בשבוע הבא, הורים נרגשים וחוששים יפקידו במעונות את היקרים להם מכל. כמה ימים אחר כך, ב-3 בספטמבר, יצביעו בכנסת ישראל על תיקון ל"חוק המצלמות" בקריאה שנייה ושלישית. החוק יאפשר להתקין מצלמות אונליין במעונות, כך שבכל רגע נתון הורים יוכלו לבדוק מה שלום ילדיהם.
כיום החוק מחייב להציב מצלמות במעון, אבל הצפייה בחומר המצולם מותרת רק למשטרה ולמפקח מטעם משרד החינוך. למרות זאת, בניגוד לחוק, ברחבי הארץ פועלים מעונות יום שבהם הילדים מתועדים ונצפים בכל רגע נתון על ידי ההורים. אז איך נראית תוכנית "האח הגדול" לקטנטנים? כיצד מצלמות האונליין משפיעות על האווירה החינוכית? ואיך חשות המטפלות שעובדות בסביבה הנצפית על ידי הורים?
א', כבת 50, עובדת בגן פרטי בתל אביב שכבר משנת 2000 יש בו מצלמות אונליין. היא החלה לעבוד בגן לפני כעשור. "בגדול המצלמות לא מפריעות לי. מה שמפריע לי זה ההורים שמתקשרים כל הזמן, ואנחנו חייבות לענות. היום, למשל, ילדה אחת רצתה צלחת בצבע ורוד, ואין לנו צלחת כזו. היא בכתה בשולחן ועשתה בלגן. ידעתי שאמא שלה תתקשר – ואכן היא התקשרה. לא עניתי, כי בדיוק האכלתי תינוקות, אבל המטפלת שאיתי הלכה למטבח לענות. בזמן הזה שלוש צלחות עם אוכל של ילדים נפלו על הרצפה. את מבינה?
"היו שלושה ימים שלא היו מצלמות, כי היתה תקלה. עברנו מוות. כל הזמן ההורים שאלו למה המצלמות לא עובדות. אנחנו עובדות כבר שנים, ולא שואלים אותנו מה שלום הילדים, איך הם אכלו וישנו – רק למה אין מצלמות. זה מרגיז. ההורים באים לגן הזה רק בגלל המצלמות, לא בזכות הצוות ולא הודות לטיפול הטוב".
א' מתארת שלל מקרים שבהם קיבלה טלפונים מהורים באמצע יום העבודה: אם שהתקשרה כדי שהילד שלה לא ישתתף בפעילות מים בחוץ, ואחת מנשות הצוות נאלצה להיכנס איתו פנימה, וכך היתה פחות השגחה על שאר הילדים; אם שהתקשרה להתלונן למה הבת שלה לא משתתפת בפעילות, בזמן שהפעילות היתה מיועדת לבוגרים; אם שהתקשרה כשהבן שלה הושב רחוק מכולם אחרי שהשתולל בזמן המפגש; אב שהתקשר לשאול למה לא רואים את הילד במצלמה וביקש להזיז אותו, אף על פי שהילד שיחק בצד בנחת; אם שהתקשרה כי הבן שלה לא קיבל את האוכל ראשון.
"מדובר בלפחות שש שיחות טלפון ביום", אומרת א'. "אין לנו בכלל פרטיות. אפילו לגרד את הראש בשקט אי אפשר. יש הורים שמעבירים את הקישור למצלמות גם לסבתות. הלכתי פעם לפארק ופגשתי סבתא שאמרה לי: 'אני מכירה אותך. ראיתי אותך כל הזמן במצלמות. כשאת מתכופפת רואים לך את הציצי'. מה זה השטויות האלה? אם אני אשים בפייסבוק תמונה של ילד מהמעון יתבעו אותי – אז למה כל העולם צריך לראות אותי?"
למה את נשארת לעבוד שם?
