"אני הכי ישראלית", מעידה אשת החינוך והפעילה החברתית סמאח סכראן, "ואני גם ערבייה". סכראן, המתגוררת במועצה המקומית אִעְבְּלִין שבגליל המערבי, היא מנכ"לית עמותת "סופראא אל מחבה" (בתרגום חופשי: שגרירי האהבה) שאותה הקימה לפני כחמש שנים. העמותה שמה במרכזה את אחת מאוכלוסיית השוליים המוחלשות ביותר בישראל, נוער בסיכון בחברה הערבית, ומסייעת בהכוונה מקצועית, מציאת מסגרת, תמיכה כלכלית וחברתית והשתלבות בקהילה.
"מלכתחילה, מצב הנוער אצלנו קשה יותר מאשר באוכלוסייה הכללית", מספרת סכראן בראיון ל'דבר'. "הפשיעה והאלימות חוגגים, וכך גם חוסר היציבות. המלחמה רק הוסיפה לכל אלו, ופגעה מאוד גם בהיבט הכלכלי. זה מקשה מאוד על הפעילים החברתיים אצלנו, שרוצים שינוי".
"מה שקורה בחברה שלך, שנוגע באמת לחיים שלך, זה מה שבאמת מעניין ומניע אותי". סמאח סכראן (צילום: שרון גבאי)
היא בת 35, גרושה ואם לבת בכיתה ח' ולבן בכיתה ג'. את תפקידה בעמותה היא ממלאת לצד עבודה במשרה מלאה כמורה לשפה העברית ומחנכת כיתה י"א בתיכון אעבלין. התשוקה לעשייה חברתית הניעה אותה מאז ומעולם, אולם ההחלטה להקים עמותה שתסייע לנוער ערבי לצאת ממצוקה, הגיעה רק לפני כחמש שנים. ״מה שהביא אותי לעשייה זה החינוך", מודה סכראן. "בתחילת דרכי לימדתי בבית ספר צומח, שרוב הילדים שלמדו בו מוגדרים 'נוער בסיכון'. למדתי להכיר אותם, הכרתי את המשפחות שלהם, הכרתי את הקשיים שלהם, ידעתי מה עובר עליהם".
יום אחד, החליטה סכראן לקחת את הילדים לפעילות התנדבותית בבית החולים רמב"ם. "לראות אותם ככה, לא בסביבת בית הספר, מקבלים אחריות כתוצאה ממה שהם עושים ומרגישים שיש להם ערך, שמסתכלים עליהם בגובה העיניים", היא מספרת, "זה לראות אותם באמת". לתדהמתה, גילתה עד מהרה כי מסגרות כאלה, שמאפשרות מפגש ערכי בין הנוער שנמצא בשולי החברה לבין גופים קהילתיים, אינן קיימות. "לא לוקחים את הנושא הזה ברצינות. לא באמת דואגים לחיי הנערות והנערים האלו, וזו תופעה מדאיגה".
"חינוך זאת דרך ארוכה"
אלפי נערים בחברה הערבית נפלטים ממסגרותיהם החינוכיות בכל שנה, ומוצאים את עצמם מוזנחים ובודדים. חלקם הגדול משוטט ברחובות בחוסר מעש, כשאין אף גורם אמיתי שפורס עליהם את חסותו. "אין לנו מנהיגים בחברה", היא אומרת בצער. "למרות כל הקונפליקטים שקיימים בין האוכלוסייה הערבית לבין החברה הישראלית, יש אמת אחת שאותה אי אפשר לשנות, והיא שאנחנו אזרחי מדינת ישראל. אנחנו הם אלו שצריכים לשים את עצמנו על כף המאזניים כדי לשנות את המצב".
