קשה לתאר את מצב התחבורה הירוד במדינת ישראל. בים, באוויר וביבשה, ברכבת, באוטובוס ובטיסה. אנשים נוחתים בנתב"ג ומגלים שאין מוניות בשבת. הרכבת איטית, כבדה ולעיתים פשוט לא מגיעה. הנסיעה באוטובוס התייקרה ביותר מ־40% השנה.
אזרחים במדינה אומנם מתנהלים בחייהם ובעבודתם במאה ה־21, עם בינה מלאכותית, קרן לייזר משמידת כטב"מים ויכולת טכנולוגית שמאפשרת לחסל את אויבי המדינה במבצעים סודיים מדהימים, בהם מבצע הביפרים שעורר השתאות בכל העולם – אבל אף אחד לא יכול להבטיח שהרכבת לתחנת ההגנה תגיע בשעה היעודה.
חברות תעופה זרות מבטלות טיסות ומשאירות את הנוסע הישראלי ללא פתרונות, ופקקי התנועה התפשטו כבר לכל המדינה, בכל שעות היום, כאן, שם ובכל מקום.
מבין משרדי הממשלה הכושלים ביותר, משרד התחבורה ודאי מתברג גבוה למעלה. השרה מירי רגב, שטסה בשנה ושמונת החודשים האחרונים, בזמן המלחמה הקשה בתולדותינו, עשר פעמים ביותר משני מיליון שקלים, העלתה סרטון לפני שבוע שבו גיחכה על המצב ואמרה: "אני ההוכחה לכך שיש טיסות". מה שהיה אמור להיות הומור עצמי דלוח התגלה כמתריס, יריקה בפנים, השתנה מהמקפצה.
אצל רגב, אצבע בעין זו לא טעות אלא שיטה. זו האידיאולוגיה עצמה. לעשות דווקא ולעצבן זה חלק מתפיסת עולמה. כשמטיחים בה את המספרים המאמירים של ההרוגים בתאונות הדרכים בתקופת כהונתה, היא טוענת שהנהגים הם אלה שאשמים, כי הם נוהגים ומסמסים. כנראה שבממשלת השינוי סימסו פחות והעדיפו לחיות.
הדרך של רגב להילחם בחוסר היכולת, בהיעדר היוזמה ובנתונים הגרועים של משדרה, היא לא חלילה לנסות לטפל בבעיה. היא באה עם פתרון המחץ – מיתוג ומבצע יח"צ. אחרי שניר ברקת נכשל עם היוזמה שנקראה "מה שטוב לאירופה טוב לישראל" – רגב רצתה גם, והחליטה שמה שטוב למשרד הכלכלה יהיה מצוין גם בתחבורה.
רגב השיקה קמפיין שנקרא "צדק תחבורתי", שעיקרו הנחות דיפרנציאליות לאזרחים שעומדים בקטגוריות כמו: חיילים משוחררים, קשישים ותושבים מאזורים חלשים. זה יותר מסובך ממה שזה נשמע. חוץ מזה, היא יזמה הקמת חניון עצום בצומת מורשה כדי שתושבים יגיעו אליו ברכבם הפרטי ומשם ייקחו הסעה לתל אביב ואז יוכלו, אחרי מסע אלונקות הכולל שלושה כלי תחבורה, לקחת בקלות אוטובוס למקום עבודתם.
כנראה שבמשרד התחבורה עובדים האנשים המסורבלים במדינה. כל מה שאפשר לפשט הם יסבכו, כל דבר קל הם יעקפו, כל נסיעה שאמורה להיות זולה הם ייקרו, וכל השקה של קו רכבת קלה הם ידחו ויתרצו.
לפני חודש פורסם בכאן 11 ששר האוצר שילם למספר משפיענים שיספרו כמה הוא דואג למילואימניקים. אם העם לא מבין באופן טבעי שסמוטריץ' יכול להפתיע, נשלם למשה כורסיה כדי שישפיע. המהלך נחשף, הסרטונים הוסרו.
רגב, שלא נותנת לשום רעיון גרוע לעבור מתחת לאפה, התקנאה וחשבה לעצמה: אם כולם אומרים שאני כה גרועה, נשלם ליעל בר זוהר שתשנה את התמונה. קמפיין המשפיענים הפתטי שלה נחשף השבוע. עוד ידובר רבות על מקומן של המשפיעניות במצבנו החברתי במדינה. כשעינב בובליל מפרסמת תמרוקים ומעיין אדם מקדמת מותגי בגדים, זה עניינן האישי. אבל כשאומנים מוכרים את עצמם למשרד ממשלתי כדי לשנות את הנרטיב הציבורי, זה כבר עניין אחר.
מיה דגן יצאה באופן תדיר בעבר נגד הממשלה וקראה לה "איומה". דגן היא אדם עם מודעות חברתית גבוהה, שחקנית מוכשרת ואישה חזקה, ובעיקר מצחיקה. יש לה דעות נחרצות, היא אחת השחקניות הבודדות שמעיזות, אך כנראה שגם לאומץ שלה יש גבול והוא עובר בהצעה לעבודה קלה עם בוכטה בצידה. בסטורי ממומן אחד היא קיפלה את עצמה לכדי גוף כלכלי שמטרתו רק רווח כספי, כאן ועכשיו, וקידמה עוול תחבורתי שמאפשר לחרדים, למשל, לזכות בהנחה שרק שליש מהציבור החילוני זכאי לה.
כל אזרח שנוחת בברלין, בלונדון או בטוקיו מבין מהר מאוד שנדפקנו. התחבורה הציבורית בישראל היא איומה, יקרה ולא נוחה. בשביל לחיות כאן כל אדם צריך להצטייד בכסף, סבלנות ורכב פרטי. קשה להבין מה עבר לדגן בראש כשחשבה שהיא מפרסמת סרטונים עבור משרד התחבורה ושיפור תדמיתה של השרה. האם היא עצמה נסעה באוטובוס או ברכבת לאחרונה? יותר ממכעיס, מעצבן ותמוה, זה מאכזב וגם עצוב.