"התרגלתי. אני אוהבת את הילדים ומסתדרת עם הבוס. אני לא נגד מצלמות, רק שההורים לא יתקשרו כל דקה. אני יודעת שיש הרבה מטפלות שעוזבות בגלל זה. שתיים מהצוות לא מתכוונות להמשיך בשנה הבאה. אני עושה את העבודה מכל הלב, עם מצלמות ובלי מצלמות. אני לא עונה לטלפונים במשך שעות העבודה. כל המשפחה שלי יודעת שמתקשרים אלי רק אחרי 17:00 בערב. אבל לא נעים לא לענות להורים".
טלפונים בלי הפסקה
ל', כבת 40, עובדת בטיפול בילדים כבר 25 שנה. בעבר היא הפעילה גן פרטי, ולפני כשנה החלה לעבוד כשכירה בגן עם מצלמות אונליין במרכז הארץ. "זה סיוט. יש בזה משהו רקוב וחולה", היא אומרת. זו לא היתה דעתה המקורית של ל' – לפני שהתנסתה עם זה בפועל, היא דווקא אהבה את הרעיון של מצלמות אונליין. "חשבתי שהמצלמות יקלו עלי, שהן יורידו ממני שאלות כמו 'למה לילד יש סימן כחול?' לנוכח כל מה שקורה בגנים, אני מבינה את הלחץ של ההורים, ולכן חשבתי שהכי טוב זה מצלמות פתוחות, שבהן ההורים יראו שהילד נפל מעצמו ולא חלילה הוכה".
בגן שניהלה ל' היו מצלמות, ולא פעם היא השתמשה בסרטונים כדי להראות להורים מקרים של נפילות, וגם בעיות בהתפתחות של הילדים. כשהיא נחשפה לראשונה לאופן שבו הגן מתנהל כשיש בו מצלמות אונליין – היא נכנסה להלם. "זה בלתי נתפס. ההורים מנהלים את הגן. הגננות מתנהגות בצורה לא נכונה ולא זהירה, הכל לפי הבקשות של ההורים, גם כשזה מנוגד להוראות הפיקוח ומסכן חיים. אני בעד שיהיו מצלמות בגן, זה כרטיס הגנה לצוות – אבל לא אונליין. שחברות חיצוניות יסתכלו על המצלמות, שמפקחות יוכלו לצפות, ואולי אפילו שבינה מלאכותית תזהה תנועות בעייתיות. אבל כשהמצלמות אונליין הופכות לחזות הכל זה נורא. הורים רושמים את הילדים לגן רק כי יש מצלמות. הם לא שואלים אם למטפלות יש הכשרה. אני המטפלת היחידה בגן שיש לה הכשרה. הילדים לא יודעים צבעים, לא מזהים חפצים – אבל העיקר שיש מצלמות".
לטענתה של ל', המצב הופך בלתי נסבל כשיש בגן ילדים שהוריהם בעייתיים. "יש אצלנו אמא שביקשה שהילד שלה יישן המון שעות ברצף וידלג על ארוחת הצהריים, ושיחליפו לו חיתול רק פעם אחת ביום. אם לא עושים מה שהיא אומרת היא שולחת הודעות מטרידות. המפקחת ביקשה ממני שהילד לא יישן לבד בחדר, אז האמא כתבה שלא מחזיקים ילד ער בכוח, ושזו התעללות. היא שולחת הודעות לבוס שלי, שיושב לי על הראש. הוא לא מבין שום דבר בחינוך, מבחינתו מה שהלקוח מבקש זה מה שצריך לעשות. יש אצלנו גם אבא בעייתי. זה לא נעים שההורים מאיימים עליך, זה פחד לצאת מהגן הביתה. האבא הזה אמר לבן שלו, אחרי שהוא הרביץ לכולם: 'אל תדאג, אבא רואה הכל. אין לך מה לפחד'. אז הילדים קולטים שלא צריך לכבד את המטפלות, ואין להן דרך לבנות סמכות".
ל' מספרת שגם הורים נורמליים יותר מתקשרים לאורך כל היום ושולחים הודעות בלי סוף. "בפועל, הצוות כל הזמן בטלפונים. בקורס המקצועי שעברתי הבהירו שעל פי הנחיות הבטיחות, אסור לנו לענות לטלפונים. הורה יכול לתבוע אותי באופן אישי אם קרה משהו לילד בזמן שהייתי בטלפון. חברות הביטוח יכולה לגרום לי לשלם כל החיים סכומי עתק, כי אם דיברתי בטלפון – אני אשמה".
