גלוי וידוע שמערכת המשפט הישראלית ממוקמת בקצה השמאלני של הספקטרום, ושבכל הנוגע לסוגיות לאומיות עיקר מעייניה מושקע ברצון חבריה להמשיך להשתתף בכנסים בחו"ל. נקודות הייחוס של מערכת המשפט הן "הקהילה הבינלאומית" ו"הדין הבינלאומי". אלה הולידו מאמץ עיקש לשאת חן בעיני פריץ כלשהו. הם עדיין מאמינים שהאמנציפציה תעבוד. הם יהיו ישראלים בישראל ואזרחי העולם בחו"ל, והגויים יידעו להבדיל בינם לבין היהודים האחרים.
לכן נאלצנו לשמוע במשך שנים על "עקרון המשלימות". לפי עקרון המשלימות, האנטישמים ירשו לנו לחיות אם נחקור ברצינות את טענותיהם כלפינו – שאנחנו גזענים, רוצחים, מסיתים ומשמידי־עם – ונתקן את דרכינו בהתאם. גם לאחר שבתי המשפט בהאג הוכיחו בפעם המי־יודע־כמה שמונחים סטריליים כמו "דין בינלאומי" ו"משלימות" הם כיסוי צלופן על חבילת אנטישמיות שאין שום דרך לחיות לפיה, הצמרת המשפטית בוחרת שוב ושוב להניח את צווארם של אזרחי ישראל מתחת למאכלת, ומקריבה אותם למולך המוסר המזויף.
בג"ץ והפרקליטות היו יכולים להמשיך להחזיק בדעותיהם ולשכפ"ץ את אזרחי המדינה באמצעות הגנה עליהם מעלילות דם, ובמקרה של עבירות אמיתיות – לא לסמוך על משפט בינלאומי הוגן ולהתנהג בהתאם. כך היו נשמרים גם הפסאדה המשפטית שלהם וגם כבודם וחירותם של חיילי צה"ל. אבל בפרפרזה על מאיר אריאל: "מי שדפק פעם אחת – כבר לא יכול להיגמל מזה".
החקירות נגד לוחמי 7 באוקטובר, החקירה שנפתחה בעקבות תלונות של מחבל נוחבה וההדלפה הפלילית של סרטונים (שבהם פעולה מטושטשת שאין לדעת מה טיבה) לא הספיקו לפרקליטות. אפשר לטעון, אם חייבים, שכאן מדובר במעשים. אבל עכשיו היא נכנעת להאג ופותחת בחקירה נגד אזרחים שקראו למחוק את עזה. העבירה (המומצאת) על הפרק: הסתה נגד תושבי עזה. הפרקליטות הישראלית הפכה להיות שליחת בית הדין בהאג. הוא הבוס, ובמצוותו מגבילה הפרקליטות את חופש הביטוי של אזרחי המדינה שהיא אמורה לשרת.
האנטישמים מהאג לא הזדעזעו רק מהרצון למחוק את עזה, אלא גם מהתנ"ך בכבודו ובעצמו. בנובמבר פרסם רה"מ נתניהו איגרת לחיילי צה"ל, ובה כתב: "המאבק הנוכחי במרצחי חמאס הוא פרק נוסף בסיפור העמידה הלאומית לדורותיה. 'זכור את אשר עשה לך עמלק'". הציטוט צורף לכתב האישום נגד ישראל – אם כי יש לציין כי בכל התנ"ך כולו לא מתואר גם שבריר מהזוועות שעוללו אנשי חמאס לאזרחי ישראל, לקול מחיאות הכפיים והחגיגות של תושבי עזה.
אפשר להגן על מי שרצה ורוצה למחוק את עזה ולמחות את עמלק כמי שנכשל בלשונו ברגע של טרגדיה לאומית. אלא שהגנה כזאת מאשרת את מה שהאג והפרקליטות הישראלית מנסים לקבוע עבורנו: אסור לרצות. אסור לדבר. אולי גם אסור להרגיש. ודאי שאסור לבצע. גם כשהרצחני באויביכם ממשיך לממש את תוכניתו הקבועה, הבלתי־מתפשרת, להרוג את כולכם – הקפידו לדבר עליו יפה, פן הפקידות המשפטית תשלח בכם את המשטרה.
