זו אחת הסצנות הכי מפורסמות בתולדות הקולנוע. לרקע מנגינת פסנתר מונוטונית, הבמאי היהודי הגאון סרגיי אייזנשטיין מציג סצנה אילמת ומהפכת קרביים של עגלת תינוק מידרדרת במורד מדרגות פוטיומקין באודסה. אף שהסרט נוצר ב־1925, כ־20 שנה אחרי האירועים, ואף שהסצנה היא למעשה בדיה קולנועית מוחלטת – היא הפכה לאייקון תרבותי בלתי נשכח. ברקע מלחמת אזרחים ברוטלית, שבה קציני צבא הצאר הרוסי טובחים בהמוני העם, עד הרגע הגואל – שלא רואים בקטע – שבו החיילים הפושטים על אוניית הקרב פוטיומקין יורים שלושה פגזים וקוטעים את שפיכות הדמים.
ראש עיריית תל אביב הראשון, מאיר דיזנגוף, תכנן את העיר בצלמה ובדמותה של אודסה, עיר נמל תוססת ושוקקת חיים. לא מפתיע, שהרי דיזנגוף גר באודסה מספר שנים. אני מאוד מקווה שבזה מתחיל ומסתיים הדמיון. כי פוטיומקין אחת כבר היתה לנו – אלטלנה – וממש אין לנו חשק לראות עגלות של תינוקות מידרדרות במורד מדרגות עיריית תל אביב על רקע מלחמת אזרחים בין איש לאחיו.
בשנתיים האחרונות האיום במלחמת אזרחים הפך לדבר שבשגרה. הוא נשלף בנונשלנטיות, לא על ידי השוליים שבשוליים אלא על ידי השפיץ של מחנה הרל"ב. כי מה יותר דמוקרטי מלאיים במלחמת אזרחים כשלא מקבלים את מה שרוצים? זה מה שכתוב במגילת העצמאות, לא? אחרי רצח רבין היה ברור שלא אומרים יותר "בוגד" על יריב פוליטי. השורש ב.ג.ד יצא לפנסיה. אז זהו – שלא. "הבוגד", "הצורר", "השטן", מככב בהפגנות, מככב בפה של אלופים במיל' ושל יו"ר האופוזיציה. ומילים מייצרות מציאות. למה בימין מעולם לא איימו במלחמת אזרחים? חסרות סיבות?
בהסכם אוסלו ממשלת ישראל לקחה ארכי־טרוריסט, יאסר ערפאת, שעשור קודם לכן היא שלחה אותו לתוניס. עכשיו החזירה אותו עם אלפים מאנשיו, אל סף דלתן של ערי ישראל. לימין היה ברור שזה ייגמר רע, אבל אף אחד לא איים במלחמת אזרחים. בהתנתקות נעקרו אלפי אנשים מבתיהם. גם הפעם היה ברור לימין שזה לא ייגמר בטוב. בכינו בכפר מימון והתקפלנו כמו אוריגמי.
מה הסיבה? כבר שמענו והשמענו אינספור פעמים על הסזון ואלטלנה, על זה שלא תהיה מלחמת אחים. סיפרנו על הממלכתיות הטבועה בדנ"א של המחנה הלאומי. אבל יכול להיות שיש עוד סיבה? יכול להיות שהימין בעצמו חושב שהמדינה לא שלו? שהימין הפנים את זה שיש כאן מעמד של אדונים ומעמד משרתים?
השמאל הפגין ברחובות למען שלטון שומרי הסף. על איזה סף שומרים שומרי הסף? סף הדמוקרטיה או סף הכניסה למועדון האליטות?
ב־1944 החלה עונת הציד אחרי לוחמי האצ"ל, ה"סזון". כשמנחם בגין אמר לאליהו גולומב, מפקד "ההגנה", שהם גורמים למלחמת אחים, ענה לו גולומב: "לא חשוב הדבר אם אנו נירה את הכדור הראשון במלחמת אחים – מנגנון התעמולה הוא בידינו ואנו נכוון את כותב ההיסטוריה. תמיד תהיו אתם המתחילים במלחמת אחים". וזה נותר נכון גם כיום.
השמאל הפגין ברחובות למען שלטון שומרי הסף. על איזה סף שומרים שומרי הסף? סף הדמוקרטיה או סף הכניסה למועדון האליטות? לימין היתה סיבה טובה להבעיר את המדינה. ניסו למנוע ממנו לבחור רה"מ שהוא רוצה. הימין זע באי־נוחות בספה מול הטלוויזיה, כי מה יותר אפקטיבי מלהביע מחאה מול המסך? בימין הבינו שתופרים פה ראש ממשלה, אבל מי יצא לרחובות? השמאל.