גם ל' מוטרדת מכך שההורים מעבירים את הלינק לצפייה לבני משפחה אחרים. "הנתונים הם שאחד מכל שמונה ילדים חווה התעללות מינית בבית, אז סביר להניח שיש בין בני המשפחה שמקבלים גישה למצלמות גם כאלה שמאוד לא כדאי שיצפו בילדים שמחליפים להם חיתולים. גם המטפלות מסתכנות בהטרדה. בחורה שעובדת איתי סיפרה שמישהו זר ראה אותה בגינה, ואמר לה: 'וואו, ראיתי אותך מתכופפת בגן'. יש לנו סבתא שצופה כל הזמן ושולחת דירוגים בסוף היום: 'היום הייתן נהדרות, אבל יש כמה דברים לשפר'. יש הורים שיש להם צורך לתצפת. זה כמו 'האח הגדול', עוד מעט יעמידו אותנו להדחה בשידור חי. האמת היא שאני לא מחכה להדחה – קבלתי הצעה מגן אחר, ואני מתכוונת לעבור אליו".
כלי מניעתי
שירן יחיא, יזמית נדל"ן, פעילה חברתית וממנהלי מטה המאבק למען הילדים, היא אם לשבעה, תושבת ירושלים. "הצעת החוק שאנחנו מקדמים מציעה את מצלמות האונליין כבחירה, ולא כחובה. זה סוג של בניית אמון בין הגננות להורים. זו החלטה משותפת של כל ההורים והגננות. לחלופין, הצעת החוק מאפשרת לתת לנציג של ההורים לבדוק את המצלמות מעת לעת. במקרה של כרמל מעודה, הזוועות היו יכולות להתגלות הרבה יותר מוקדם אם פעם בחודש היו מסתכלים על התמונות. אנחנו בעד מצלמות אונליין, כדי שהצילום יהיה לא רק כלי ראייתי, אלא גם מניעתי. למה לגלות מה קורה רק אחרי שיש על הילד סימנים? למה צריך את כל התהליך הזה של הגשת תלונה במשטרה והכנסת מכשירי הקלטה בסתר לגן?
"היום, הודות למצלמות, יש אפשרות להעמיד לדין את הפוגעות. לפני המצלמות זה היה מילה נגד מילה והיה קשה להעמיד לדין, כי הקלטה לא מספיקה כראיה. הודות למצלמות, הצלחנו להרחיק מהגנים המון פוגעות. אבל אנחנו רוצים למנוע את המקרים הבאים של ילדים עם 100% נכות, עם פוסט־טראומה מורכבת, עם קשיי התפתחות ושפה. מעבר לסבל הנורא של הילדים ושל ההורים, הטיפול בילדים הפגועים ובבני משפחתם עולה למדינה הון. אפשר לחסוך את כל זה אם המצלמות יהפכו לכלי מניעתי".
הבעיה היא שההורים מציקים לגננות עם הודעות וטלפונים.
"בגני האונליין שפועלים כיום מדובר במשהו מינורי. גננת שמספיק חזקה כדי להכניס את המצלמות האלו, היא גם מספיק חזקה כדי להעמיד את ההורים במקומם. היא תדע לנהל את זה, ולא לאפשר להורים להטריד את הגננות. צריך להסביר למה הכלי נועד, ומהו תחום ההתערבות של ההורים. זו רשת ביטחון לגננות, כי אסונות קורים גם בלי טעות אנוש. היום חוק המצלמות אוסר על הגננת לפתוח את חומרי הגלם ולהוכיח את חפותה. לצערנו, המפקחות של משרד החינוך לא בודקות את הצילום באופן תדיר. יש להן מספיק מה לעשות, והן לא באמת מסוגלות לשבת ולצפות".
