לרוח הגבית הפוליטית שקיבל ממקור בלתי צפוי, לא ציפה יואב גלנט. היה זה בעיצומם של הדיונים שערך בנימין נתניהו להדיח אותו מתפקידו, כאשר התקבל מסר תקיף מבכירים בממשל האמריקני שהבהירו לראש הממשלה שהם מתנגדים לכך נחרצות. לא בטוח שהסיבה המרכזית שגלנט לא הוחלף עד לרגע זה קשורה ישירות לאותו מסר, אבל לא מן הנמנע שהשיקול בסביבת נתניהו שלא לפתוח חזית עימות נוספת מול האמריקנים, נוסף על אלו הקיימות, עמד גם הוא לנגד עיניו, מה שהותיר את שר הביטחון, לפחות בינתיים, בתפקידו.
מאז המלחמה מקפיד גלנט לשהות בסביבה ביטחונית כל העת, ואת משרדו בקריה הפך לביתו. אמנם בחודשים האחרונים, מאז סיום השלב העצים של המלחמה הקרקעית בעזה, הוא מרשה לעצמו להגיע הביתה בשבתות, אבל באמצע השבוע נשאר לישון במשרדו, וגם בביתו הפרטי בשבת מוצא את עצמו לא פעם מכנס דיונים ביטחוניים רגישים שאינם סובלים דיחוי.
לדעתו של שר הביטחון, ישראל הגיעה בימים האלה לצומת טי. אין כיכר, מזלג או כמה נתיבים מקבילים, אלא צומת של הכרעה ברורה. לכאן או לכאן. או עסקה, השהיית הלחימה, שחרור כמה שיותר חטופים וניצול פסק הזמן להגיע גם להסדרה בצפון, מה שיוביל להחזרת התושבים אחרי עשרה חודשים של גלות כפויה; או המשך המצב הקיים: לחימה סיזיפית, ללא עסקה להשבת חטופים, ועם עתיד לוט בערפל לתושבי הצפון. הנטייה הברורה שלו היא לאפשרות הראשונה. הוא מאמין לאנשי מערכת הביטחון שאפשר יהיה לשמור על ציר פילדלפי גם בהיעדר כוחות אנושיים בשטח, ומאמין שאפשר יהיה לשוב ללחימה, בעוצמה זו או אחרת, גם אחרי מילוי שלבי העסקה ושחרור כמה שיותר חטופים.
מותח את החבל
גלנט לא מוכן לקבל הטפות על כך שהוא, הרמטכ"ל והצמרת הביטחונית שואפים לסגור את הבסטה, בעוד ראשי מפלגות הימין ונתניהו ממשיכים לחתור לניצחון המוחלט. את הבוז שהוא חש כלפי נתניהו בנושא הביטחוני לא יכול גלנט להסתיר. במיוחד לא אחרי מכת המנע המוחצת – "פעולה משנת מציאות בלבנון", כפי שהיא מכונה בקריה – שכל ראשי מערכת הביטחון, מהשר, דרך הרמטכ"ל וכל ראשי ארגוני הביטחון, המליצו לבצע ב־11 באוקטובר, ארבעה ימים אחרי הטבח, ורק נתניהו התנגד ומנע. למרות המכה מחמאס, הטבח, האונס והביזה, ההשפלה והרצח, גלנט סבור עד היום שאת המלחמה היה צריך למקד בלבנון, ולא בעזה. במיוחד כשעל הפרק היתה אותה מטרה משנת מציאות. חיזבאללה, הוא סבור, היה נכנע מהר מאוד, וכשצה"ל היה מתפנה אחרי חודש-חודשיים לעזה, היה גומר את הסיפור שם בקלות ובמהירות.
שר הביטחון שומע את הקולות של שרי הימין וחברי הכנסת של הליכוד הקוראים להדיח אותו, כמו גם את הדיונים בסביבת נתניהו בנושא, ובוחר שלא להגיב. הוא גם הנחה את הצוות שלו שלא להתייחס לנושא במילה. בעוד הוא, שר הביטחון, מקדיש את כל התבטאויותיו הפומביות, וגם אלה שלא, לנושאים הביטחוניים, אחרים בינתיים מצטיירים כמו מה שהם. פוליטיקאים.
גלנט מותח את החבל עם נתניהו עד קצה גבול היכולת. האיומים על החלפתו לא משנים לו. הוא גם לא חושש לעתידו הפוליטי. אמנם הפעם ההמונים לא צפויים לצאת עבורו לרחובות, כפי שעשו באירוע הפיטורים הראשון המכונה "ליל גלנט", אבל גם כחבר כנסת מהשורה יוכל להשיג את מטרתו: להיות חבר הליכוד הראשון זה שנים רבות שהעז לקרוא תיגר על מנהיגותו של נתניהו, מה שייצב אותו כמועמד הבולט ביותר להחלפתו. וזה לא משנה אם בפריימריז יגיע לחמישייה הראשונה או לעשירייה השנייה. כל עוד יהיה בכנסת, לדעתו יוכל לגבור על כל המועמדים שאחרי נתניהו, מכל מקום ברשימה.