רק לפני ארבע שנים המדינה היתה סגורה לרגל מגפה. העולם היה סגור. מגפה של פעם ב־100 שנה השתוללה. קורונה, זוכרים? העולם עצר מלכת, אבל המחאה המשיכה לרוץ. אנשים נשמו מאחורי מסכות ולא התרחקו מהבית מעבר ל־100 מטרים, כי אפצ'י אקספוננציאלי מזדמן יכול היה להקריס את כל מערכת הבריאות. אפילו את פסח ואת יום העצמאות עם ישראל חגג מאחורי דלתות מוגפות. בזמן הזה כת הרל"ב עמדה על זכותה להתגודד ברחובות, להסית. בית המשפט אישר.
מ"שומרי הסף" ועד הרל"בים, השמאל מצליח לשנות את כללי המשחק תוך כדי תנועה. אז הם הפגינו כדי שמשפט נתניהו יתקיים, וכי הממשלה הפריטטית, עם נציגות שווה לשמאל, לא היתה מספיק לרוחם. משפט נתניהו מתנהל, אבל זה לא מעניין את הכת, כי מי צריך עובדות כשיש סיסמאות? בדת שלהם, לעובדות, לצדק, להליך ההוגן – אין משמעות.
גם כשמלחמה מתחוללת, השמאל הרל"בי משתולל, בגיבוי בכירים. כי מה יותר פטריוטי מלהפגין בזמן מלחמה? אמנם המחאה לא באמת תופסת, אבל מספיקה טעות אחת קטנה – וההיסטוריה היהודית תחזור על עצמה. המשרוקית של מערכת אכיפת החוק נדמה, אבל האיום רק הולך ומתגבר. ואני לא מאשים את המפגינים, שלטעמי חלקם במצב של המנקורט מהספר "והיום איננו כלה" מאת צ'ינגיז אייטמטוב. המנקורט הוא שבוי מלחמה שנקשר במדבר, על ראשו כובע עשוי מעור גמל טרי שהתכווץ והלך ככל שהתייבש. התהליך הכואב גרם לקורבן לאבד את זיכרונו, את הקשר למשפחתו ולעברו, והפך אותו למעין עבד נטול רצון עצמי.
כמו המנקורט האומלל מספרו של אייטמטוב, נדמה שחלק מהציבור הרל"בי עבר "כיווץ תודעתי" שהשכיח ממנו את הזהות הבסיסית המשותפת שלנו. הרל"ביסט עבר תהליך ברוטלי ושיטתי של שטיפת מוח, מחיקת זיכרון ואובדן זהות, שגורם לו לראות באחים "המשיחיים", למשל, אויב נורא יותר מחמאס.
תקשורת הנדסת התודעה משחקת בתפקיד של כובע העור המודרני. איך יושבי האולפנים מעזים בכלל לדבר על המתיישבים שתורמים בדם להגנת המדינה? איך אין להם בושה? אבל כאמור, "לא עכברא גנב, חורא גנב". מערכת אכיפת החוק, בהובלת היועמ"שית ובתי המשפט, שלא עושים דבר מול הפרת החוק השיטתית, עלולה להוביל אותנו לחורבן. כך דוהרים לתהום.
זוכרים את הסרט "טיסה נעימה", פרודיה על סרטי אסונות? הקפטן וטייס המשנה חוטפים קלקול קיבה ואין מי שיטיס וינחית את המטוס, מלבד טייס הלום קרב מווייטנאם. למרבה המזל, מקרה כזה לא התרחש במציאות, אבל סימולציות שבוצעו בארה"ב באמצעות בעלי רישיונות טיס אזרחיים פרטיים העלו תמונה עגומה. במקרה אחד הטייס לא הצליח להזיז את המושב ולהתקרב למכשירים. במקרה אחר טייסת כיבתה את הרדיו בשגגה, והיה גם אחד שבטעות כיבה את הטייס האוטומטי והתרסק מייד.
הסיכוי של אדם אינטליגנטי להנחית מטוס נוסעים הוא קלוש, מאוד־מאוד קלוש. כמעט כמו הסיכוי שלנו לצאת בשלום ממלחמת אחים. אבל מי אמר שאנחנו צריכים להיות הגיוניים? אולי כדאי לצאת מ"טייס אוטומטי" ולהתחיל לנווט את המטוס הזה ביחד.