יחיא מציעה גם אפשרות שלישית, שהיא אפילו התנסתה בה בעצמה בגן שאליו שלחה חלק מילדיה: מצלמות אונליין שמנוטרות לא בידי ההורים, אלא בידי תצפיתניות במוקד. "זה לא רק כדי למנוע אלימות. המוקד שולח לגננות הודעות בטיחות כשהושארה כוס שתייה חמה במקום נגיש, כשמגיעה לשער דמות לא מזוהה או כשהשער נותר פתוח. זו עוד רשת ביטחון לגן".
יש גם ככה מחסור במטפלות, ומצלמות אונליין ירחיקו עוד עובדות מהתחום.
"אנחנו מצולמים במקומות עבודה רבים – בחנויות בגדים, בסופר. אז למה דווקא בגן הצילום הוא בעייתי? מי שאין לה מה להסתיר זה לא אמור להפריע לה. החינוך לגיל הרך צריך להפוך למקצוע נחשב, נלמד ומתוגמל, ולא פתרון למי שלא רוצה להיות קופאית או מנקה. כאם לשבעה, פגשתי המון גננות טובות שרואות במקצוע שליחות. מי שבאה לסמן וי – שלא תיכנס לתחום. אם חסרים שוטרים – נגייס עבריינים למשטרה?".
בגלל המחסור במטפלות, יש היום נשים שלא מוצאות מסגרות לילדים ולא חוזרות לעבודה אחרי חופשת לידה.
"אני מכירה נשים שעבדו והגיעו לתפקידים מאוד בכירים, והילדים שלהן נפגעו – והבית התרסק. המעגל של הילד הנפגע הוא רחב. אנחנו מלווים מאות הורים במטה המאבק למען הילדים. הורים שמטופלים בכדורים ואצל פסיכיאטרים, אימהות שעזבו את העבודה ועצרו את החיים, זוגות שהתגרשו, חיים שהתפרקו. אף אחד לא רוצה להיות בצד הנפגע". היא עצמה נכוותה לפני 12 שנה, כשהבכור שלה היה בן שנה. "לצערי לא היו לי ראיות, ולכן לא יכולתי להעמיד לדין את המטפלת. אבל ראיתי בעיניים איך היא סגרה את הילדים בחדרים והזניחה אותם. לילד שלי היו כוויות על הישבן. לשמחתי זו לא היתה ממש התעללות, אבל זו כן היתה הזנחה. הניסיון המר שלנו גרם לי להיות פעילה בתחום. אנחנו מלווים מאות הורים שילדיהם נפגעו".
להשקיע בהכשרת הצוות
מי שלא אוהב את החקיקה הפרטית שמקדם "מטה המאבק למען הילדים" הוא מטה "בידיים טובות" להשקעה בחינוך בגיל הרך, שבו שותפים 60 ארגונים חברתיים שפועלים מאז 2020 לקידום החינוך עד גיל שלוש. "אנחנו מתנגדים לתיקון לחוק המצלמות", אומרת טלי ניר, מנכ"לית עמותת 121, שמובילה את מטה "בידיים טובות". "צפייה של ההורים זה מדרון חלקלק, ופגיעה בפרטיות של הילדים ושל הצוות החינוכי. יש הצעת חוק ממשלתית לאפשר גם למפקחים מטעם הרשות המקומית לצפות במצלמות, גם כשאין תלונה ספציפית על הגן. בזה אנחנו תומכים.
"כדי למנוע אלימות בגנים, צריך להשקיע בהכשרה של הצוות החינוכי. לצערנו, בגלל המלחמה, התקציב של החינוך לגיל הרך קוצץ מ-400 מיליון שקלים ל-200 מיליון. המשמעות היא שבמקום שייתנו עשר שעות הדרכה בגנים, ייתנו רק ארבע שעות. ממשלת ישראל משקיעה בשנה רק 1,100 דולר לילד בגיל הרך, בזמן שהממוצע במדינות המפותחות עומד על השקעה של פי עשרה, 11 אלף דולר לילד בשנה. בהחלט יש לנו לאן לשאוף"