"מה שקורה בחברה שלך, שנוגע באמת לחיים שלך, זה מה שבאמת מעניין ומניע אותי", היא אומרת בהתלהבות. "אנחנו סופרים כל יום רציחות בחברה הערבית. זה בלתי נתפס שהמצב כל כך גרוע ועם השנים זה הולך ומדרדר. חובה לטפל בזה. יש בעיות חברתיות עמוקות וקשות, שחבריי ואני חייבים להשמיע את קולנו ביחס אליהן כדי לחולל שינוי איטי ואמיתי. רק כך הצעירים הללו יתפתחו, ילכו ללמוד, יקימו משפחה ויצליחו להשתלב כאן ולחיות חיים בשלום ובשלווה. צריך לדבר אליהם את החלומות האלה. זה אפשרי".
איך את חושבת שאפשר לעשות את זה?
״אני באמת מאמינה שהצעירים והצעירות במדינה הם העתיד. דרך החינוך אפשר לשנות הכל. חינוך זו דרך ארוכה. לא לוחצים על כפתור וזה קורה. רק אחרי שנים רבות אפשר באמת לחוש שינוי. מה שאנחנו צריכים לעשות זה לקחת את המושכות, ולפעול בעצמנו כדי שיהיה פה טוב, דרך הדור הבא".
מתנדבים מסביב לשעון
התמיכה שהעמותה של סמאח שואפת לתת לנערים בסיכון היא מקיפה ביותר, ונוגעת בכל תחומי החיים: חינוכי, חברתי וכלכלי. העמותה פועלת דרך יוזמות ופרויקטים שמחוללים שינוי בתוך הקהילות שבהן נמצאים הנערים. הכפר אעבלין, בו מתגוררת סמאח, נמצא לא רחוק מהעיר סכנין. בקרבת האזור נמצאים כפרים נוספים ביניהם טמרה, שפרעם, כבול, שעב, ג׳דיידה מכר ואבו סנאן. "אנחנו קודם כל מגששים, בכל יישוב ויישוב, ומאתרים ילדים שנמצאים בסיטואציה סיכונית. למשל, ילדים בלי אבא או אבא, או כאלה שנמצאים במצב סוציואקונומי קשה", היא מספרת.
השלב הבא הוא חיבור לאנשי העמותה בשטח. "יש לנו פעילים בתוך כל כפר ועיר, שמתנדבים כבר שנים ברוח החזון שלנו". כ-85 צעירים ומבוגרים לוקחים חלק בפעילות העמותה, כולם עושים את מלאכתם ללא שכר. "יש לנו מרכז שנמצא באעבלין, שפועל לאורך כל השנה. במרכז הזה אנחנו מקיימים שיעורי עזר שלוש פעמים בשבוע, ושיבוצי הזמנים מתבצעים על פי לוח הזמנים של המתנדבים והילדים".
פרט למפגשים תכופים אלו, העמותה מקיימת פעילויות רווחה ופנאי לטובת הילדים, וכן יוזמות קהילתיות ייחודיות בהתאם לתקופה וצורך ספציפי. "לדוגמה, בתחילת שנת הלימודים העמותה סיפקה לילדים ציוד בית ספר, ספרי לימוד, ולחלק מהתלמידים אפילו תלבושת אחידה. הצלחנו להכין 350 תיקי תלמידים לפני ה-1 בספטמבר. המתנדבים עושים עבודת קודש, באמת, ולא מחפשים כותרות".
מאיפה הצלחתם לגייס את הכסף?
"אנשים פרטיים שמחו לתרום, וגם עסקים שונים כמו חנויות ביגוד ונעליים וספריות. בכל פעם שיש יוזמה חדשה על הפרק, המתנדבים מגייסים כספים ייעודיים לכך. לא רק שאני עצמי מתנדבת, אני גם משקיעה מכספי לטובת העמותה. לצערי, עדיין לא קיבלנו תמיכה מגורם ממשלתי כלשהו, אבל גם זה יבוא. אנחנו רק בתחילת הדרך".
"". פעילות עמותת סופראא אל מראח (צילום: באדיבות עמותת סופראא אל מראח)
לגייס את כל העולם
קשה לא להתרשם מהברק בעיניים של סאלח, אישה אקטיביסטית שמוכנה להילחם עד הסוף על מה שחשוב לה באמת. קול נשי ייחודי ופורץ דרך בשדה מאתגר. "יש ציבור גדול בתוך החברה הערבית שרוצה להשתלב בתוך המדינה", היא מודה, "וליצור מציאות שפויה יותר לכולנו". לדבריה, אדם בעל חזון צריך לקחת את המושכות על ההנהגה, ולהתאים את החזון לתקופה. "עלינו מוטלת האחריות להשתלב במדינה, ולעשות מאמץ כן ומתמשך כדי לגרום לזה לקרות".