חוזרים לחמם את הספסל
ויש גם העניין הפעוט של מחדל 7 באוקטובר. בינתיים, נהנה גלנט מכל העולמות. הביביסטים דורשים את פיטורי הרמטכ"ל. הר"לביסטים את פיטורי נתניהו. שר הביטחון, הנושא באחריות ישירה ומובהקת, נופל בין הכיסאות. אף אחד לא קורא להדחתו.
אבל גלנט יודע שלא לעולם חוסן. אחרי המלחמה יישלפו הסכינים. אחרי שהרמטכ"ל יתפטר, הלחץ עליו לקבל אחריות וללכת יגבר. אלא אם כן יפוטר עוד קודם לכן. אם זה יקרה, חלקו באחריות ל־7 באוקטובר יתגלה רק בעוד כמה שנים, כאשר ועדת החקירה תפרסם את מסקנותיה. עד אז ישרור השקט בסביבתו, ואת תוכניותיו הפוליטיות יוכל להוציא לפועל באין מפריע.
ראש הממשלה רואה בגלנט גורם מפריע, כמי שמגבה את מערכת הביטחון באופן אוטומטי גם כשלדעתו של נתניהו ראשיה שוגים שגיאה חמורה. הדוגמה הבולטת ביותר היא הוויכוח סביב פינוי ציר פילדלפי. נתניהו מוצא את עצמו מול כל העולם ואשתו, מבית ומחוץ, ללא גיבוי משום גורם רלוונטי בהתעקשותו להותיר את הציר מאויש בכוחות צה"ל, ויהיה זה חידוש גדול מבחינתו אם לצידו יעמוד שר ביטחון שיצדיק אותו ויתמוך בעמדות הנוקשות שהוא מציג.
נכון לעכשיו השם החם להחליף את גלנט, גדעון סער, ייאלץ להיכנס להקפאה עמוקה. נתניהו לא יציע לו להתמנות לתפקיד לפחות עד להתבהרות המצב הפוליטי. אמנם התוכנית המקורית של ראש הממשלה היתה לעסוק בעניינים אלה מייד עם שובו מוושינגטון, אולם המצב הביטחוני עיכב את המהלך. משימתו הראשונה של נתניהו, שאותה כנראה יוציא לפועל בימים הקרובים, היא להבין אם הסיעות החרדיות מוכנות לאשר תקציב נוסף. אם לא, הממשלה הגיעה למעשה לסוף דרכה. אם כן, לממשלה יש אופק ארוך, ואופציית סער יכולה לשוב לשולחן.
"גדעון סער כבר לא מנסה לחבר בין בנט לליברמן ורואה בכך משימה חסרת סיכוי. הוא עדיין לא יודע מה יהיה איתו בכנסת הבאה, ואופציית החיבור בהחלט היתה יכולה לשרת אותו, אבל גם הוא הבין שאין מה להשקיע במהלך שלא יניב כל תוצאה"
סער מצידו לא מכחיש שהיה רוצה להתמנות לשר ביטחון, אבל גם לא יכול להכחיש את העובדה שעד כה לא קיבל כל הצעה כזאת. בתקופת ההמתנה, שכאמור יכולה להתארך עוד, נהנה סער ממעמד ייחודי של "מועמד לשר ביטחון". תפקיד חסר ערך בחיים האמיתיים, אבל פוזיציה מבוקשת בחיים הפוליטיים והתקשורתיים.
מצידו של נתניהו, מלבד החשש שבמינוי שר ביטחון ללא שליטה שיחליף שר ביטחון ללא שליטה, לפני קבלת החלטה בנושא צריך לראות מה מתקדם עם עסקת החטופים. הדבר האחרון שהוא זקוק לו הוא עסקה ששר הביטחון החדש מתנגד לה.
מי שעוד נהנים מהפוזיציה הייחודית של "מועמד ל", מלבד סער, הם נפתלי בנט ואביגדור ליברמן. כלפי חוץ השניים מנהלים משא ומתן לאיחוד, מה שהופך את שניהם למועמדים פוטנציאליים לראשות הממשלה. אבל הפער מהמציאות הוא גדול. בפועל, המגעים בין השניים גוועו, וללא שינוי דרסטי של הרגע האחרון, ישראל ביתנו ומפלגה בראשות בנט ירוצו בנפרד. איש מהם לא הסכים לוותר על המקום הראשון, ולכן מועמדותם לראשות הממשלה היא על הנייר, מרחפת במרחבי הספינים הפוליטיים, ולא מעוגנת במציאות.
