קשה לצפות ב"האח הגדול" ולא לחוש עצב וצער על החברה שהפכנו להיות. דיירים שרובם בורים, וחלקם עילגים שמחפשים רק כבוד והערכה ללא כל סיבה. כמעט אף אחד מהם לא פרץ דרך או קידם את החברה, אבל כולם דורשים את מקומם בברוטליות בלתי נתפסת. כבר בכניסה אמר נתנאל שהוא נכנס כדי שכולם "סוף־סוף יכירו מי זה נתנאל ‘צ'אקי' דהאן", מדובר בשליח מאילת.
לעומתו, שלי דווקא כן הספיקה לעשות משהו בחייה: היא פרסמה סרטון בשם "כרס בירה", שהפך ויראלי, ובו היא יורדת על הבטן שלה. אף אחד מהם לא מתפאר בתכונות כמו חריצות, הישגיות או חריפות מחשבה יוצאת דופן. התכונה הכי נחשבת בעיניהם היא "לא להישאר חייב" או "לענות" למישהו שירד עליהם או תקף אותם או דיבר אליהם לא יפה. זו נחשבת בעיניהם למידה נעלה, סגולה לקבלת אהדה. הם תמיד "עומדים על שלהם" בגסות. רובם חסרי נימוס או דרך ארץ, חלקם אלימים מילולית ממש, הם נוחים ומוכנים להתעצבן ולתקוף בכל רגע, כאילו חיו בג'ונגל.
כשארז סיפר על יחסיו עם נשים, הוא אמר שאם היה רוצה, הוא כבר היה "תוקף" או "עוקץ" אותה – אלה המינוחים המקובלים לתחילתה של מערכת יחסים בעיניו.
באחד הקטעים שהופצו, הדייר דרור קם ונעמד מול הדיירת החדשה, שני, רק כי העזה להעיר לו. הוא צעק עליה לפני כולם: "חמודה! בואי נגמור את זה בזה הרגע, לא להתעסק איתי! כי את תבכי! רק הגעת, אז תהיי ילדה טובה. לנשום, ולא להתעסק איתי!", וכל זה משום שניסתה להנדס את מקומה בחדר השינה הצפוף מדי. הקול שלו הפך לוויראלי ברשתות, וגולשים מחקים את הצעקות שלו, כשהוא משפיל בצרחותיו את כבודה הרמוס.
דיירת אחרת, מאור, מבררת עם האחרים מה עשו בצבא, כאילו הייתה קצינת גיוס, ובהתאם לזה מחרימה ומגלגלת בנוצות ובזפת את מי שהיא מחשיבה לדיירת סוררת. כשהתברר לה שדיירת בשם מאי לא שירתה, כינתה אותה "משתמטת" ואט־אט הפכה אותה למוקצית מחמת מיאוס. היא יורדת עליה, מרכלת וקוטלת אותה על דברים כמו הביקיני הקטן שהיא עוטה, והשפתיים התפוחות מדי לטעמה. ברור שהשתמטות זה רע, אבל גם בריונות זה לא משהו.
רוב הדיירים צעירים ויפים. הגברים כאילו יצאו מאותו שטאנץ, באותו פורמט. לכולם שיער שחור, זקן, קעקועים, שרירים, גופייה, כפכפים עם גרביים לבנים. קשה להבדיל ביניהם. אף על פי שגם גלעד וגם שאול משוכנעים שהם יחידי סגולה. האחד טוען שלא היה דייר כמוהו ב"האח הגדול", השני מאמין שהוא הכי חתיך בארץ. כל כך מעט מודעות עצמית, אבל תועפות של מודעות למצלמות. הם מחייכים, אבל נראה שהם אוצרים זעם כבוש שרק מחכה להתפרץ. הנרטיבים שהם מוכרים לעצמם דומים, אלה בדרך כלל סיפורי התקרבנות מתקופת בית הספר. שלוש דיירות טענו כבר בהתחלה שבנות לא אוהבות אותן משום שהן מקנאות בהן. ברור.
בעבר נכנסו לבית "האח" גם דיירים שסיימו לקרוא ספר, מאמר או מחקר, שהיו דעתניים בנושאים חברתיים, או אנשים שנונים, נבונים או מוערכים בתחומם. היום הם רק תוקפניים עם פתיל קצר ועמוסים במשפטים עממיים שמעודדים בינוניות כמו "החיים הם בית ספר ומתים טיפשים" (יוסי בובליל). אגב, בובליל חזר לתוכנית "כי היה לו משעמם" בחוץ, וירדן שבה כדי שיכירו את "ירדן החדשה", שהיא כמו ירדן הישנה אבל מבוגרת בחמש שנים.
לפני שבוע פורסם ששר החינוך יואב קיש מבקש להכניס למערכת החינוך לימודי יהדות, מסורת ותנ"ך. אולי כדאי שיצפה בעונה הזו ויבין שקודם כל צריך להכניס למערכת החינוך פשוט חינוך או לימודי התנהגות ונימוס.
"האח הגדול" היא תוכנית מרתקת. היא נותנת מבט אמיתי אך קיצוני על רוח התקופה. אומנם מדובר בתוכנית בידור פופולרית, אבל כל עונה מביאה עימה בשורה. השנה אלה דיירים שנראים אבודים. גם ההומור שלהם נובע מייאוש. רובם ממעמד דור הביניים בישראל שמתמודדים עם קשיי פרנסה וקיום. כל מה שנותר להם זה להתאהב, להיפרד, לפרוק עצבים על דיירים אחרים ובדרך לנסות להפוך ויראליים. רובם יקבלו תשומת לב שתמלא באופן זמני את החור הבלתי נגמר. האדם מחפש משמעות או אהבה, אבל מוצא בסוף 15 דקות של משהו שנראה כמו תהילה.
