האם המכסים הם באמת הבעיה הגדולה ביותר של אמריקה?

הכותב הוא עורך דין בהשכלתו העוסק ומעורב בטכנולוגיה. מנהל קרן להשקעות במטבעות קריפטוגרפיים, ומתגורר בארה"ב. כותב הספר "A Brief History of Money" ומקליט הפודקסט KanAmerica.com. בטוויטר @ChananSteinhart

טראמפ מטרלל את אמריקה והעולם. פתאום כולם מוטרדים מגירעון הסחר של אמריקה, ועוסקים במכסים שכביכול גורמים לו, ובינתיים הוא בכלל השהה את הגזירה. אך המציאות שונה לגמרי, וכל תרופות האליל שמציע טראמפ רק יביאו על אמריקה מיתון, העלול להידרדר לכדי משבר סטייל 1932, בצירוף אינפלציה של ממש.

● פרשנות | מה טראמפ מנסה לעשות? כמה הסברים למהפך של נשיא ארה"ב
● ההכרזה, הרמז וההתקפלות: שלב אחרי שלב, כך נראתה פארסת המכסים של טראמפ
● לסין יש נשק כלכלי רב-עוצמה נגד ארה"ב. האם היא תעשה בו שימוש?

ראשית מוטב להבהיר דבר פשוט. לאמריקה אין בעיה של מאזן תשלומים. אם היא יכולה לייצר כסף מהאוויר, ובמדינות השונות מוכנים לייצר עבורה, בזול, סחורה בתמורה לאותו כסף, איפה פה הבעיה? מבחינה זו, מכונת ייצור הכסף אינה שונה ממאגר אינסופי של נפט או ערימות זהב, אם יתגלו כאלה בהרי קליפורניה.

תאורטית, אם החוב יכול לגדול בלי שיגרם עול בלתי אפשרי בגין הריבית, ואם היצרנים מחוץ לארה"ב יהיו מוכנים להמשיך לקבל את הכסף הזה בתמורה לעבודה, הרי שארה"ב יכלה לגדל את הגירעון במאזן התשלומים עד אינסוף.

ההדפסות הובילו לגירעון

שנית, הגירעון במאזן המסחרי של אמריקה היא תוצאה ישירה של המדיניות המוניטרית והפיסקלית שלה ב-25 שנה האחרונות, ותו לא. מתחילת המאה ייצרה ארה"ב קצת מעל 75 טריליון דולר חדשים, וזאת בדמות חוב, המיוצר ברובו על-ידי הבנקים המסחריים ומיעוטו על-ידי הבנק המרכזי. ייצור הכסף הזה התאפשר והיה תוצאה בעיקר של המדיניות המוניטרית, קרי הריבית וההרחבות הכמותיות, שנקט הפד.

הדפסות הכספים הללו העלו את מחירי הנכסים המקומיים באופן דרמטי. כך למשל עלה סל המניות ב-S&P 500 יותר מפי 4 מתחילת המאה ועד תחילת 2025. מחיר הבית החציוני עלה פי 3.5 ובאזורים שבהם זרם הרבה מהכסף המודפס, כמו ניו יורק או עמק הסיליקון בקליפורניה, הוא עלה אף יותר.

גם מחיר מוצרים ושירותים מקומיים התייקרו בהתאם. כך למשל סל שירותי בריאות למשפחה החציונית התייקר גם הוא פי 4, ושכר הלימוד באוניברסיטאות עלה בפי 3 ויותר. גם השכר של בעלי מקצוע מקומיים, שלא ניתן להחליף ביבוא, כמו מנכ"לים של חברות ציבוריות, עלה פי 4 עד פי 8.

לתופעה הזו קוראים אינפלציה, והיא נגרמת כשכמות הכסף גדלה בקצב מהיר בהרבה מהגידול בהיצע המוצרים והשירותים. הסיבה היחידה שמוצרי צריכה רבים לא התייקרו בקצב דומה לעליית מחיר הנכסים והשירותים באמריקה, הייתה אחת. אמריקה ייצאה את האינפלציה הזו למדינות שבהן השכר זול בהרבה. מדינות שהיו מוכנות לייצר ולייצא לאמריקה בזיל הזול מוצרים בתמורה לאותם דולרים מודפסים.

הבעיה של אמריקה, אפוא, היא האשראי והחוב, לא הגירעון המסחרי. הוא רק התוצאה.

ההבדל טמון ביכולות

מכאן נובעת העובדה הפשוטה הבאה. בניגוד לטענותיו של טראמפ, אין קשר בין המכסים ובין הגירעון המסחרי של ארה"ב. ניקח למשל את וייטנאם. לארה"ב יש גירעון מסחרי עצום מולה: היא מייבאת מווייטנאם כ-130 מיליארד דולר בשנה, ומייצאת אליה כ-10 מיליארד דולר בלבד. אולם מכסי היבוא בווייטנאם עומדים רק על 9.5%. גם אם מכסים אלה יירדו לאפס, כפי שאגב הציעה ממשלת וויטנאם, היצוא האמריקאי אליה לא יעלה דרמטית. הסיבה פשוטה: מה שמונע מהווייטנאמים לרכוש עוד מוצרים המיובאים מאמריקה הוא לא הבדל של 9.5% במחיר, אלא חוסר ההתאמה בין מחירי המוצרים האמריקאים, לבין הצרכים והיכולות הכספיות של הוייטנאמים.