איפה, לדעתך, יכול להתחיל השינוי?
"המינימום של המינימום, הוא לעשות שירות לאומי אזרחי. זה היעד שאני רוצה לחזק אותו בתקופה הקרובה. אנחנו רוצים לתת מענה לילדים מגיל 17 ומעלה, באמצעות תוכנית ייחודית שתספק הכוונה לשירות לאומי אזרחי ותחבר את הילדים עם המדינה. המטרה היא לפתוח פלטפורמה שתספק לנערים תמונה אחרת, של מה זה להיות ערבי בתוך מדינת ישראל. יש עמותות יהודיות שעוסקות בזה, אבל אף אחת לא מדברת בשפה שלנו. גם הגופים הערביים שעוסקים בזה מתנהלים תחת מועצה או מסגרת מסוימת, ואינם רוחביים או מקיפים. אני רוצה לחדש, להביא רוח שונה".
סמאח עובדת במשרה מלאה כמחנכת מורה בתיכון, ובזמנה האחר היא מקדמת את ענייני העמותה. התמרון בין שתי המשרות, לצד היותה אם לשניים, אינו פשוט כלל. "לפעמים אני מתעייפת", אומרת סכראן. "אז אני יושבת, ולוקחת אוויר, וחוזרת כוחות מחודשים. ברור שאם היה לי יותר זמן פנוי עבור העמותה, היינו במקום הרבה יותר מתקדם. אני יודעת איזה פוטנציאל ענק יש לנו".
איזה מחיר את משלמת?
"יש ויתורים, ואני שלמה איתם. יש לי שני ילדים שתומכים בי וגאים באמא שלהם. זה פרויקט שאת לוקחת אותו, ומגייסת עבורו את כל עולמך. המשפחה שלך, החברות שלך, הקהילה שלך, ובעצם כל מי שפועל בסביבתך. רק ככה אפשר להצליח לגרום לכולם להבין כמה חשוב מה שאת עושה".
"מנהיגות שתטמיע ערכים של טוב"
"כשהתחילה המלחמה, הדבר הראשון שחשבתי עליו זה ילדים מפונים", מספרת סכראן, שה-7 באוקטובר הכה גם אותה בתדהמה ובכאב גדול. "פנינו לערב אל עראמשה, הכפר שפונה מגבול הלבנון לנצרת. יצרתי קשר עם מי שהייתה אחראית על המפונים משם, והצעתי שנתנדב עם הילדים בהכנת שיעורי בית, חוגי העשרה, כדי לשמח אותם".
המלחמה המתמשכת מקשה על הפעילות וגם על חלוקת האנרגיה בימים אלו. לדברי סכראן, המניע העיקרי של הפעילות המאתגרת כעת בעמותה הוא תקווה למציאות אחרת. "צריך לפתח מנהיגות חברתית בחברה הערבית, שתטמיע ערכים של טוב", היא אומרת. "צריך לתת מקום לקול השפוי לשנות את הדברים. אני מוכנה בשביל החלום הזה לתת הכל. בסופו של דבר, זה יביא תועלת קודם כל לילדים שלי".
אז מה הלאה?
"צריך לתת לצעירים את ההזדמנות להוביל. אני רוצה שהילדים פה יגדלו במדינה, שיש בה חינוך טוב, חברה ורווחה. זאת מדינת ישראל הדמוקרטית, הליברלית וזה העתיד שאליו אני מייחלת לו עבור כולנו. צריך לשתף פעולה עם אנשים שהם שותפים לחזון הזה ולצעוד איתם יחד, ולהיות ממוקדים. יש לנו את כל הדרכים לעשות את זה, ואנחנו יכולים להצליח".