שנאה כלפי מרצחים, והרצון להשמיד את כולם עד האחרון, לעקור אותם מעיר הרשע שלהם ולדאוג לכך שלעולם לא ישובו לאיים עלינו, הם רגשות טבעיים, נכונים ומוצדקים. אויב צריך להביס. על אויב לא מדברים במונחים רכים, אויב מותר וצריך לשנוא. רק מוח משפטי מעוות יזרום עם התביעה האנטישמית שאוסרת על היהודים לשנוא את מרצחיהם בגלוי. ואם אסור להרגיש, ואסור לדבר – ודאי שאסור לנצח. הניצחון מדמם מדי, ודם האויבים יקר משלנו.
במהלך שנות המדינה התפתחה המלצה מוסרית ואסתטית להיפטר מהשנאה כלפי האויב. כיום האויב אינו קולקטיב, אלא אוסף פרטים שחלקם (תמיד חלקם הקטן) רוצח, והשאר – בחזקת חף מפשע וראוי לחמלה, להגנה ולסיוע הומניטרי. התפתחנו כאומה עד כדי כך שככל שמתאכזרים אלינו, כך עלינו להתאמץ ולהוכיח שבעתיים שאנחנו לא כמו הנאצים, לא כמו חמאס, לא כמו מרצחי הרשות הפלשתינית, חיזבאללה ואיראן. כאילו אי־פעם היה סיכוי שנידמה להם.
כדאי לזכור בכל רגע, ובעיקר עכשיו: או שאנחנו נמחק את עזה – או שעזה ושותפותיה לאידיאולוגיה ימחקו אותנו. אלה שתי האפשרויות שניצבות בפנינו. עכשיו תבחרו
האיסור של שנאה טבעית, של רצון טבעי ומוצדק לנקמה ושל השאיפה לניצחון נועד לכבול את ידינו גם בתחום המעשי, שלא נחלום אפילו להעניש את הנאצים של המזרח התיכון כפי שמגיע להם. שלא נעז לומר "כיבוש", שלא נעז לומר "גירוש" ו"התיישבות" – אלה הצעות כל כך לא מנומסות, שאסור אפילו לבחון את התועלת שבהן. בניגוד ל"נסיגות", "התנתקות" ו"פייסנות" – כל אלה מחשבות יפות שהובילו למעשים יפים שהביאו עלינו אסון אחר אסון, מלחמה אחר מלחמה, פיגוע אחר פיגוע, ולא שינו כהוא זה את תוכניות חמאס, פת"ח, חיזבאללה ואיראן להשמיד אותנו, ולא שכנעו את הקהילייה הבינלאומית בצדקת דרכנו. את תוכניות ההתאבדות הלאומית מותר וראוי להשמיע.
הביטוי "למחוק את עזה" יכול לבטא סערת רגשות, משאלת לב, גסות רוח, אכזריות – כל אלה אינן עבירות פליליות. "הסתה נגד תושבי עזה" הוא עוד רצף מילים שפרקליט יכול להקליד על דף ולנסות לשוות לו חותמת משפטית או מוסרית. אך ממתי רצון להשמיד את האויב יכול להיחשב עבירה על החוק או על המוסר? ממתי הדין הבינלאומי נעלה על ציוויי התורה? האם להאג יש סמכות לאסור ציטוטים מהתנ"ך ולדרוש הסברים לשימוש בהם?
השכפ"ץ המשפטי שלנו מעדיף את הדין הבינלאומי על פני הזהות הלאומית והדתית שלו עצמו. הפרקליטות מאיימת עלינו פן נתייחס לעזה כאל קולקטיב רצחני. ואם אסור "להסית" נגדם – ודאי שאסור לגרש אותם או להחריב את נחלתם כדי שלעולם לא ישקלו אפילו לאיים על חיינו.
על כן, אסור להגיד "למחוק את עזה". חופש הביטוי לא חל כאן. איסמן עלול לפתוח בחקירה נגד אזרחים שעלולים לפגוע במעמדו בקהילייה הבינלאומית. ובכל זאת, במדינת היהודים, המקום שבו מחיר האשליה הוא מוות, כדאי לזכור בכל רגע, ובעיקר עכשיו: או שאנחנו נמחק את עזה – או שעזה ושותפותיה לאידיאולוגיה ימחקו אותנו. אלה שתי האפשרויות שניצבות בפנינו. עכשיו תבחרו.