התמונה אינה מאוד שונה באירופה. כך למשל המכסים הממוצעים בגרמניה עומדים על פחות מ-2%, לפי ועדת המסחר של האו"ם ונתוני הבנק העולמי. כך גם בספרד באיטליה ובצרפת. הסיבה לכך שבין ארה"ב לשוק האירופי יש פער במאזן המסחרי של כ-235 מיליארד דולר, כרבע מכל הגירעון במאזן האמריקאי, אינה המכס בשיעור של פחות מ-2% – אלא העובדה שהרבה מדי מהמוצרים האמריקאים יקרים מדי. זאת הואיל והשכר החציוני בארה"ב גבוה בכ-35% מאשר בגרמניה, ויותר מפי שניים מאשר בפולין. וזאת בשעה שהם, באופן כללי, אינם טובים יותר מהמקבילים המיוצרים באירופה או מיובאים אליה ממקומות אחרים.

בנסיבות אלה, אין פלא שהאירופאים מיהרו להציע אפס מכסים בינם לבין ארה"ב. בהצעה הזו אין מבחינתם כל הקרבה, רק מתן היכולת לטראמפ לדבר גבוהה ולהרשים את הבייס. יתרה מזו, אפס מכסים היה בדיוק הבסיס להסכם נאפט"א בין ארה"ב וקנדה, שאליה ייצאה ארהב בשנת 2024 כ-350 מיליארד דולר (וייבאה כ-412 מיליארד), ואותו מיהר טראמפ להחליף במשטר מסים גבוה.

ארה"ב לא תוכל להתחרות

מאחר שהגירעון במאזן המסחרי הוא תוצאה בלבד, ואינו בשום דרך הסיבה לכאב של המעמדות הבינוניים-נמוכים עליהם כביכול בא המהלך להגן, הפתרונות שמציע טראמפ אינו פתרון, להפך. מדיניות המכסים הגבוהה רק תקשה יותר עליהם ועל המשק.

נזק זה יבוא לידי ביטוי בשני מישורים. האחד – המחירים. רשת וולמארט, לדוגמה, מייבאת גרביים מווייטנאם במחיר של נניח 2 דולר לזוג, ומוכרת אותן בחנות ב-4 דולר. עם המכסים החדשים שטראמפ הטיל, כ-50% על ווייטנאם, מחירם יעלה ל-3 דולר לוולמארט, וזו בתורה תמכור אותן לצרכן ב-6 דולר.

ועדיין, ייצור הגרביים בצפון קרוליינה לא יוכל להציב תחרות לוייטנאם, שכן גם לאחר המס, מחיר שעת עבודה בווייטנאם תישאר נמוכה מדולר. לפיכך, קשה לראות יזם שיעז להקים בית חרושת שינסה להתחרות בעלויות שכר כאלה. התוצאה תהיה אפוא שמחיר הגרביים בוולמארט יוכפל. עליות מחירים שכאלה יתרחשו בהרבה מוצרים, והנפגעים העיקריים יהיו דווקא הקבוצות שמוציאות את רוב הכנסותיהם, אם לא כולן, על הקיום היומיומי.

המישור השני שבו המכסים יזיקו לשכבות הללו הוא התעסוקה. אחרי שנים של גלובליזציה, הרבה מאוד משרשראות האספקה בעולם משולבות. כך למשל במפעלי BMW בדרום קרוליינה, שבהם הושקעו כ-15 מיליארד דולר, בונים רכבים ממרכיבים המיוצרים בארה"ב, בגרמניה ובאוסטריה. אלה נמכרים בארה"ב אך גם מיוצאים לעשרות מדינות. הטלת מכסים של 20%-25% על החלקים המיובאים הנכנסים למכוניות האלה, יעמידו בסימן שאלה גדול את כדאיות המשך קיומם של בתי החרושת הללו, על כל המשתמע לכ-11 אלף המועסקים בהם.

האבטלה תבוא ממקום נוסף. עליות המחירים יאלצו את הצרכנים לקצץ בהוצאות באופן כללי, והעסקים הנפגעים מכך יידרשו לצמצם בכוח-האדם – מעגל מיתון קלאסי שיגדיל את האבטלה.

תשומת-הלב הפתאומית למאזן המסחרי ורעיון המכסים הגבוהים מפספסים את הבעיה. אם ברצונה לפתור את הבעיות הקשות שנובעות מייצור הכסף והחוב, ובראש ובראשונה את פערי ההכנסה העצומים והנזקים שנגרמו למעמדות הביניים והנמוכים, אין היגיון בייקור כלל המוצרים בשוק באמצעות מכסים. כיוון זה רק יביא לסטגפלציה, קרי מיתון חריף מלווה בצמיחה באינפלציה.

הפתרון לשכבות שנפגעו ממעבר הייצור מחוץ לארה"ב נמצא דווקא בהגדלת המס על הנהנים העיקריים מהשיטה של ייצור הכסף, קרי על ההון ועל רווחי הון; שימוש בכסף הזה לא להקלות מס למיליונרים, כמו שמציע טראמפ, אלא דווקא לשיפור מצבם של קורבנות השיטה. למשל למימון חינוך ילדים בגילאי 3-5, שלא מקבל סיוע ממשלתי בארה"ב. או לקידום חינוך טכנולוגי באזורים מעוטי הכנסה. אלה סובלים מבעיות מימון קשות, שכן מערכות החינוך המקומיות מבוססות כמעט בלעדית על רמת ההכנסה של התושבים.

גישה כזו גם תצמצם פערים וכעסים, וגם תסייע לנפגעים העיקריים מהיבוא המסיבי באופן שיקנה סיכוי של ממש לדור הבא. סיכוי להיות חלק מעולם העתיד, במקום להציע להם חיים של תפירת גרביים ונעליים במפעלים אשר לפי המובטח יעשו רילוקיישן מווייטנאם לאמריקה.