גדעון סער, שניסה בכל כוחו לקדם איחוד בין השניים, ובשלב מסוים אף חשף את כוונותיו של בנט להתמודד בכנסת הבאה בלי תיאום ובלי רשות, רק כדי להניע אותו ואת ליברמן לפעולה – הרים ידיים. הוא כבר לא מנסה לחבר ביניהם ורואה בכך משימה חסרת סיכוי. הוא עדיין לא יודע מה יהיה איתו בכנסת הבאה, ואופציית החיבור בהחלט היתה יכולה לשרת אותו, אבל גם הוא הבין שאין מה להשקיע במהלך שלא יניב כל תוצאה.
בינתיים, מחכים לשופטים
שופטי העליון המחישו השבוע, שוב, את גודל הניתוק והסיאוב בינם לבין החברה הישראלית שאותה הם מתיימרים לייצג. זה היה בדיון על זכויות מחבלי הנוחבה, שהתקיים בבית המשפט העליון ביום רביעי. כמה מבני המשפחות השכולות ומשפחות החטופים שנכחו באולם, ושלא יכלו לשאת את המאבק על זכויות כליאתם של אלה שרצחו, טבחו וחטפו את יקיריהם, התפרצו בזעקות רמות של לב שבור ודם רותח. השופטים, בלי טיפה אחת של גילוי אמפתיה, בלי נימה של הבעת חמלה או צער, היסו את המוחים, ולמול עיניהם הבוכות והקרועות סובבו את גבם ויצאו מהחדר.
אירוע זה מצטרף לעוד צבר אירועים שגורמים לכך שמערכת המשפט, מהיועמ"שית והפצ"רית ועד בג"ץ, מאבדת את אמון הציבור הישראלי ומגבירה בעיני רבים את הצורך ברפורמה שתאזן את המערכת המשתוללת. אבל אין רוב לשינויים במערכת המשפט בכנסת. ודאי שאין רוב לכך גם בבית המשפט.
בשבועות האחרונים ניסה יריב לוין כמה פעמים להגיע להסכמות עם מ"מ נשיא העליון פוגלמן על מינוי נשיא ומינוי שופטים לעליון. המגעים התקיימו בתיווך מנהל בתי המשפט, השופט צחי עוזיאל, ובבסיסם התקיימו כמה פגישות בין לוין לפוגלמן. שר המשפטים הציע שיצחק עמית יהיה נשיא העליון – אבל בעוד שנה. בינתיים יתמנה לתפקיד יוסף אלרון, שהציג את מועמדותו לתפקיד.
בשנה הזאת, מקווה לוין, אפשר יהיה למנות שופטים בעלי קו מחשבה אחר מזה הנושב כיום בעליון, מתוך הערכה כי אלרון, כחבר ועדת מינוי השופטים, לא יהסס להתנגד למועמדים ולתמוך במועמדי השר, גם במחיר שבירת ההגמוניה הקבועה, שבה שלושת השופטים בוועדה מצביעים כאיש אחד. אגב, לוין היה מצפה גם מהנציג הנוכחי בוועדה, נעם סולברג, המוצג כשמרן, לגלות מעט יותר עצמאות ולא ליישר קו אוטומטית עם שני השופטים האחרים, אולם נכון לעכשיו מדובר ככל הנראה בציפייה מוגזמת.
ויש דבר נוסף שניתן היה לעשות אם אלרון היה מתמנה לשנה לנשיא העליון: הקמת ועדת חקירה ממלכתית. בניגוד לפוגלמן או לעמית, לנתניהו היה הרבה יותר קל להקים ועדה ממלכתית אם אלרון הוא שימנה את העומד בראשה. אבל פוגלמן דחה את ההצעה מכל וכל והמשיך לדרוש שעמית ימונה מיידית לנשיא העליון. בג"ץ בנושא עוד תלוי ועומד, למרות האבסורד הזועק לשמיים שבו ידונו ויחליטו השופטים על עניין הנוגע להם ישירות.
גם המשא ומתן על מינוי שופטי העליון עלה מהר מאוד על שרטון. אחרי שורה של ניסיונות ופגישות, הציע לוין את ההצעה הכי גרועה שאיתה הוא עוד יכול לחיות: ששופט אחד מהשלושה יהיה מטעמו. פוגלמן והשופטים יקבלו שניים. לוין כיוון לד"ר רפי ביטון או לד"ר אביעד בקשי. גם לכך פוגלמן סירב. הוא דורש ששלושת המינויים הנותרים יהיו שלו.
לוין היה רוצה לאיים על השופטים שאם יחליטו שעליו לכנס את הוועדה ולמנות נשיא, יעביר את החוק לשינוי הרכבה בקריאה שנייה ושלישית, אבל סבור שאין לו רוב לכך. הדילמה שתעמוד בפניו היא אם לציית לבג"ץ, לכנס את הוועדה ולהביא את מינויו של עמית לנשיא להצבעה, שכמובן תאושר בשל הרוב המובהק לשופטים בוועדה, או להודיע שהוא מסרב, ואם פוגלמן רוצה לכנס את הוועדה – שיעשה זאת הוא. עמית אולי יהיה בסופו של דבר הנשיא, לוין לעומת זאת יהיה השר הראשון שלא מציית לבג"ץ.
