לא נשאלה, שום אתגר לא הוצב, כלב השמירה של הדמוקרטיה היה מגויס מלא לטובת הממשלה ולדריסת המיעוט.
באחד מנאומיו בכנסת, באוקטובר 2004, מנה אריאל שרון את הבשורות שבתוכנית ההתנתקות: "אני משוכנע בעמקי ליבי ובמיטב הכרתי כי ההתנתקות הזאת תחזק את ישראל באחיזתה בשטח החיוני לקיומנו ותזכה בברכתם והוקרתם של קרובים ורחוקים, תפחית איבה, תפרוץ חרם ומצור ותקדם אותנו בדרך השלום עם הפלשתינים ושאר שכנינו".
כמה כואב לקרוא את זה אחרי אוקטובר 2023. הגירוש מגוש קטיף לא רק שלא חיזק את ישראל בשטח החיוני לקיומנו, אלא הפך את השטח הזה לשדה קטל מחורר. הוא לא הפחית איבה או חרם, ובטח לא קידם שום שלום עם אף אחד – רק דם, שנאה ודמעות זרמו מאז. גם הברכה של הקרובים והרחוקים חלפה חיש מהר עוד בדוח גולדסטון על מבצע עופרת יצוקה, חמש שנים בלבד אחרי ההתנתקות. בנאום אחר שלו, בכנס הרצליה, הכריז שרון ש"ההתנתקות היא מהלך ביטחוני ולא מדיני".
וכך, במשך שנים גיחכו עלינו במכוני שמאל מפונפנים וארגוני שמאל שוחרי שלום בכאילו שההתנתקות היתה טובה לביטחון. באותות, במופתים ובלשעברים למכביר הם טענו טיעונים, הוכיחו הוכחות ובאצבע זקורה ומאשימה הביאו את משוואת הדמים: לפני ההתנתקות, אחרי ההתנתקות. ובכן, גם בזה צדקנו לצערי. במשוואת הדמים, הצד של "אחרי ההתנתקות" שבר את החוגה. אין, ולא יהיה, מה להשוות, לעולם. ההתנתקות היתה איוולת מדינית וביטחונית, גם בצפון השומרון, באזור ג'נין. גם שם אנחנו חווים את נחת זרוע ההתנתקות, אם כי לא בצורה מפלצתית כמו בעזה, כי אנחנו עדיין שולטים בחגורת האזור, בזכות היישובים באזור כמובן, שמביאים עימם צבא ושליטה בשטח. אבל האיוולת לא התחילה בהתנתקות אלא בהסכמי אוסלו.
המציאות שנוצרה ערב ההתנתקות היתה, יש להודות, בלתי נסבלת. השיירות המשוריינות לנצרים, הפיגועים המדממים, הביצורים, יצרו מציאות קשה לעיכול. החטא הקדמון היה הסכמי אוסלו ועימו האמונה שאם רק ניסוג וניתן להם לנהל את הביטחון – יפרצו השקט והשלום. אחרי כישלון השלום של אוסלו היתה מדינת ישראל יכולה לבחור בין שתי פניות: לחזור בה ולשלוט בשטח במחיר מסוים של פעילות צבאית ומאבק בינלאומי, או לברוח. ומי שבוחר חרפה, כידוע, זוכה גם במלחמה.
אז, בקיץ הנורא של 2005, כשחיילי צה"ל גררו אותו בכוח מביתו, זעק ד"ר סודי נמיר, הרופא של גוש קטיף, "ייכנסו מפילדלפי מיליון רוצחים, יהיו קטיושות על אשקלון, מרגמות על שדרות, רצח בנתיבות". נמיר לבש אז את מדי צה"ל, שאיתם הוא שירת ועדיין משרת במילואים, בהתנדבות כמובן. והזעקה הזאת של סודי היא שמהדהדת באופן מציאותי וטרגי הרבה יותר מנבואותיו של אריק שרון ז"ל. לא רק שהוא צדק, אפילו הוא היה בהערכת חסר לגבי תרחישי האימים.
המציאות שנוצרה ערב ההתנתקות היתה, יש להודות, בלתי נסבלת. השיירות המשוריינות לנצרים, הפיגועים המדממים, הביצורים, יצרו מציאות קשה לעיכול. החטא הקדמון היה הסכמי אוסלו ועימו האמונה שאם רק ניסוג וניתן להם לנהל את הביטחון – יפרצו השקט והשלום
ביישובים הפורחים של גוש קטיף וצפון רצועת עזה הקימו מחנות ומפקדות של טרור.
היישובים המתוקים דוגית, עצמונה, תל קטיפא הפכו למחנות של יצוא מוות. חלק מהיישובים נמחקו לטובת "קרקע חקלאית", שממנה שוגרו מטחי טילים לכל פינה בדרום, לירושלים ולמרכז הארץ. העזתים, מצידם, לא הותירו מקום לספק על כוונתם הסופית: אלי סיני הפכה ל"עכו", כפר דרום הוחלף ל"אל־קסטל".
19 שנים לאיוולת ולפשע ההתנתקות. לא נשכח לעולם, ונדאג שלא יקרה שוב. זה עלינו הפעם.
